מהרש"ם חלק ב קנו

דאחר שנתבשל כמב"ד בטל החריפות אבל בזה י"ל דהפליטה שיצאה בתחלה מהקדרה לבצלים ונשבח ע"י חריפתן נגמר אח"כ איסורן מה"ת ע"י הבישול וכן י"ל בהא שכתבתי שנאסר רק דרך טיגון דמ"מ נאסרו אח"כ דרך בישול כיון שכבר נכנס בהם טעם החלב ונעשה לשבח וגם ל"ה נ"ט בר נ"ט כיון שע"י חריפות הבצלים נעשה כטעם ראשון אבל מ"מ מטעמא דלעיל, הוי רק מדרבנן וא"כ בדרבנן יש לסמוך ע"ד הש"ך דבב"ח שנאסר דינו כשאר איסורים דגם להמחמירים הוא רק מדרבנן כמ"ש בישויע"ק הי' צ"ד סק"ב להוכיח כן מדברי התוס' חולין (דף ק') (ורו"מ העיר מדנפשי' וכבר קדמו בישויע"ק)

ומ"ש רו"מ דבכלי מדין לא הי"ל בשר כשר ולא חל איסור בב"ח לאיסור אכילה כמ"ש הר"מ בפיה"מ פ"ג דכריתות ליתא דאף דאאחע"א היינו למלקות אבל איסורא איכא לקברו בין רשעים גמורים כדאי' ביבמות (דף ל"ב) ובפרט מ"ש ליישב בזה קושי' העולם בפסחים (דף מ"ד) ודאי ליתא דלהס"ד דנימא דטכ"ע בשאר איסורים לא נאסר א"כ שפיר חל איסור בב"ח על הטעם. וא"כ עכ"פ בנ"ד הוי תרי דרבנן ויש להקל ובפרט שגם דין לח בלח בב"ח הרי במנ"י כלל פ"ה אות ל"ב הביא דעת הראב"ד בת"ד דדוקא לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הוי כן ולא לדידן וכן חידש הפלתי סי' צ"ב מדעתו ואף שבשפ"ד סי' צ"ט סקי"ד השיג ע"ז וכדבריו מוכח בהשגות הראב"ד פ"ט ממ"א כמ"ש במקמ"ח סי' צ"ט שם אבל הנה בריטב"א לע"ז (דף ע"ג ע"א) ושם (דף ע"ב) הביא בשם הראב"ד והרמב"ן מפורש כן וגם הוא פסק כמוהם ע"ש וע' בר"ן סופכ"ה שהביא ג"כ שיטה זו אלא שהביא בשם הרמב"ן להיפוך ממ"ש הריטב"א בשמו וכ"ה בהרה"מ פ"ט ממ"א בשם הרמב"ן כמ"ש הר"ן בשמו ועכ"פ הנה דעת הראב"ד בת"ד וריטב"א כן וגם לדידן מבואר בפר"ת שם סק"ז בדעת רמב"ם וגם בח"ד סקי"א בישוב דברי הא"ר דבנאסר החלב לח בלח וחזר ונתערב בחלב לא אמרי' דנ"נ וה"נ בנ"ד א"צ ס' רק נגד הבצלים ולא נגד השומן והמים ששפכו אח"כ לתוכן בצירוף דברי הסוברים דבצלים אינם ד"ח ואף דתרי קולי לא מקילינן כבר כתבתי בפתיחת חיבורי גי"ד אות ל"ט דיש לצדד בדרבנן בזה ובפרט בנ"ד שהם תרי דרבנן כמש"ל גם יש לצרף מ"ש בתשו' גא"י סי' מ"ב לחדש דהד"ח מחליא לשבח את טעם הפגום רק לגבי עצמו ולא לגבי מאכל אחר א"כ טעם הבשר והחלב עצמן פגומים זב"ז ולכ"ע ל"ש לומר בזה דכבב"ח דיינינן לי' וע"ע בשו"ת ספ"י בפו"כ סי' תפ"ד שהחזיק ג"כ בזה והגם שבשו"ת טטו"ד תליתאה סי' קע"ט השיג ע"ז וגם בעצי לבונה סי' קכ"ב חולק ע"ז ובמק"א הבאתי ראי' מדברי תשו' הרשב"א סי' תצ"ז הנ"ל ומלשון הרא"ש וש"ג ורע"ב סופ"ה דע"ז להיפוך מדעת גא"י הנ"ל מ"מ לסניף יש לצרפו

ומה שהקשה בהא דקידושין (דף ס"ב) דפריך על ר"י דס"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה מהאומר לשפחתו וכו' לאחר שאשחררך דהא אסור לשחרר ועובר בעשה ובאיסורא ל"ה בידו הוא תמוה דכל סוגית הש"ס בקידושין (דף ס"ד ע"א) מפורש דמקרי בידו להשיאה לממזר ואלמנה לכ"ג וע' בתב"ש סי' א' סקי"ד

ומה שהקשה בהא דפסחים (דף מ"ג) דדרשי' כל מחמצת לרבות נשים דלא ניליף מאכילת מצה דכל שישנו בקום אכול וכו' כל שאינו וכו' והא בחולין (דף ק"כ) דריש לנפש דבחמץ ודם וחלב לרבות שותה וצריכא דאי כתי' בחמץ נימא דחלב דהותר מכללא קיל ואי חמץ אינו נוהג בנשים הרי, גם חמץ הותר מכללו ולמ"ל נפש בחלב הוא קו' מושכלת וכבר נשאלתי בזה והשבתי עפמ"ש רש"י נזיר (דף מ"ד ע"א) דלא חשיב הותר מכללו אלא היכי דנאסר מתחלה וחזר והותר כמו חלב חיה שמתחלה נכתב סתם כל חלב לא תאכלו וחזר והותר אבל היכא דמעיקרא לא נאסר כלל אינו בכלל הותר מכללו וע' ביד מלאכי כלל ה' סי' קע"ח שביאר בזה דברי התוס' חולין (דף קט"ו ע"ב) ד"ה כלאי הכרם וכו' ולא תליא אם נאמר כל או לא וכ"ה להדיא בריטב"א חולין שם ע"ש וא"כ הרי בצל"ח פסחים (דף מ"ג) שם הקשה אמאי לא מייתי מקרא דפ' בא דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ והשבתה מ"ע שהז"ג ותי' דהוי מקשינן לחומרא כקושי' תוס' בפסחים שם ובזה ל"ש תירוצם ע"ש אבל למאי דדרש' לפי הס"ד מקרא דפ' ראה למעט נשים מדאיתקש לאכילת מצה ממילא דרשי' הכי גם קרא דפ' בא להקל דנשים פטורי מתשביתו א"כ מעיקרא לא נאסרו נשים כלל באכילת חמץ ולא מקרי הותר מכללו ולפי פשטות דברי תוס' בחולין דתליא אי כתיב כל פשיטא דלק"מ דשפיר איצטריך כל בחמץ דאי ל"ה כתיב כל בחמץ בודאי לא הוי ידעי' לרבות שותה בחלב דהא חמץ אינו בכלל הותר מללו כיון דלא כתי' בי' כל כדברי תוס' חולין הנ"ל ושפיר הוי סד"א דבחלב דהותר מכללו פטור בהמחהו. אך דלפ"ז יש להקשות אדרבנן דכל לא דרשי אלא מדכתיב כי כל דרשי לרבות נשים והא גם אי הוה כתיב רק כל הוי ידעינן לרבות נשים מדאצטריך נפש בחלה לרבות השותה אבל לפמש"ל ניחא

ודרך פלפול י"ל דהנה בשו"ת מהרי"א יו"ד סי' ק"ט נשאל דמה פריך לא נכתוב נפש בחלב הרי בסנהדרין (ד' ד') יליף דלא תבשל גדי בחלב היינו בקמ"ץ דאי בחלב בציר"י למ"ל לאסור דהך בישול הרי גם בלא בישול אסור ע"ש בתוס' בשם י"מ והתינח אם בהמחהו אסור בחלב אבל אי לא כתיב נפש בחלב יש לטעות דבחלב בציר"י ומשם נלמוד דבהמחהו בחלב שרי לכן בבישול אצטריך לאסור בב"ח ות' דהתינח למ"ד יש אם למסרת אבל הש"ס פריך למ"ד יש אם למקרא למ"ל נפש בחלב ע"ש א"כ הרי בבכורות (דף ל"ד) מבואר דר"א ור' יהושע דהוא בר פלוגת' דר"א בכל מקום ס"ל יש אם למסרת א"כ לר"א ורבנן דר"א בפסחים שפיר דרשו מקרא דכי כל וג' לרבות נשים אבל בגוף הסוגיא דחולין קשיא לי דהא ביבמות דף ה' ע"ב) לא יליף ממילה ופסח ותמיד שכן ישנם לפני הדיבור ואיך הוה בעי למילף חלב מחמץ הרי י"ל דשאני חמץ שסט לפני הדיבור

ומה שהקשה בקידושין (ד' י"ז) דנכרי יורש אביו ד"ת לש' הסוברים דבעכו"ם לא אזלי' בתר רובא א"כ דלמא לאו אביו הוא ושרי לגזלו ובריטב"א שם כתב דנ"מ דאסור לגזלו ולהנ"ל קשה. לק"מ דכיון דעכ"פ כל קרוביו מתייאשים וזכה בנו מן ההפקר והוא שלו ויותר אין פנאי להאריך

סימן קפט להחריף וכו' מו"ה צבי הירש בראנפעלד נ"י מקראקא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שהי"ל פרה מבכרת ונתנה לעכו"ם מתנה ע"מ להחזיר אם מועיל להפקיע קדושת בכור ורו"מ האריך בזה

הנה בגוף הדין כפי הנראה לא ראה רו"מ גוף תשו' עה"ג שהרי שם מסיק לאסור מתנה בבכור מחשש תקלה משום דלעיני בני אדם לא נראה לקנין גמור וטעו בה אינשי וסברי מלתא בעלמא. עביד כהא דעובדא דרב מרי דאקני לאודנייהו וכו' אלא דמ"מ ליכא בזה אלא חששא דרבנן וכשאירע בשבת יתנהו במתנה ומ"מ ינהוג קדושת בכור יעו"ש ומכ"ש דבמתנה עמ"ל מיחזי לאינשי דמלתא בעלמא עביד לכן אין להקל

אבל מ"ש רו"מ בשם ח"א דהכא בבכור דממון כהן הוא אין בידו להתנות עליו הגם שיש מקום לזה עפמ"ש הט"ז סי' שכ"א סק"ז בטעמא דאין מברכין אנתינת בכור בהמה טהורה לכהן משום דלא יהיב מידי משלו שהרי ממון כהן הוא ומשנולד בי גזא דרחמנא הוא ע"ש ומ"ש רו"מ דאיכא טה"נ לבעלים י"ל דגם למ"ד טה"נ ממון מ"מ אטו עדיף מגוף הממון ששייך לכהן והרי מבואר בתוס' ב"ב (דף נ' סוע"א) ד"ה קסבר וכו' דגם למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ לא אלים ק"פ להפקיע את קה"ג של האשה ע"ש וה"נ בזה אך דבאמת הדבר תמוה דהכא הרי הוא נותן הפרה המבכרת לעכו"ם במעמ"ל והרי הפרה שלו וגם הולד כל זמן שלא יצא מרחם אמו הוא חולין ושל בעל הפרה הוא וכשהקנהו בעודו חולין הרי לא יחול עליו קדושת בכור כלל ולא יזכה הכהן בו כלל ואמאי לא יועיל התנאי כיון דבשעה שמתנה עליו הוא שלו ממש ומה שתמהו ע"ד עה"ג במ"ש דאיכא לאו דלא תחנם בנותן מתנה והקשו הרי מכוין לשם מצוה נ"ל פשיט לפמ"ש בעט"ח בחי' לר"ה דטעמא דהר"ן משום דבמכוין לשם מצוה הוי דשא"מ וע"ש מ"ש ליישב הא דגם לר"י בנכרי המכירו שרי דהוא רק משום דרכי שלום ע"ש באורך בזה והרי באפשר ולא מכוין ס"ל לרבא דאסור כדאי' בפסחים (דף כ"ו) וגם בלא דברי עט"ח הרי באפשר לעשות המצוה בע"א ואינו עושה אלא דרך מתנה לעכו"ם איכא משום לא תחנם שהרי איכא הוכחה שאין המעשה עבור המצוה אלא לטובת העכו"ם וא"כ בנותן פרה המבכרת מתנה לעכו"ם ובידו לעשות דרך