מהרש"ם חלק ב קסב

מזונות לחתנו ובתו הוי כפורע חובו של בעל כדין זן אשת חבירו ולכן מע"י לבעלה אבל לענ"ד דבריהם תמוהים דבשלמא היכי דבא לתבוע מבעלה שישלם לו בעד המזונות שנתן לבתו הוי פורע חובו אבל בנ"ד מאן יימר שנתן לחתנו לפטרו מחיוב מזונות לאשתו דלמא נתן לבתו ומ"ש שם ראי' מעבד עבדי אין לו דמיון דבנ"ד מסתמא נתכוין ליתן לבתו ואגב נותן גם לחתנו כמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד לדחות דברי הט"ז שם וכתב דבפוסק לבתו וחתנו גם הט"ז מודה דאנן סהדי שעושה רק לטובת בתו ע"ש גם י"ל דדוקא אם כבר חל חיוב מזונות על הבעל ואח"כ בא אחר וזנה הוי כפורע חובו אבל היכי שנתחייב האב מתחלה לזונם הוי כהתנה הבעל שלא יזון הוא ונ"ל ראי' לזה מתשו' הרשב"א ח"א סי' תתק"ע שהובא בקיצור בד"מ ח"מ סוס"י ר"ז ורמ"א א"ע סוס"י קי"ד ובגוף התשו' מבואר יותר וז"ל לוי שאמר לשמעון אם תשא דינה בת ראובן אתן לך ולדינה מאתים דינרים למזונות ועשה שט"ח וכו' ומתה דינה תו"ז ושמעון תובע כל השטר ולוי טוען שנתחייב רק לצורך מזונות וכו' תשובה שאם קבל עליו לוי לזונם ה' שנים ומתה לשתי שנים ודאי אינו נותן לה אלא כנגד ב' שנים וכו' אלא שמצד א' הוא פטור מלפרוע מחצית הממון ואפי' אותו שהגיע זמן בחיי דינה שזה חייב א"ע לשמעון ואשתו ה"ז כמחייב א"ע לשנים דעלמא שזה זכה במקצת החוב וזה במקצתו וכו' והו"ל כנ"מ דעלמא וכו' עכ"ל הרי מבואר שאין ההתחייבות לבעל לפרוע חובו ומכ"ש באב לבתו ולכן בנ"ד לא זכה הבעל כלל

אח"ז נשלח אלי מה שהשיב הרב הגאבד"ק טשערנאוויץ. נ"י לחתני הרב נ"י ועכבתי במרוצה על דבריו ובמח"כ כל דבריו תמוהים והנה מ"ש שאם השליש לא גבה עוד המעות מהבאנק לא זכה הבעל כלל לכ"ע דכבר הקשה הפ"י דכיון שאין הבעל יורש בראוי מה בכך שנתחייב האב בנדוניא הרי הוי ראוי ותי' הוא דדוקא במה שאין לבעל קנין עצמיי אינו יורש בראוי אבל במה שיש לו קנין עצמיי ל"ה ראוי כדאי' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) דבזרוע לחיים וקיבה דמכירי כהונה בכור נוטל פ"ש אע"ג דלא את לידי' א"כ בנתחייב האב בנדוניא יש לבעל זכות עצמיי בנכסי האב כיון שאדעתא דהכי נשאה כמ"ש בתוס' תמורה (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון וכו' גבי אתנן ע"ש א"כ בנ"ד שהושלש בבאנק שכבר נפטר האב מחיובו שוב הוי ראוי ואין הבעל יורש עכ"ד והנה מ"ש מתוס' תמורה הוא שגגה דהתם דוקא באומר טלה זה קנתה משא"כ באמר טלה סתם כדאי' בש"ס שם ואף שיש לה שיעבוד איננו קנין עצמיי ועתו"ס ע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה ואינו חושש וכו' דגם ביש לה אפותיקו אינו נתפס באיסור אתנן ומכ"ש בחיוב נדן לכ"ע אין לבעל אלא שיעבוד ולא קנין עצמיי וא"כ נדחה תירוצו אבל כבר כתב בהפלאה שם שחיוב הנדן הוא לחתנו ועבור זה מתחייב בתוס"כ והוי מלוה של בעל עצמו ע"ש וכ"ה בסמ"ע סי' רפ"ו סק"נ בשם מהרי"ו וע"ע בב"ש סי' נ' סקי"ח בשם, שא"י וגם בסקי"ט שם אלא שהחיוב לא נגמר אלא בנשואין ולא באירוסין לשי' כמ"פ וע"ע בהפלאה בקו"א לסי' קי"ד סק"ז וסקי"א וא"כ אין לו ענין כלל להא דאינו יורש בראוי וע' תשו' חו"י סי' צ"ז שהעיר ג"כ מהא דהוי מלוה ודחה מכמה טעמים אלא דשם מיירי בנמסר לבעל או שהגיע זמן השלישות ע"ש

ומ"ש מתוס' ב"מ (דף ב' ע"א) דהא דבזה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי נימא אין ספק מוציא מודאי ותי' דמה שהוא ודאי בחצי האחד אין מועל לחצי השני' וצ"ל דר"ל דשאני ביבם וספק הספק בעצמו מסופק אם הוא יורש אבל בז"א כ"ש טוען ודאי א"כ כיון דאיכא תקנת שו"ם והוא סד"ד והבעל עצמו מסופק אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ד והנה מ"ש בכונת התוס' קדמו בתומים סי' ק"ד סק"ז ומ"ש בנ"ד הבעל מסופק בסד"ד ואין סממ"ו במח"כ נעלם ממני דברי החמ"ח במקומו סקי"ד דמפורש להיפוך וע"ש בב"מ וי"ל דס"ל להחמ"ח דלגבי סד"ד לש' סברא זו כמ"ש כה"ג הש"ג ושפ"ד יו"ד סי' ח"י דהחזקה לא תכריע הדין ודוקא חזקת ממון בזה המעות עצמו מהני משא"כ מחצי זה על חצי ב' גם י"ל דס"ל דכיון דגם האב מסופק בסד"ד לא מקרי ודאי ואף שהתומים שם לא ס"ל כן י"ל דשא"ה דרוב פוסקים ס"ל דלא כרי"ו וראי' לזה מחולין (דף קל"ב ע"א) מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות משום דבין לר"א ובין לרבנן מספק"ל אם חוששין לז"א וקשה כמי דבחצי חייב נימא אין ספק מוציא מידי ודאי ובע"כ דכיון דגם הכהן מסופק לא מקרי ודאי וע"ש בלב ארי' שהעיר בזה וביאר כן ואף דהתם בעה"ב מוחזק הרי בנ"ד נחלקו הפוסקים וגם בזה מי הנקרא מוחזק ואי נימא דהבעל מוחזק לא יועיל הך טעמא דאין ספק ממו"ו א"כ שוב מה"ט גופא יחלוקו

וגם מ"ש דכיון שהותנה שלא יתן השליש להבעל עד שיגמור ענין הנישואין בנימוסיהם הוי כתו"ז שכתב הב"ש דבהובבל זמן ומתה תו"ז יחזיר להאב תמהני שראה תחלת דברי הב"ש ולא ראה סופן דבהושלש לטובת הזוג גם תו"ז הו"ל כבא ליד הבעל וגם לא ידע מתשו' רח"כ תשו' ב"א שהבאתי. לכן כל דברי הרה"ג הנ"ל הם תמוהים מאוד

ומ"ש רו"מ דבנ"ד שהי' מחוסר מעשה הנישואין בנימוסיהם גרע מתו"ז דהתם זמן ממילא קאתי משא"כ בנ"ד הנה לפ"ז הו"ל להפוסקים לחלק כן וליישב סתירת דברי הפוסקים בכה"ג ובע"כ דשניהם שוים ובפרט אם כבר נמסרו כתבי השלישות להבעל פשי' דא"א לומר כן והעיקר לדינא כמ"ש

סימן קצד

נשאלתי בדין מי שמכר הבהמות לפסח להאכילם חמץ כנהוג והי' פרה א' מעוברת וילדה זכר בחוהמ"פ אי יש לו דין בכור. וחכם א' רצה לחדש לפי המבואר בחו"מ סי' ר"כ דפרה סתם אין הולד מכור ועסמ"ע שם דגם דיעה ב' מודה בזה א"כ ה"נ יש לו דין בכור וע' בט"ז סי' רכ"ג ובקצה"ח סי' ר"כ שם בשם הרמ"כ וגם אי הוי פלוגתא הוי ספק בכור עכ"פ עכ"ד. והנה בגוף דברי הסמ"ע וקצה"ח יעוין בח"ס ח"מ סי' ק"ה מה שהשיג על ראיית הקצה"ח מש"ס דתמורה. ואמנם בגוף הדין הדבר פשוט דאין לו דין בכור כלל דאף דאין הולד מכור מ"מ עכ"פ גוף הפרה מכורה לעכו"ם בכדי שתאכל חמץ ומבואר בש"ס דבכורות ובטוש"ע יו"ד סי' ש"כ דאפי' קנה העכו"ם רק האם אין לו דין בכור דבעי' פטר רחם בישראל שגם הרחם יהי' של ישראל לבד יעו"ש ובנ"ד כיון שהפרה של עכו"ם אין בזה חשש בכור כלל. וגם בעיקר הדבר שכ' הסמ"ע דפרה סתם יוכל ליתן לו אחרת ל"ש כלל בנ"ד שהרי מכר לו כל בהמותיו וגם מסתבר שמכר לו גם הולד דהא מבואר בנדה (דף ל') דהולד במעי אמו אוכל כל מה שאמו אוכלת וא"כ מסתמא גם בבהמה הוא כן וא"כ יהי' ישראל נהנה מחמב"פ ובע"כ דגם הולד מכר לעכו"ם ע"כ הדין פשוט דאין בו שום חשש בכורה כלל. כנלע"ד

סימן קצה ידידי הרב מו"ה חיים צבי מקיפוטשיניץ

מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין בעל שנתן גט לאשתו וקבלה בידה רק ששכחו ולא הגביהה ידי' אחר קבלתה כפי המבואר בסה"ג אות רכ"ג ואות רל"ה שתגביהה ידי' למעלה מג"ט אם היא מותרת להנשא ותוכן הספק אם עיקר הגירושין ע"י שמקבלת הגט גם בלא קנין כיון שבא לידי' מגורשת או דבעי' שתקנה בקנין הגט והגבהה קונה וא"כ אם לא הגביהה ל"מ כ לל והנה גוף הדין לענ"ד נלמד ממשנה ערוכה בפ"ה דגיטין (דף נ"ה) העיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהוא יוצאה בגט משום דלא בעי' דעתה ע"ש בגמ' ורש"י וגם ביבמות (דף קי"ב) דפקק שנשא פקחת ונתחרשת דאם, רצה יוציא בגט והרי בירושלמי פ"ב דקידושין ה"א מבואר דחרש אין לו זכי' אפי' ע"י דע"מ וא"כ איך החרשת יוצאה בגט שמקבלת הא א"א, לקנות הגט כיון דאין לה זכי' כלל ובע"כ דעיקר הגירושין רק שיבא לידה או רשותה אפי' לא זכתה בו בקנין כיון שהוא ברשותה סגי. והן אמת שהרמב"ם וש"ע בח"מ סי' רמ"ג סי"ז פסקו דחרש זוכה לעצמו בדע"מ ואולם בקצה"ח שם הוכיח מהרא"ש פ"ב דכתובות בשם הרמ"ה דדוקא בקטן דאתי לכלל דעת זוכה בדע"מ אבל שוטה וחרש לא וא"כ לדעת הרא"ש מוכח כן בבירור ממשנה הנ"ל וכן פסקו הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ח') בפשיטות דחרש אין לו זכי' ורמז אליהם בשי"ק בקידושין שם. וכ"ז נעלם מהב"י במחכ"ה שלא הביאם כלל והן אמת