מהרש"ם חלק ב קל

[ו] ומ"ש רו"מ בדין אי בעינן שיהי' גמרו שו"צ בשעת נידה דוקא או דסגי בנמצא כן אח"כ ותולין דמסתמא הי' כן בלידתו משום חזקה דכשעת מציאתן כיון דליכא חזדמע"ק להיפוך והביא מדברי הח"ס ח"ב סי' ס"ט דבספק בן ט' לכ"ע סגי גם בלא ראו בשעת לידה ולא כן הוא למעיין שם ואדרבא כתב שם דבסתם ולדות שלנו שבעל ולא פירש וכולם המה ספק בן ח' ספק בן ט' ונגמרו שו"צ לפנינו אלא שלא ידענו אם נולד כך אף דתלינן מכח רובא שנולד שלם מ"מ בפיהק וה"ה בחלה להפוסקים דחלה כפיהק כיון דאיתרע בפנינו יש לחוש שמא לא נגמרו שו"צ ביום לידתו ע"ש אבל בסי' ע' שם חזר וצידד דבחלה ליכא ריעותא עכ"פ ולכ"ע לא דמי לפיהק וסגי גם בנמצא אח"כ שגמרו שו"צ ע"ש וע"ע בחידושי ח"ס לשבת (דף קל"ו ע"א) בזה וכ"ה דעת רע"א סי' צ"ח ובפרט בנ"ד שהעידה אשה א' שראתה ביום לידתה וגמרו שו"צ ואף דבתשו' הרא"ש וטוש"ע פסקו בפשי' דאשה אינה נאמנת לומר שכלו לו חדשיו כבר העלה בתשו' ברכת יוסף חא"ע סי' צ"ח דדוקא בדאורייתא אינה נאמנת כגון בלא גמרו שו"צ משא"כ בדרבנן הרי גם נגד חז"א עא"נ ע"ש וא"כ בנ"ד דאיכא חזקה דהשתא דמסייע להרוב דולדות דב"ק נינהו בודאי אשה נאמנת וגם כבר כתב בישויע"ק בתשו' שבסוס"י קנ"ו שדעת תוס' ורמב"ן ורשב"א דלא כהרא"ש [וע' בר"ן פ"ב דגיטין בדין נתן לו נייר חלק וכו' דגם למ"ד דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן מ"מ היכי דנתן גט ומדינא מגורשת רק משום חומרא ל"מ הגט שוב הבעל נאמן ע"ש וה"נ בנ"ד לענין נאמנות האשה]

וכה ראיתי שהעיר כת"ר בהא דיליף רשב"ג דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והא רוב ב"ק נינהו ורצה לתרץ משום דאה"ב אחה"ר וגם לרב היכי דאינו טוען ברי שהוא מן הרוב מודה לשי' תוס' בכורות (ד' כ') ויש לעורר דהנה במד"ר במדבר ד' מייתי להא דרשב"ג דיליף לה ממנין בכורות דכתי' פקד כל בכור וגו' מבן חדש ומעלה וז"ל למה סמכה דעתו של רשב"ג לד"ת שלא צוה המקום למנות הבכורים כדי לפדות אלא לאחר ל' יום וכו' והדבר יפלא דהא לעיל גבי מנין הלוים כתיב ג"כ מבן חדש ומעלה תפקדם והלוים פטרו את הבכורים מפדיון במספרם וא"כ תקשי אמאי לא נמנו הלוים בפחות מבן חדש דבזה ל"ש טעמא דאה"ב אחה"ר שהרי הי' לפטור הבכורים מממון ע"י הלוים ואולם י"ל לפמ"ש הפ"י בקידושין (דף ע"ג ע"א) דלגבי ממזר אי לאו דשרי רחמנא ספק ממזר גם רובא וחזקה ל"מ כיון דכתי' בקהל ד' ולגבי שמיא גליא ומה מועיל רוב וחזקה ע"ש וא"כ הכא בלוים דכתי' על פי ד' ל"מ רוב כלל וע' בשו"ת ספ"י בפו"כ סי' ק"ט מ"ש בישוב לשון רש"י שם בהא דנקט בלוים נפלים ולא ספק נפלים. וראיתי מה שהקשה רו"מ בהא דפסק הרמב"ם דההורג עובר פחות מבן ל' ולא כלו חדשיו אינו נהרג והקשה הא רובן בני קיימא ובכה"ת אזלי' בתר רובא ולא שייך בזה דין ס"נ להקל והביא מהגהות רב"פ לא"ע סי' י"ט שחידש דבחזקה הפוסקת ואיתרע לפנינו אף דבכ"מ מוקמי' בחזדמע"ק מ"מ בד"נ אינו כן וה"נ כיון דהמיעוט שכיח אף דבעלמא אזלי' בת"ר מ"מ בד"נ אין ממיתין ובזה תי' קו' תוס' ב"ב (דף נ' ע"ב) למ"ל טעמא דס"נ להקל משום דכתי' ושפטו העדה והצילו הא בלא"ה אין להרוג מספק ולפמ"ש י"ל דאצטריך בכה"ג שיש חזקה הפוסקת ועוד האריך בזה והנה בעיקר סברת הגאון הנ"ל נ"ל עפמ"ש בצל"ח פסחים בהשמטות (לדף י"ג) דכל הנידון למיתה יש לו חזקת פטור שהרי לא נתחייב מיתה עד עתה ע"ש והרי נודע דקיי"ל דבתר"ל אמרי' הרי איתרע לפניך וה"נ כיון שיש חזקה דהשתא נגד חזדמע"ק וגם איכא לנידון חזקת פטור ממיתה לא אזלי' בתר חזדמע"ק וגם לר"ש מודה, דתר"ל ספיקא מיהו איכא וא"א לחייבו מיתה מספק. ומה שהביא דברי הרי"ף שפסק דספק בן ז' ספק בן ח' אין מלין בשבת ותמהו עליו שהוא נגד ש"ס דשבת (דף קל"ו) דפריך לרשב"ג מימהל האיך מהלינן ומשני דמהלינן ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא ומוקי ברייתא דספק ב"ז אין מוהלין במכשירי מילה והאריך בפלפולו והנה זה כמה שנים מצאתי בירושלמי פי"א דיבמות ה"ז דבעי תינוקת ספיקות מהו לחלל שבת ממ"נ וכו' מחתך בשר בעלמא הוא ורבנן דקסרי בשם ריב"ד שאל מי יימר דמותר לחתך בשר בשבת שלא לצורך ע"ש ומפורש כדעת הרי"ף ונודע דכמ"פ פסקו הראשונים כהירושלמי נגד הבבלי

[ח] וע"ד פלפול נראה דכבר הקשו המחברים לשי' רז"ה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימ' דהיכי דיצטרכו אח"כ לחלל שבת משום פ"נ אסור למולו ולגרום חילול שבת א"כ ה"נ הרי במציצה יחויב משום מפרק אפי' במת ומותר משום פ"נ א"כ בספק יאסר למולו ועפמ"ג בפתיחה לה"ש וישויע"ק או"ח סי' שט"ז וסי' של"א אך דבאמת חיוב מפרק ודש הוא רק בגי"ק ואדם כקרקע וע' בט"ז סוס"י קנ"ו ומצינו דהש"ס בסוגיא קאי אליבא דהס"ד דסוגיא אחרת כמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ט ע"ב) ד"ה הדר וכ"ה בתוס' נזיר (דף נ"ח ע"א) ד"ה והאי תנא ע"ש בסוה"ד ובש"ס דגיטין (דף ל"ט) בפלוגתא דת"ק ורשב"ג אם מועלין בעבדים פליגי אי עבדי כמקרקעי ולרשב"ג כמטלטלי ומכ"ש אדם בן חורין א"כ י"ל דלרשב"ג יון דאין דישה אלא בגי"ק משני שפיר דמהלינן ממ"נ אבל למסקנא ולדידן דאדם כקרקע ויש דישה אסור גם בספק אך דבזה יש לפקפק דאף שאינו כקרקע מ"מ מקרי גי"ק לכן נראה ליישב קו' המחברים הנ"ל בע"א דהנה מהראנ"ח בס' מים עמוקים סי' ל"ט העלה דכל איסור גורם שיבא לחילול שבת משום פ"נ הוא רק איסור קל דהוי רק גרמא, בעלמא וא"כ אף דבב"ק (ד' ס') מבואר דבשבת דמלאכת מחשבת, אסרה תורה גם גרמא אסור ובמק"א ביארתי ליישב הא דשבת (דף ק"כ ע"ב) דלאו דלא תעשון ליכא ומ"מ עשה דשבתון איכא ועכ"פ הוא רק איסור קל ונודע מ"ש בהגהת מל"מ פ"א מיו"ט דבאיסור עשה ל"ח ר"מ למיעוטא וה"נ אף לרשב"ג דחייש למיעוטא מ"מ באיסור גרמא בעלמא מודה ולכן משני הש"ס שפיר דמהלינן ממ"נ והא דספק ב"ז ספק ב"ח דפריך נימהלו' ממ"נ י"ל לפמ"ש בדל"צ דרוש ד' דלמאן דחייש למיעוטא סד"א להחמיר רק מדרבנן ע"ש טעמו ולגבי חיוב עשה ובפרט עשה שי"ב כרת לכ"ע סד"א להחמיר מה"ת וע' מהריט"א פ"ג ופ"ח דבכורות ולכן פריך אליבא דרשב"ג, נימהלי' ממ"נ אבל הרי"ף סובר דסד"א להחמיר מה"ת א"כ א"א למולו מספק שיגרום חילול שבת משום פ"נ ולכן הרמב"ם לשי' פסק דלא כהרי"ף

[ט] והנה רו"מ הביא קו' המח"ל דלפמ"ש הר"ן דבכל מילה איכא חשש דשמא יעבירנו אלא דל"ג אלא בספק מצוה דלא בקיאין בקביעא דירחא ילא במילה שהיא ודאי א"כ הכא בספק שוב ראוי לאסור משום שמא יעבירנו ודרך פלפול יש לי לדון דהנה ברש"י יומא (דף פ"ה ע"ב) ד"ה ומה מילה הביא בשם תוספתא דטעמא דמילה דוחה שבת מפני שחייבין עלי' כרת והוא בכלל פ"נ דו"ש וקשה דא"כ גם ספק ידחה וע"ש בתוספתא בהא דפרכי רבנן לר"א וע"ש בתויה"כ אולם י"ל לפמ"ש התוס' שבת (ד' ד') דאם מניח מלרדות עי"ז שאנו אוסרים פטור מסקילה דהוי אנוס א"כ לכאורה ראוי לומר שלא ימול ולא יחויב כרת שהרי אנו אוסרים עליו ויופטר משום אונס אבל י"ל כיון דשבת הותרה אצל פ"נ מדוע נימא שלא ימול אבל אם שבת דחוי' ראוי לומר שלא ימול וכבר העלו האחרונים דבכל ספק פ"נ הוא רק דחוי' ע' ישויע"ק סי' שכ"ח סק"ג לכן ספק א"ד שבת וא"כ שפיר מהלינן ממ"נ מאי אמרת ניחוש שמא יעבירנו הרי ג"ז רק ספק חילול שבת ושוב בספק מ"ע דמילה דהוי ספק פ"נ בודאי הותרה כמו בודאי חילול מפני פ"נ ודאי כן ה"נ ספק חילול מפני ספק פ"נ ועתו"ס מנחות (דף מ"ט) ופמ"ג או"ח סי' שד"מ בא"א שם וא"ש וא"כ התינח לר"א לשי' דס"ל דטעמא דמילה דו"ש משום דפ"נ דו"ש אבל לדידן באמת אסור משום יעבירנו ולכן בשבת שם משני לא נצרכא אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א והיינו דלר"א לשי' איצטריך רק למכשירי מילה אבל לדידן בכל גווני לא מהלינן משום שמא יעבירנו אבל בגוף הדבר שכתבתי עפ"ד תוס' שבת (ד' ד') יש לפקפק דהא אינו חייב כרת אלא כשיגדיל ולא ימול ולר"א הוי בכלל פ"נ משום דשמא ע"י שלא ימול בזמנו יתעצל אח"כ ויבא לידי כרת אם כן מה מהני מה שהוא אנוס כעת. ובמק"א הארכתי בזה

[י] ולכן עוד נ"ל ליישב ד' הרי"ף דהנה המג"א סי' תקכ"ו סקי"א הביא בשם יש"ש דגם בגוזז מן המת חייב ודחה דבריו דבדליכא צורך לאו מלאכה הוא כלל דאל"כ אמאי משני מחתך בשר בעלמא הרי חייב משום תולש וע"ש במחה"ש ובאמת שבאס"ז פ"ק דכתובות מבואר דבמילה איכא משום תולש וגוזז אך דיש לדין דבספק הרי הוא מל לצאת י"ח ספיקא דאורייתא א"כ זהו עצמו לצורך לפי מחשבתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ושוב חייב אם הוא נפל דפטור ממילה שעושה מלאכה שלא לצורך מצות מילה, (וע' תוס' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דאפי' בטועה וסובר לבשל באיה"נ הוי מלאכת מחשבת וחייב ולא דמי למ"ש תוס חולין (דף פ"ד ע"ב) ותדע שהרי בלא"ה הקשו בהא דפריך היכי