מהרש"ם חלק א צג

דודאי אסור כן לכתחלה כמ"ש השעה"מ פ"ח מלולב דדמי למפקיע מחיוב חלה ע"י אפיי' פחות מכשיעור דאסור כדאי' בפסחים (מ"ח) ורמב"ם פ"ו מביכורים הט"ז א"כ שוב חייב לשלם לצי"ש והדק"ל וע' באס"ז ב"ק (רנ"ו) בשם המאירי דכ"ז שאינו מקיים לצי"ש פסול לעדות וא"כ אין זה מיגו כלל: אולם נראה דהא התוס' בגיטין (מ') הקשו דכיון דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כל אחד יפקיע חובו ע"י קונם ותי' דאלמוה רבנן לשיעבודא דבע"ח א"כ התינח בחוב שמגיע ע"פ דינא אבל היכא שהחוב רק לצי"ש פשי' דיוכל להפקיעו ע"י קונם ותדע דאפי' בחוב שהוא רק מדרבנן גם למ"ד דאין קונם מפקיע מודה כמ"ש הר"ן פ"ה דכתובות א"כ שפיר יוכל לחזור ולזכות בנכסיו ולהדיר העניים בקונם חוץ ממה שיתחייב ליתן להם מן הדין ויופטר מלצי"ש והנה התוס' שם כתבו דטעמא דקונמות מפקיעין משום דב"ח מכאן ולהבא גובה וחל הקונם מקודם וקה"ג לא פקע בכדי ע"ש: והנה בירושלמי פ"ג דקידושין והובא גם בר"ן שם ובר"ן דנדרים (כ"ט) בסוגיא דב"פ דלר' אבהו בשם ר' יוחנן גם קדה"ג פקע בכדי וע"ע בר"ן פ"ה דכתובות ע"ש א"כ לשיטתו א"א לפרש טעמי' דר"א משום מיגו דא"ב מפקיר נכסי' דא"כ הדק"ל הרי לר"א יחויב לשלם לצי"ש וליכא מיגו דלדידיה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד כלל ובע"כ דסובר דלר"א תופס לבע"ח במקום שחל"א קנה ולכן מפרשי שפיר ר"א בשם ר"י לשיטתם דגם בשדה שלו קנה אבל רש"י מפרש הכא אליבא דהש"ס דילן דקיי"ל (ובפרט לשי' הרשב"א שהובא בר"ן נדרים שם דעולא מודה לב"פ דעד שיקצצו פדאן חוזרות וקודשות פשי' דא"ש) דקונמות כקה"ג דמי וקה"ג לא פקע בכדי ושפיר יש לפרש טעמא דמגו וי"ל דגם טעמא דרש"י דכיון שכבר נתחייב בפאה גם אם מפקירו וחוזר וזוכה בו חייב בעשה דתעזוב הוא משום דמצות עניים לא פקע בכדי דדמי להקדש וכדקיי"ל דאמל"ג גם בשל עניים כהקדש דמי אבל לר"י דסובר דאפי' קה"ג פקע בכדי מכ"ש דמצות עניים פקע בכדי וא"ש ודו"ק: ומ"ש רו"מ ליישב קו' הר"ש דהירושלמי לשי' דסובר דלב"ה גם פירות שנגמרו מלאכתן למעשר בהפקירן פטורין ממעשר כמ"ש הר"ש פ"ג ממע"ש מ"ו לכן סובר דגם בשדה שלו זוכה לעני אבל לדידן דלא קיי"ל הכי כמ"ש התוס' בב"מ (כ"א ע"ב) שפיר כתב רש"י דכיון דכבר בא לידי חיוב גם כשיפקיר הוא מוזהר אני תמה שהרי דעת ב"ש אינו כן וס"ל דחייב במעשר והרי ר"א מתלמידי ב"ש לשי' הירושלמי גופיה כמ"ש התוס' שבת (ק"ל ע"ב) ד"ה דר"א וכו' דלשי' הירושלמי הא דר"א שמותי היינו מפני שהוא מתלמידי ב"ש א"כ מי דחקו להירושלמי לומר דר"א לשיטתם דרבנן אמר כן הרי עדיף טפי לומר דר"א לשיטתו שפיר הקשה היאך העני מחליף וכו' כיון דהוא סובר כב"ש דלאחר שנגמרו למעשר אין הפקר פוטר: ובסגנון זה נ"ל ליישב דברי רש"י בע"א דהא כל טעמו הוא משום דתעזוב יתירה כתיב לאשמועינן דגם אחר שהפקירו אסור לזכות בו כמ"ש התוי"ט ונודע דב"ש סברי הפקר לעניים הפקר ומבואר בתוס' ב"ק (כ"ח סוע"א) ד"ה זה וזה וכו' דדרשי' תעזוב דיש עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולא לעשירים א"כ לשיטתם ליכא קרא להפקר דאסור לבעה"ב לזכות בהפאה והרי לשי' הירושלמי ר"א היינו ב"ש לכן מפרש דלשיטתם דרבנן השיב כן אבל רש"י הרי מפרש בכל מקום בנדה (ז') ושבת (ק"ל) דשמותי היינו שברכוהו וע' תשו' ח"ס חא"ח סי' קמ"ח וחו"מ סי' ר"ה שכ"ה ג"כ דעת התוס' בכמ"ק לכן פי' כפי הש"ס דילן דמוזהר על שלו מתעזוב יתירה: וי"ל עוד לפמ"ש הר"ש ספ"ו דפאה דר"י ור"ל פליגי בטעמא דב"ש דלר"י ילפי מתעזוב ולר"ל מקרא דתשמטנה ונטשתה ומסיק בירושלמי דלישנא מסייע לר"ל א"כ ר"י לשי' אזיל ורש"י כתב לדידן דקיי"ל כדעת ר"ל ור' אבין ובר"ש שם מסיק דסוגית הש"ס דילן הוא כר"ל ע"ש וע' נו"ב מ"ק א"ע סי' נ"ט ותבין ומה שהקשה ע"ד המרדכי דכל דיני אסמכתא דרבנן ובאיסורא לא תקנו איך יפרנס הש"ס דסנהדרין (כ"ה) דמוקמי' למתני' כר"י משום ר"ט דאמר אין א' מהם נזיר והרי התם הוי לענין איסור ואפ"ה אמרי' דמשום דהוי אסמכתא אינו נזיר לק"מ דודאי לר"ט דיליף לה מקרא דכי יפליא ומינה יליף למיגמר מינה למק"א כמ"ש התוס' שם הוי מדאורייתא וגלי קרא לענין איסור נזיר אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ט ורק מסברא היכא דלא סמ"ד אמרי' דלא גמר ומקני הוא רק מדרבנן ובאיסורא לא תקנו. ובזה מיושב מה שהקשה להסוברים דבהקדש דאמל"ג כמסלה"ד תיקשי מהא דנזיר דאינו נזיר והרי גם התם שייך אמל"ג כמ"ש רש"י תוס' ביצה (כ') ולפמ"ש א"ש דלר"ט דיליף מקרא דכי יפליא הרי גלי קרא דלא נימא בזה אמל"ג במקום ספק משא"כ לדידן: ומ"ש רו"מ מדברי הגמ"ר ב"מ פא"נ סי' תמ"ב אני מצאתי ד"ז בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תע"ה אבל בסי' רי"ב כתב להיפוך ומצאתי בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ו וח"ג סי' קי"ז שהביא דברי הגמ"ר הנ"ל וע"ש מ"ש בזה ובעיקר הקושיא שהקשו מהר"ם והגמ"ר בהא דהילני המלכה שנדרה בנזיר אם ישוב בנה מן המלחמה דמוכח דגם באסמכתא חל הנזירות ובע"כ משום דנזירות כהקדש דאמל"ג כמסלה"ד והא בסנהדרין (כ"ה) אמרי' בהא דשנים יושבים וא' עובר ואמר אחד מהם זה נזיר וזה אומר אינו נזיר וחזר ואמר האחד אם זה נזיר הריני נזיר והשני אמר אם אינו נזיר הריני נזיר ואמר ר"י משום ר"ט אין אחד מהם נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה הרי דאסמכתא בנזירות א"נ ונ"ל ליישב דהנה הח"ס סי' רי"ב הקשה דאף דבקרבן י"ל אמל"ג כמסלה"ד מ"מ בנזירות ל"ש לומר כיון שהוא רק מניעת שתיית יין ואחר שחל הנזירות מתחייב בקרבן לכן אמרי' דאין הנזירות חל באסמכתא על הספק וממילא פטור מקרבן ע"ש: ואולם יש לדון בזה דהנה התוס' בנזיר (י"א ע"א) ד"ה דהוי מתנה וכו' הקשו איך מהני תנאי בנזירות הרי כל דיני תנאי מב"ג וב"ר ילפינן ובעינן שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח דומיא דב"ג וב"ר ונזירות א"א לקיים ע"י שליח ותי' דמ"מ אחרים יכולים להביא הקרבן תחתיו ונחשב כאלו הכל מתקיים ע"י שליח ע"ש והנה אם היינו אומרים דאין תנאי בנזירות הי' התנאי בטל ומעשה קיים בכל אופן וגם אם לא יתקיים התנאי היה חל הנזירות וא"כ לא היה אופן אסמכתא בנזירות כלל כיון שכל התנאים בטלים לולא הקרבן והרי בקרבן שייך לומר אמל"ג כמסלה"ד לכן אמרי' שפיר דליכא דין אסמכתא בנזירות: אולם במל"מ פ"ו מאישות העלה דבתנאי לשעבר א"צ שיהיה בו משפטי התנאים דלא ילפי' מב"ג וב"ר אלא תנאי דלהבא א"כ בכה"ג משכח"ל אסמכתא גם מבלעדי הקרבן וזהו דלא כשעה"מ פי"א ממכירה שרצה לחדש דבלשעבר ל"ש אסמכתא וכבר השיג עליו הגאון ר"ד דייטש והובא בהגהות הג' מלבוב ואם כן א"ש דבנזירות דהילני המלכה וכדומה שהיה בתנאי דלהבא א"כ היה ראי' שיתבטל התנאי והמעשה קיים כיון דא"א לקיים ע"י שליח אלא דכיון דהקרבן אפשר בשליחות לכן התנאי קיים ומעתה אין בזה דין אסמכתא שהרי ממ"נ מצד הנזירות עצמו הרי התנאי בטל ומעשה קיים בכל ענין ול"ה אסמכתא אלא דע"י הקרבן התנאי מתקיים והרי בהקרבן אמל"ג כמסלה"ד דמי וגם אסמכתא קניא בזה כיון דכל ענין האסמכתא בגוף הנזירות אינו מתהוה אלא ע"י הקרבן ובקרבן שייך לומר אמל"ג אבל בהא דר"י משום ר"ט בשנים יושבים וכו' שהתנאי הוא על לשעבר אם זה נזיר או לא שפיר מהני התנאי גם מבלעדי חיוב הקרבן לכן הוי אסמכתא דבגוף הנזירות הא ל"ש לומר אמל"ג כמסלה"ד והנזירות בטל וממילא פטור מהקרבן וכמ"ש הח"ס הנ"ל ודו"ק כי הוא עצה נכונה בס"ד: ואולם ההגמ"ר לשי' אזיל שהעלה בכתובות סי' ר"צ דבנזיר כיון דהוי דיבור ודיבור מהני תנאי אף דא"א על ידי שליח ולא בעינן דומיא דב"ג וב"ר ע"ש לכן הקשה שפיר אבל דעת התוס' בנזיר נראה דס"ל דכיון שהנזיר נקרא קדוש הוי דיבור דאתעביד ביה מעשה לכן בעינן דיני תנאי ושפיר הקשו וע' בפ"י והפלאה כתובות (נ"ו) מ"ש בזה וע"ע בתשובת ח"ס יו"ד סי' ר"כ בזה: ומה שהקשה בש"ס דב"ק (ע"ו ע"א) דפריך אהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דפטור דבשלמא אטביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קא טבח לא דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וכו' והקשה לפמ"ש התוס' בד"ה אלא אהקדש דהקושיא אליבא דר' יוחנן ולמאי דאי' בירושלמי פ"ג דקידושין ה"א אמר ר"ב אר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום ה"ז הקדש מיד אלא ששייר גיזה ועבודה כל ל' יום ולקמן (ע"ח ע"ב) מבואר דבמכר חוץ מל' יום חוץ ממלאכתה בעי ר"י אם הוי שיור דלא ליהוי בכלל מכרו כולו ולחד תנא חוץ מגיזותי' פטור א"כ לישני דמיירי בהקדש לאחר למ"ד יום דל"ה מכרו כולו משום דשייר גיזה ועבודה ואפ"ה לאו דמרי' טבח כיון דכולו של הקדש ואם כי יפה הקשה אבל בפשי' י"ל דהש"ס ס"ל כדעת ר' אבהו בשם ר"י בירושלמי שם דס"ל דאינו קדוש מיד ואני הקשיתי למאי דאי' בתמורה (י"א ב') דלר"מ ור"י באמר רגלה של זו עולה הרגל קדוש ולא שאר הבהמה ור"י ור"ש פליגי התם א"כ כיון דס"ל להש"ס דרישא לאו ר"ש הוא לישני