מהרש"ם חלק א צב

בתשו' מהרלב"ח סי' ג' דהיכא דיש ספק בעיקר הנדר יש להתיר אפי' בנדר בעת צרה אפי' לכתחלה וכ"ה בתשו' עבוה"ג סי' יו"ד וה"נ בנ"ד הרי לשי' הסוברים דאמל"ג אינו כמסלה"ד יוכל לשנות וליתן לעני אחר א"כ עכ"פ מהני התרה: ועוד יש לדון בזה עפמ"ש בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' ט' בהא דהוכיחו מהר"ם ומרדכי דבהקדש ל"ש אסמכתא מנדרו של יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' והרי הא דאסמכתא לא קניא היינו היכא דהיה יכול להקנותו בלא תנאי אמרינן דלא סמ"ד אבל אם א"א בלא תנאי ודאי דאסמכתא קני א"כ אי נימא דבנודר בעת צרה ל"מ התרה ודוקא בנודר בתנאי כמ"ש הרלב"ח ס"י ג' א"כ דלמא לכך נדר בתנאי שיהא חמור ולא יועיל התרה ובע"כ דסובר דגם בנדר בעת צרה מהני תנאי והסוברים דל"מ התרה ס"ל דבהקדש שייך אסמכתא ע"ש א"כ בנ"ד ממ"נ מהני התרה דאם ניחוש להסוברים דל"מ התרה שוב י"ל דהוי אסמכתא: וכן מ"ש רו"מ מדברי רדב"ז ופת"ש סי' רנ"ח דאין להתיר נדר כזה הנה בנ"ד שמתירין לצורך מצוה יותר גדולה אין חשש ובפרט כשיש ספק בעיקר הנדר מבואר בתשובת עבוה"ג סי' י' הנ"ל דמותר להתירו אפי' לכתחלה וגם בתשו' ר"ב אשכנזי סי' מבואר היפוך דברי רדב"ז ועיין תשובת ב"ש יו"ד ח"ב סוף סימן ק"ו מ"ש בזה כנלפע"ד בעיקר השאלה: ומעתה לפ"ז בנ"ד יוכלו הבעל ואשתו להתיר להם בפני ג' ובפרט דכיון דהנדר לעניים שאינם מבוררים דלא קנו כמש"ל בשם מהרי"ט ומח"א אלא דיש לחוש שמא יש ברירה ולהחמיר אם כן כיון דאיכא נמי ספק אם גם בעני מיוחד אסור לשנות ולשי' כמ"פ מותר לשנות א"כ י"ל דהוי ס"ס ושרי אלא די"ל דבדשיל"מ אין להתיר בס"ס א"כ עכ"פ ע"י התרה ודאי דשרי ואין חשש מדין נדר בעת צרה או מכח דברי הרדב"ז שהרי אם נחוש שאין לו התרה שוב מותר בלא התרה מכח ס"ס ועמג"א סי' כ"ה סק"ג בשם מהרמ"ל דהיכא דהיה סבור שעושה מצוה ונודע לו שעי"ז מתבטל ממצוה יותר גדולה הוי נדרי שגגות וכהא דסימן רל"ב ס"י ואף דהמג"א סיים דצריך התרה מ"מ מועיל התרה לכ"ע: והנה עוד העיר רו"מ במה שהנדר היה שלא מדעת בעלה והביא מתשו' הרא"ש שהובא בש"ך חו"מ סוף סי' צ"ו דבנו"נ בתוך הבית גם בנדרה לצדקה מהני אלא דאם הבעל מוחה פטור א"כ בנ"ד ששתק הבעל בתחלה חל הנדר באמת שכ"ה להדיא בתשו' הרא"ש שם שסיים וז"ל ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא לי' במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום עכ"ל ובתחלת התשו' נשאל באשה הנו"נ בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד וכו' הרי שהשיב על שני השאלות ומבואר דאם שתק ולא מיחה לאלתר מעשיה קיימים ודוקא במיחה לאלתר אין בדבריה כלום וכ"ה בש"ך סי' רמ"ח סקי"ב בשם הפרישה ומ"ש הב"ש סי' צ"א בשם מהר"ם מינץ סי' ז' דאשה הנו"נ ונדרה לצדקה בעלה חייב לשלם ורו"מ הבין דגם בדבר מרובה בדיעבד חל הנדר הנה בתשו' הרא"ש שם מפורש להיפוך דגם בדבר מועט שמקבלין מנשים ה"מ בסתמא אבל במיחה בפירוש גזל הוא ויוכל בכל עת לסלקה מלהיות אפוטרופסית וכבר תמה בתשו' חיים שאל ח"ב סימן ס"ט על הב"ש שלא הרגיש שהוא נגד תשו' הרא"ש אלא שכתב שאין הספר רמ"מ בידו והמעיין בתשו' מהרמ"מ ימצא דמיירי בנדרה קודם נישואין ואחר כך נשאת דכבר חל עלי' הנדר מקודם וע"ז כתב דאשה הנו"נ כיון דמכרה קיים ה"נ מה שנדרה צריכה עתה לקיים בחיי בעלה דנהי דיכול למחות מכאן ולהבא מ"מ מה שנדרה כבר ועשתה קודם לכן נראה שהוא חייב לקיים וכו' ומזה מבואר שלא ידע מתשובת הרא"ש הנ"ל אלא שסיים דלסייע לקרובי' אין ביד הבעל למחות בדבר נכון לפי עשרה ע"ש ובתשו' ח"ש שם השיג גם עמ"ש מהרמ"מ דגם מה שנדרה קודם נישואין חייב לשלם והביא מתשו' בית יעקב וגם הוא האריך בזה ע"ש וגם בתשו' מהר"י אסאד חא"ע סימן מ"ג השיג ע"ד מהרמ"מ הנ"ל מתשו' הרא"ש הנ"ל וע"ש סי' מ"ד וסי' מ"ה עוד בזה ועכ"פ היכא דשתק ולא מיחה לאלתר הרי מבואר בתשובת הרא"ש עצמו דמעשיה קיימים (ועמש"ל סימן מ"ו): ומ"ש רו"מ דבנותן לנדן בנו הו"ל כלוקח לעצמו והרי אפי' בהעשיר והעני אסור ליקח הצדקה לעצמו ואפילו בנדר בהיותו עני כדאיתא בגיטין (י"ב) דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו ובאמת שבמרדכי פ"א דב"ב סי' תפ"ט אי' וז"ל וגדולה מזו נ"ל אפי' בחייו אם הודיעו כבר לקהל שהוא נודר כו"כ לתת ביד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפי' הוא גופי' לא מצי לעכובי לעצמו ודמיא האי מלתא להא דאמרינן בערכין ובפ' הגוזל קמא אחוזתו מה ת"ל וכו' והרי הוא ת"י תהא שלי וכו' יוצאה מת"י ומתחלקת לכל אחיו וכו' ה"נ כיון שאמר בפני הקהל אני נודר לתת להגבאים כך וכך לעניי העיר וכו' הוה ליה כאלו מטו ליד הגבאי וכו' דאטו משום דעני הוא לא יקיים נדרו ועוד הא אמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא מצי למימר בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש וה"נ אמרי' בפ"ק דב"מ השוכר את הפועל וכו' לא ילקט בנו אחריו וה"ה לעני שמפריש מ"ע דלא מצי לעכב לעצמו כי בזה לא יצא ידי נתינה כ"ש בנידון זה וכו' עכ"ל ומבואר דדוקא באמר לקהל ליתן ליד גבאי דינא הכי אבל בנודר בפ"ע יוכל ליתן לקרובו כמ"ש שם לעיל להדיא כן ואם הוא עצמו העני עדיף טפי ורשאי לעכב לעצמו ובפרט לשי' מהרי"ט ח"א סי' פ"ה דבעשיר ואח"כ נעשה עני מותר לו ליקח המ"ע לעצמו ומכ"ש בנדר לצדקה ובפרט בנותן נדן לבנו כשאין ידו משגת ליתן לו דין בנו הגדול כשאר קרוביו ורשאי ליתן לו ואינו דומה ללוקח לעצמו כדמוכח בנדרים (ל"ט ע"א) בשנכסי חולה אסורין על המבקר דלא אדריה מן חיותי' ובר"ן שם דמסתמא כן הוא ודוקא בחלה הוא אבל חלה בנו שואלו בשוק וע"ש בר"ן בד"ה מיתיבי וכו' דלגבי ברי' ל"ה סתם כמפורש דל"ה בכלל חיותי' ע"ש ובט"ז יו"ד סימן רכ"א סקכ"ה דאינו בכלל הנאת אביו כלל ובקידושין (ל"ב ע"א) אב ובנו פודין זל"ז מע"ש ומאכילין זל"ז מעשר עני ופירש"י דאע"ג דחביב עליו ואם לא היה בידו מ"ע הזה היה נותן לו מזונות משלו אפ"ה שרי ע"ש ובבכורות (ל"ה ע"ב) דבנו ובתו מעידין דאא"ח ולא לו אבל אשתו כגופו ובתוס' כתובות (נ"ב ע"א) ד"ה והיה וכו' דלפדות ביותר מדמיהן לעצמו ולאשתו דכגופו שרי אבל בתו לאו כגופו ע"ש וביומא (כ"ב ע"ב) התם איפרעו מגופיה במעשה דילד ואמנון וכו' ופריך התם נמי לא איפרעו מגופי' וכו' נצטרע וכו' ומוכח דמיתת בניו וצערם לא מקרי עונש גופו וא"כ ה"נ כיון שהוא עני ואין בידו לנדן לבנו ונותן לו ממעות צדקה שפיר דמי דלא גרע ממעשר עני דנותן לו וכמש"ל. ובכ"ז אין להקל רק ע"י התרה בפני ג' וכמש"ל: וכה ראיתי שהביא רו"מ דברי רש"י ב"מ (ט' ע"ב) בהא דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלר"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש טעמא דר"א בעשיר לעני דלר"א אמרי' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני ומיגו דזכי לנפשיה ורבנן ס"ל דלא אמרינן תרי מיגו אבל מעני לעני ד"ה זכה ופירש"י דבאדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה אפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה שלו והקשה הר"ש בפ"ד דפאה מ"ט מהירושלמי פ"ה דפאה מ"ב ר"א בשם ר' יוחנן בהא דשבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת א' ונותן לו אר"א וכי היאך העני זה מחליף דבר שאב"ר מחלפה שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכו' לשיטתן הכובס וכו' ומבואר דבעל השדה גופי' יוכל לזכות בשביל העני ודלא כרש"י וגם כבר תמהו ע"ד רש"י דהא התם אמרי' מיגו דא"ב מפקיר אם כן אין השדה שלו ובתוי"ט ומהרמ"ש תי' דכיון שכבר חל חיוב הפאה ברשותו גם כשיפקיר ויזכה בהפאה עביד איסורא והביאו מרש"י תמורה (ו') ובכ"ז לא הונח קו' הר"ש מהירושלמי דא"כ אמאי לר"א יוכל לזכות עבור העני וראיתי ביד יוסף שתי' דהירושלמי סובר כדעת ר"ח בגיטין (י"א) דטעמיה דר"א משום דסובר דתופס לבע"ח במקום שחל"א קנה ולא משום מיגו והוא תמוה מנ"ל לרש"י להמציא ד"ז ובפרט דר"י גופיה אית ליה בגיטין התם דלא קנה ומנ"ל לומר דר"א אינו סובר כן לדעת ר"י גופיה: ונראה דהנה הפליתי סי' ס"א סק"ה הביא ראי' דבעה"ב העובר ממל"מ וצריך ליטול לקט שכחה ופאה דפליגי ר"א ורבנן אם חייב לשלם כשיבא לביתו דלכ"ע אינו חייב לצי"ש אלא ממדת חסידות דאל"כ איך אמר ר"א מי שלקט פאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלר"א זכה מיגו דמפקיר נכסיה והא לכשיחזור ויזכה בנכסיו יחויב לשלם לצי"ש ובע"כ דפטור גם לצי"ש ע"ש: אך לפמ"ש התוס' בחולין (ק"ל ע"ב) ד"ה תנא וכו' דגם ללישנא דאין לו תובעין דחייב לצי"ש היינו במזיק מת"ע שלקחן באיסור אבל הכא שהיה עני באותה שעה ולקחן בהיתר לכ"ע פטור לצי"ש ע"ש ובאמת שגם ללישנא דטעמא דמזיק מת"כ פטור דכתיב זה היינו במת"כ דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים אבל בלקט שו"פ ל"ש טעם זה וכל הפטור רק משום דאין לו תובעים ומהראוי להתחייב לצי"ש אלא משום דלקחן בהיתר פטור א"כ התינח כשהוא עני באמת אבל בעשיר אלא שיפקיר נכסיו להיות עני וגורם להפקיע זכות העני