מהרש"ם חלק א צה

בדין בחור אחד ששידך בתולה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ כי אביה מעכב עליו לכופו שיחלוץ לה והאריך בזה וסיים ואם באנו לכוף נכוף הגדול ולא הקטן וכו' ובע"כ מיירי שהגדול יש לו אשה דאל"כ איך ס"ד לאסור על הקטן מלישא משדכתו כיון שמצוה בגדול והוא פנוי ע"ש ובאמת שמדברי הגמ"ר אין סתירה להב"ש דהא בהגמ"ר מבואר דחרם השידוכין של האח הקטן דוחה הזיקה דה"נ לא חזיא ליבום ע"י חרם הקהלות שיש בשידוכין ולכן גם לחליצה לא עדיף בקטן וממילא כופין להגדול כיון שבשניהם יש חרם אבל אם הקטן פנוי לגמרי י"ל כדעת הב"ש דהקטן עדיף אבל עכ"פ בנ"ד שפיר י"ל דגם הב"ש מודה כיון שגם הקטן משודך וכדמוכח מדברי הגמ"ר הנ"ל: וראיתי בשו"ת רע"א מ"ת סי' מ"ב שהביא ג"כ דברי הב"ש וכתב שדבריו מרפסין איגרי דמה"ת נימא דמשום חדר"ג אינו עולה ליבום הרי אם עבר ונשאה קיים מצות יבום ולא פגע באיסור ערוה אלא שעבר על החרם אם כן דמי לנודרת הנאה בחיי בעלה מיבמה ואף דהב"ש סי' קס"ה מחלק דנדר אפשר בהתרה מה שאין כן חדר"ג אבל אין הכרח לחילוקו אלא הטעם פשוט דכיון דראוי ליבום מצד עצמו אלא ארי' דשבועה רמי עלה לכן מקרי ראוי ליבום כמ"ש בפסקי מהרא"י סימן רס"ג לחלק כן לענין חלוקת הכתובה דמשום חדר"ג אין פסול ביבום עצמה משא"כ מדינא דאבא שאול א"ר ליבום מצד גוף היבום והביא עוד ראיה לזה וסיים דגם הב"ש כונתו רק דיש צד מעליותא בקטן הפנוי אם רוצה בכך אבל באינו רוצה אם יכפוהו איכא חשש חליצה מעושה וכופים לגדול ובפרט דלשי' כמ"פ ליכא חדר"ג ביבמה ולכמ"פ לא תיקן אלא עד סוף אלף החמישי עכת"ד ומכ"ש בנ"ד שהקטן משודך פשיטא דאם אין הקטן רוצה כופין הגדול ובפרט לפמ"ש הנימוק"י בשם ריטב"א הנ"ל דטעמא דביש לו אשה אינו הגון לה משום קטטה א"כ בנ"ד אדרבא בקטן איכא קטטה ובגדול שנתפשר לגירושין ליכא משום קטטה וכמ"ש גם כת"ר בקונטרסו וראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב א"ע סימן קע"ו שהעלה בנידון כזה ממש והחמיר מפני שיש דעות דאיכא חדר"ג ביבום אבל חרם דשידוכין ליכא שאין כותבין בתנאים חרם וגם הוי חרם בכתב וחרם הקהלות הוא דבר קל מאוד ולא יגרע עי"ז חיוב היבום וגם הוא אנוס שהקנו לו האשה מן השמים והרעיש על מי שרצה להקל שיחלוץ הקטן יעו"ש ויש להפליא שלא הביא מדברי הגמ"ר הנ"ל דמוכח להיפוך והנך רואה שדעת הגאונים רע"א ומהר"י אסאד שלא כדברי הב"ש ומכ"ש בכה"ג ובאמת שסברת רע"א הנ"ל מבואר בפי' ס"ח סמ"ו אבל הרי דעת הרא"מ להתיר חדר"ג מטעם שא"ע ליבום ואנן לא נהגינן הכי: והן אמת דבתשו' ח"צ סי' קט"ז העלה דהגמ"ר הנ"ל סובר דבארוסה איכא נמי חדר"ג משא"כ לשי' רמ"א סימן א' והשיג מזה ע"ד הרמ"א סוסי' קנ"ט שהעתיק להלכה דאסור לישא משדכתו אבל מלבד שבתשו' נא"ד סי' ל"א האריך לדחות דבריו ואף דבמ"ש הח"צ דזיקה מדרבנן צדקו דבריו ובחנם השיג עליו הנא"ד שם שכ"ה להדיא ברא"ש פ"ד דיבמות סי' כ"ג בפיסקא דגמ' דאמר שמואל וכו' והנא"ד הביא רק מהרא"ש שעל המשנה וביקש להעמיס כונה אחרת בדבריו ובמח"כ לא עיין ברא"ש שם שעל הגמרא וגם ביתר דבריו כבר האריך בס' ישרי"ע ליבמות ח' ושם י"ח מ"מ לדינא העיקר כדעת רמ"א וכמ"ש בשו"ת הרי"מ חא"ע סי' מ"א ובשו"ת ב"א חא"ע סי' קמ"ג באורך וע' תשו' תפ"צ חא"ח סי' ד' וסי' ה' ועוד דהח"צ חולק רק להתיר לישא משדכתו אבל להיפוך לבטל הקשר מהשידוכין בעבור הזיקה בודאי לא יעלה עה"ד וא"כ אסור לו ליבמה ושוב איכא נמי חשש דכל שאינו עולה וכו': ומעתה אשובה אראה דברי כתר"ה והנה העיר דלמאי דאיתא במנחות (ע"ב) דאם נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם אף דחביבה מצוה בשעתה וה"נ אף דמצוה בגדול לכתחלה מקרי אפשר שיחלוץ הקטן והיכא דאפשר יש לחוש לשי' הסוברים דמשום חדר"ג מקרי א"ע ליבום ובאמת דהתוס' שם הקשו דהא לכתחלה אסור ותי' דמ"מ לא הוי דומיא דתמיד דהתם א"א בע"א כלל אפי' בדיעבד א"כ אין ראיה מזה דודאי אין זה בכלל אפשר אלא דהתם משום דבעינן דומיא דתמיד ובחידושי ביארתי כונת הש"ס וליישב קו' התוס' הנ"ל דנודע שיטת הרמב"ן גבי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' דשרי למימהלי' אע"ג שיצטרך אח"כ לחלל שבת להחם חמין לרחיצה מ"מ אין למצוה אלא שעתה ואין לנו לחוש למה שאחר כך יחלל כיון דבאותה שעה יהיה פ"נ דדוחה שבת וכיון דאפי' לעשות מעשה אמרינן כן מכ"ש בשוא"ת וא"כ הכא דקציר רשות אסור קודם לעומר ולמצוה הרי מצותו בלילה א"כ ראוי לנו שלא יקצור בע"ש ביום ולכשתגיע הלילה הרי הוא דוחה שבת אולם באמת נראה דזה תלוי אם פ"נ דחויה או הותרה וזהו פלוגתת רז"ה ורמב"ן שאם הוא רק בגדר דחויה יש לנו לעשות באופן שלא יבא לידי כך כדאי' בפ"ק דיומא משא"כ אם היא הותרה וכ"ה בישויע"ק או"ח סי' של"א וע"ש סימן שט"ז ונודע מ"ש הרמב"ן בתה"א דהיכא דא"א כלל באופן אחר ותמיד מצותי בכך אז הותרה וכמו יבום דאשת אח ועבודת ק"צ בשבת אבל בדאיכא שום מציאות באיזה אופן בלא חילול שבת הוי רק דחוי' יע' מ"ש בשו"ת עט"ח חא"ח סי' ד' ולזה פריך הש"ס הכא דכיון דאפשר בנקצר בע"ש כגון שעברו וקצרו ביום במזיד או בשוגג או בטעות כהא דנתקשרו שמים בעבים וכסבורים שהיא לילה וחזרו ונתפזרו וזרחה החמה כהא דברכות (כ"ז ע"ב) וכשר בדיעבד וכיון שיש איזו מציאות בלא דיחוי שבת שוב הוי רק דחויה ומהראוי לקצור בע"ש אף שעדיין אינו זמן קצירה בכדי שלא יצטרכו לדחות שבת בקצירת הלילה כיון שהוא רק בגדר דחוי' ומיושב קו' התוס' א"ה לענ"ד יש לדחות ולחלק דהרמב"ן לא קאמר רק היכא שקיום המצוה הבאה בביטול איסור אגודים תמיד יחד שאין מציאות לקיום מ"ע כי אם בביטול איסור המתנגדה בכה"ג מקרי היתר דמיד שנאמרה המצוה ההיא הותר בעשייתה איסור העומד לנגדה והיה כלא היה איסור בגוונא כזה וע"כ בכהן שמטמא למ"מ הוא מקרי היתר דא"א לקיים המצות עשה דמ"מ בלא ביטול הלאו דלא יטמא ולכך מקרי היתר וכן קרבנות ציבור שזמנם קבועים בשבת דכיון שאין מציאות לקיים הקרבת אותן קרבנות בזמנם בשבת כ"א ע"י מלאכות האסורים בשבת ואי לא עביד הא לא מקיים הא מיקרי הותרה אבל היכא שיש מציאות בקיום המצוה בלא ביטול איסור רק שלפעמים בא בדרך מקרה צורך ביטול איסור כדי לקיים אותו מצות עשה בכה"ג מקרי דחויה ולא הותרה וע"כ בפסח הבא בטומאה ל"ה רק דחוי' דאם העם לא היו טמאים היה באפשרי לקיים הפסח בלא דחיית הטומאה ולכך אף שנזדמן כעת הטומאה לא מקרי רק דחוי' אבל לומר כיון שאפשר לקיים המצוה בזה שיעבור מקודם על המצוה במזיד או בשוגג או בטעות לכך הוי דחוי' האם נוכל לומר דהתורה לא צותה לעשות המצוה רק באופן שיעבור מקודם על המצוה כמו במצות העומר שלא יוכלו לקיים המצוה רק באופן אם יקצרו בע"ש אך דברי אאמו"ר שליט"א עולים יפה דהא באמת קצירת העומר בשבת הוא רק דחוי' לשי' הרמב"ן דהא אפשרי לקיים מצות התורה כשלא חל בשבת ואם נזדמן בדרך מקרה שחל בשבת ועי"ז יש צורך ביטול איסור כדי לקיים מצות קצירת העומר זה לא הוי רק דחוי' ואם היא רק דחוי' הלא כל מלאכה שאפשר לעשותה בע"ש אינו דוחה שבת ושפיר מהראוי לקצור בע"ש שלא לחלל את השבת אף שלכתחלה אסור לעשות כן ושפיר מיושב קו' התוס'] וא"כ ביבום דבשני האחים הוא בגדר הותרה שהרי אצל כל א' הוא אשת אחיו והותר משום מצות יבום אם כן אין ראיה משם לומר דהיכא דדיעבד כשר הוי בכלל אפשר בכך: ואולם לשיטת רמב"ם שפסק כהירושלמי פ"ק דר"ה כמ"ש בתשו' ח"צ סימן קס"ו דאף דכשר דיעבד אם נקצר מע"ש מ"מ משום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת ובאמת שגם הידור מצוה דוחה שבת כדאי' במנחות (ס"ד) אף שאינו מעכב ובירושלמי פרק ד' דיומא ה"ו בעא קומי ר"ז דבר שאינו מעכב דוחה א"ל עדי החדש הרי אין מעכבין (שאם לא באו מקדשין הבית דין ע"פ קביעותן אלא שמצוה לקדש בעדי ראיי'. פ"מ) ודוחין דתנינן תמן וכו' ע"ש ולזה העירני ח"א ולכן ס"ל לרמב"ם דאף דאפשר מע"ש כיון דלכתחלה מצוה בלילה עכ"פ לא גרע מהידור מצוה דדחי שבת אבל אין מזה ראי' לנ"ד דהכא דבאפשר בע"א חיישי' שמא הלכה דהוי בכלל א"ע ליבום וגם דיעבד לא יצא בחליצה אם כן י"ל דמוטב לעבור על לכתחלה וכמ"ש כת"ר: והנה לכאורה יש לדון דכיון שיש ספק אם החדר"ג שייך ביבום א"כ שוב הוי כודאי א"ע ליבום כדאיתא כה"ג בש"ס דב"ב (פ"א ע"ב) דכיון דספוקי מספק"ל אי קנה קרקע או לא הוי בכלל א"ר לבילה ולכן בילה מעכבת בו וע' פ"ב דקידושין מ"ז ורע"ב שם דבאמר הראוי' לי לביאה אינה מקודשת דמספק אין שום א' ראויה וע"ש בש"ס דקידושין (נ"א א') אולם הנה בש"ס דפסחים (צ"ח ב') ורש"י ד"ה ופטורים מוכח להיפוך ובירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב מבואר כדברי רש"י ועוד דמבואר בתשו' הר"ן שהובא בב"י יו"ד סימן רכ"ח בדין נדר שלא יהא בשבת בעיר ובביהש"מ נזכר ומבקש להתיר שכבר