מהרש"ם חלק א צד

לישני דמיירי בכה"ג שהקדיש אבר א' ואינו חייב על הטביחה דבעי' וטבחו כולו וגם על ההקדש פטור דבעי' ומכרו כולו ואף שאח"כ מכר השאר מ"מ כיון דלא מכר כולו בפ"א פטור כמ"ש המקנה קידושין נ"ב) ברש"י ד"ה כי ואף דלרבי בברייתא דלקמן (ע"ח ע"ב) דוקא דבר המעכב בשחיטה מעכב ובדבר שהנשמה תלויה בה הרי מודים ר"מ ור"י דפשטה קדושה בכולה אבל י"ל דאתיא כת"ק דברייתא שם דבכל אבר הוי שיור והיה נ"ל ליישב דהא בתמורה שם מבואר דלר"ש פשטה קדושה בכולה בכל ענין א"כ אם מיירי בכה"ג אמאי פליג ר"ש רק בקדשים שי"ל אחריות הרי לר"ש לשיטתו בכל ענין חייב על ההקדש אפי' באין להם אחריות אבל אכתי תיקשי דהא משכח"ל בגנב שגנב עם שותף והקדיש א' חלקו ולא השני דחציה קדוש כדאיתא בזבחים י"ב ע"ב) וטבח לדעת חבירו ופטור על, הטביחה כיון דחציה קדוש קדושת דמים ולאו דמריה קא טבח וגם על ההקדש פטור דל"ה מכרו כולו כיון דחציה קדוש קדושת דמים ולאו דמריה קטבח וגם על ההקדש פטור דל"ה מכרו כולו כיון דחציה אינו קדוש ולכאורה י"ל דהא לר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ור"י גופיה מוקי לה בשוחט תמימים בפנים ולא מוקי כר"ל דבעי לאוקמי בתמימין כדאיתא לקמן (ע"ז ב') א"כ אי מיירי בכה"ג הרי לר"י לשי' אפי' בלקח חצי' קדושה ואינה קריבה דב"ח נדחין ואיך יתכן ע"ז פלוגתא דר"ש דאמר דקדשים שיש להם אחריות חייב אבל ז"א דר"ש לשי' ביומא (ס"ג) דב"ח אין נדחין שפיר משכח"ל בחזר אח"כ והקדיש חברו חלקו ואח"כ טבח א' לדעת חבירו דעל ההקדש כל אחד פטור דלא מכר אלא חציה ועל הטביחה חייב ולדעת ת"ק פטור אטביחה אף דלדידיה שחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ לאו דמריה טבח וכן על ההקדש פטור דכל אחד מכר בהקדשו רק חציה ויש לדון וליישב וקצרתי מאפס פנאי: ומה שהקשה ע"ד הירושלמי דב"ק שם בהא דפריך ר"ל אדון פודה כלכלה מיד גזבר ממתני' דגנב והקדיש דלפי אקומתות דש"ס דילן (דף ס"ח) אליבא דר"ל אין הוכחה י"ל דהירושלמי לא ס"ל כש"ס דילן בדעת ר"ל וכבר כתבו התוס' בכתובות (ק"ב א') בסוף ד"ה אליבא דב"נ וכו' דבכמה דוכתי פליגי הירושלמי אגמרא דילן גם בדעת אמורא א'. ויותר אין פנאי להאריך: סימן לג להרב הגדול וכו' מו"ה בן ציון אליווענשטיין נ"י מו"ץ דק' טשעגסטאחאוו ברוסיא. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנשא בתולה והפעם הראשון ראתה בתולים ואחר שבעלה שנית גמר ביאתו ולא ראתה ובליל ב' מצאה הסדין מלוכלך ותוכו מראה אדום וראה שהמצע שתחת הסדין הי' אדום וניסה ע"י לחלוח מים על הסדין ונתאדם ג"כ ע"י המצע ובכ"ז פירש ממנה ואחר ספירה וטבילה מצאה בבקר בקומה ממטתה דם ופירש ואחר כך מצאה בל"ט תיכף סמוך אח"ת ושוב טבלה ומצאה ג"כ סמוך אח"ת ולא ידע לפרוש בל"ט והיא מרגשת כאב תמיד בתשמיש עכת"ד השאלה: והנה מה שנסתפק אם יש לתלות ראיי' א' בהמצע האדום כיון דהוי סמוך לתשמיש ואימור היה הרגשת שמש והוי סד"א והנה מלבד שדעת מהר"ם שבתשו' הרשב"א וב"י סוסי' קפ"ז דרמ"ת היא רק מדרבנן ואף שהב"מ לא"ע סי' קי"ז העלה דהוי מה"ת וביאר דברי מהר"ם ורשב"א שגם הם מודים וגם רו"מ הביא מדברי פלתי וחוו"ד בזה אבל כבר השיג בתשו' בר"א סי' מ"ח על הסוברים דהוי מה"ת וע' בתשו' זית רענן ח"ב יו"ד סי' י"ט שבנה דיק על כל דברי החוו"ד סק"ג וקיים דברי הראשונים ועוד דגם אי הוי סד"א הרי כבר העלה בסד"ט רסי' קפ"ג דגם בדאיכא סד"א היכא דאפשר למיתלי תלינן ואף שפקפק שם במשוך מ"מ בנ"ד אפי' אם הי' משוך יש להקל כיון דהעיקר דהוי רק מדרבנן וכמש"ל וגם בעיקר הדבר אם רמ"ת הוי מה"ת נ"ל ראי' ברורה שהרי מבואר ברשב"א ונימוק"י פ"ו דיבמות דהא דקיי"ל בווסתות כרשב"ג דג"פ בעינן משום דווסתות דרבנן והרי מבואר בת"ה להרשב"א ובב"י דברמ"ת בעינן ג"פ דבכלל ווסתות הוא וכ"ה דעת רש"י וש"פ ומוכח דרמ"ת דרבנן ובפרט לשיטת התוס' דברמ"ת גם רבי מודה א"כ פשי' דקיל משאר ווסת ועיין בירושלמי סופ"ו דיבמות דמבואר כרש"י ודלא כתוס' וכמ"ש הפ"מ שם ופליאה בעיני על הב"מ שרצה להעמיס בדעת רשב"א דסובר שהוא מה"ת והרי הדבר מפורש מדברי רשב"א הנ"ל דהוי מדרבנן וע' רמב"ן במלחמות כתובות פ' אלמנה ניזונת שכתב ג"כ דברמ"ת בעי' ג"פ דקיי"ל כרשב"ג ומבואר ג"כ כמ"ש ולכן הדבר ברור דאיסור רמ"ת רק מדרבנן: ועוד נראה דגם להסוברים דרמ"ת הוי מה"ת מ"מ בנ"ד שלא פסק עוד הכאב וצער דאיכא רגל"ד שהוא צער בתולים אף דאין להקל כיון שכבר פסקה פ"א ולא ראתה מ"מ לכ"ע אינו אלא חומרא דרבנן דהא בכל מכה אף שנתרפאה תלינן בכתמים כל שיתגלע ויצא דם הרי שמזדמן שהמכה מתרפאת וחוזרת ומתגלעת אם כן ה"נ יש לתלות שנתרפאית ולכן לא ראתה דם פעם א' ואח"כ חזרה ונתגלעית וכיון דרמ"ת לא שכיח כמ"ש הב"י וכ"ה בחידושי הר"ן לנדה ס"ו א"כ יש לתלות נמי אפי' במלתא דל"ש כגון בהטיי' וכדומה אף דל"ש כמ"ש התוס' נדה (ס"ד) מ"מ בנ"ד שהכאב וצער התשמיש מוכיח י"ל דנתרפא קצת ולכן לא ראתה דם פ"א ואחר כך נתגלעית המכה ואף דלדידן מחמירים אבל עכ"פ הוא רק חומרא דרבנן לכ"ע וע' בשו"ת באר עשק סי' מ"ט בבתולה שראתה בב"פ הראשונים ואח"כ שמשה פ"א ולא ראתה ואח"כ בליל ב' חזרה וראתה והשיב דלפמ"ש הר"ן פרק ב' דשבועות דבעמדה או ישבה על גבי קרקע קשה למכה תלינן בדם בתולים אם כן נהי דקיי"ל בועל ופורש מ"מ לענין רמ"ת תולין וה"נ בנ"ד שלפ"ד הבעל והאשה ל"ה בעילה שבינתים בכח כל כך כבעילה אחרונה וגם הרגישה יותר כאב יש להקל דידים מוכיחות שהוא דם בתולים ע"ש ומה שהאריך לפלפל בד' רי"ף ורמב"ם וב"י יעוין בשו"ת פרשת מרדכי חיו"ד סי' י"ד ט"ו באורך בזה: ומ"ש רו"מ מדברי החוו"ד סי' קפ"ז דאם שמשה בלא בדיקה כלל אינו מפסיק בינתים יעוין בתשו' ברכת יוסף חיו"ד סי' מ"ג ותשו' ר"מ שיק סי' קע"ט ותשו' ב"ש ח"ב סי' כ"ד כ"ז שהשיגו ע"ד החוו"ד בזה וע' בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ע"ט להקל בשמשה בהיתר בינתים ע"ש באורך בזה. והנלע"ד כתבתי: סימן לד להרב הגאון וכו' מו"ה שמואל ענגיל נ"י אבד"ק ראדמישלא. מכתבו הגיעני וע"ד השאלה באיש אחד ששבק לן חיים בלא זש"ק ואשתו זקוקה לחליצה ויש לו ב' אחים והגדול נשוי אשה ואיננו דר עמה וכבר נתפשרו לגירושין ומעכב הגירושין בכדי שלא יכפוהו לחלוץ באמרו כי בעבור שיש לו אשה אין החיוב עליו לחלוץ והקטן משודך כבר עם בתולה וצד הכלה אין מניחים אותו לחלוץ ויש לחוש שאם יחלוץ יתפרד הקשר ועתה הספק למי מהם יש לכוף לחלוץ וכת"ר הביא מדברי הב"ש סוסי' קס"א דאם הגדול יש לו אשה חליצת קטן עדיף וכתב דטעמו משום דלשיטת כמ"פ אינה ראויה ליבום להגדול משום חדר"ג ולשיטתם כל שא"ר ליבום א"ר לחליצה יש לחוש לזה ויחלוץ הקטן דבדיעבד כשר עכ"ד ובאמת שבדברי ריטב"א שרמז הב"ש לא נזכר טעם זה כמבואר בב"י סימן קס"ה וז"ל ומה שאמרת שיש לו אשה ובנים מ"מ אינו מאותן שכופין להוציא אלא דכל שיש יבם אחר שאין לו אשה בו המצוה יותר ובו משיאין עצה ומבקשים אע"פ שאינו גדול לדעת מורי הרא"ה אבל לכופו בכך לא מצינו וכו' עכ"ל. ומזה נראה דס"ל דמבקשין לקטן ולא לכופו ודלא כמ"ש בשו"ת שו"מ מה"ק ח"א סי' ס"ט לפרש דהך אבל לכופו בכך לא מצינו קאי על הגדול דבשביל שיש לו אשה ובנים אין לכופו לחלוץ ובנימוק"י פ"ב דיבמות במשנה דשנים שקדשו הביא בשם ריטב"א וז"ל מצוה בגדול לייבם אומר היה מורי הרמב"ן שזהו כשהגדול הגון לה אבל אם אינו הגון ואחד מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצות חליצה קודם ליבום וכל שיש לגדול אשה אחרת בזמן הזה אין המצוה בגדול דקטטה ומריבה איכא בבית וכיבם שאינו הגון דמי לגבי אידך עכ"ל ומלשון זה נראה דדוקא ביבום מצוה באחרים יותר אבל אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצות חליצה קודמת וליכא מצוה כלל בקטן וגם דברי ריטב"א שבב"י מתפרשין כך ואפשר דהוא לא מיירי כלל מחדר"ג דס"ל דביבום ליכא חדר"ג או דמיירי במדינות שאין נוהגין בחדר"ג אבל עכ"פ מהריטב"א לא נשמט כלל דין חליצה דהוא מיירי ביבום ותיתי לי כי אחר שהעליתי כן בכונת הריטב"א בתשובה א' לק' דינוב מצאתי בתשו' מים עמוקים להראנ"ח סי' ל"ג ותשובת יהודה יעלה חא"ע סי' ח' שהעלו כן ושאין לפסוק כהב"ש אלא חליצת גדול עדיף והביא ראי' מהגמ"ר דכתובות סי' רצ"א