מהרש"ם חלק א צא

סימן לב להרב הגדול וכו' מו"ה ישראל יוסף גלאטט ג' מו"ץ דק' בערטש. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה שנדרה בעת צרה של חולי בנה סך מאה רו"כ לחלק לעניים באם יתרפא בנה ובאותו יום ספרה לבעלה את נדרה ושתק איזו שעה ואח"כ באותו יום אמר לה שהוא אינו מסכים על הנדר וכעת הגיע בנה לפרק נישואין ורוצה בעלה ליתן לבנו הנ"ל הסך הנ"ל לנדן כי אין ידו משגת כ"כ מבלעדי זאת אם מותר לשנות הנדר: ורו"מ הביא מדברי המח"א הל' צדקה דדין נודר לעני אם יכול לשנות לעני אחר תליא בפלוגתא אם באמירה לעניים הוי כמסירה להדיוט וא"כ הוי סד"ד ובזה ל"ש לומר דאזלי' לקולא לנתבע כיון דב"כ וב"כ יוצא מרשותו והספק רק אם יוכל ליתנו לעני אחר כמ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"א סקי"ב כה"ג והנה בגוף הדין כבר העלה מהרי"ט סי' כ"ב ובמח"א שם סי' ב' דדוקא בנודר לעני מיוחד אמרי' כמסלה"ד אבל בנודר בסתם לעניים שאינם מיוחדים לכ"ע לא זכו א"כ פשיטא דיכול ליתן למי שירצה וכבר הארכתי בזה בתשו' שנדפס בחיבורי משפט שלום סוף סי' רי"ב ושם העירותי דלפמ"ש מהרי"ט בטעמא דבעניים שאינם מבוררים לא זכו משום דאין ברירה בדאורייתא ואף דהוי רק מספק ומהראוי לחוש כאן לחומרא ונימא דיש ברירה י"ל דספק ממונא לקולא לנתבע ע"ש א"כ הכא דהספק רק לענין לשנות ליתן לעני אחר ליכא חזקת ממון כמ"ש הש"ך סי' צ"א וכ"ה בתוס' ב"ק (ק"ג ע"ב) ותוס' ב"ב (פ"א ב') שוב ראוי לומר דיש ברירה וזכו העניים ובתשו' פ"י ח"ב ח"מ סי' צ"ה בשם הרמ"ה דלאוקמי אחזקה גם בשל תורה וממון אמרי' דיש ברירה ע"ש: והנה עוד העיר רו"מ לפמ"ש במרדכי פ"ד דב"ק דכל דאי הוי אסמכתא כנדר של יעקב אלא דכל דין אסמכתא דל"מ הוא רק מדרבנן ולענין איסור דהקדש לא תיקנו רבנן וא"כ לענין לשנות לעני אחר דמכח חיוב הנדר מותר לשנות אלא משום דכמסלה"ד דמי ויש זכות ממון להעניים אסור לשנות א"כ הרי לענין זכות ממון הוי אסמכתא וממ"נ לא זכו אך דבנמוק"י ב"ב בהא דהאומר אם ילדה אשתי זכר וכו' הביא בשם רשב"א ורא"ה דגם באמר בלשון דאי ל"ה אסמכתא וכ"ה בא"ח סי' תקס"ב עכ"ד. ובאמת שגם בב"י יו"ד סי' רנ"ח הביא דברי רי"ו דאם התנה להציל א"ע מצרה כנדרו של יעקב מועיל ול"ה אסמכתא ושכ"כ המפרשים ועוד הביא בב"י בשם תשובת הרמב"ן ומהר"ם ותשו' הרא"ש דבכל גווני ל"ש בצדקה משום אסמכתא דאמל"ג ככל יפוי כח שיוכל ההדיוט לעשות שלא יהיה בו משום אסמכתא וי"ל דהיינו באסמכתא גמורה הוא רק מטעם דאמל"ג אבל בגוונא דנדרו של יעקב אינו אסמכתא כלל אבל בתשו' הרמב"ן שם הביא ראיה דהמקדיש בלשון אסמכתא קנה ההקדש מהש"ס פרק ב' דנזיר בהא דאמר אמרה פרה הריני נזיר אם עומדת וכו' וכן נראה מדכתיב אם יהיה אלהים עמדי וכו' לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וכו' הרי שהוכיח מזה דאסמכתא קונה בהקדש וס"ל דזהו לשון אסמכתא וסיים הרמב"ן שם דאמל"ג כמסלה"ד ע"ש: ויש לדון עוד לפמ"ש הה"מ וכ"מ ריש פ"ט ממכירה דהא דאמל"ג כמסלה"ד הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דלגבי דרבנן שוב מהני הא דאסמכתא ל"ק מדרבנן וכמ"ש כה"ג בתשב"ץ הובא בב"י ורמ"א א"ע סימן מ"ב אבל כפי הנראה בנ"ד היה בלשון נדר והרי כל טעמו של הה"מ שם משום דל"ה בלשון נדר גמור וזה ל"ש בנ"ד. ובגוף סברת מרדכי יש לעיין מדברי התוס' ב"מ (כ' ע"א) בד"ה שובר וכו' ולענין איסור נראה דאם עבד בא על ב"י קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה וכו' מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת וכו' ע"ש הרי דכיון דלענין זכות ממון דעבד מהני התקנה ה"נ לגבי איסורא וי"ל דדוקא היכא דכבר תקנו לגבי גוף העבד שיצא לחירות גם אם בא אח"כ על ב"י מהני משא"כ הכא שנולד תיכף הספק לגבי איסורא ובזה מיושבים דברי רש"י גיטין (ע"ה ע"א) בד"ה מאי דאצטריך וכו' והתקין דבע"כ ושלב"פ תהא נתינה וכו' וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל עכ"ל והוא נגד דברי התוס' הנ"ל ולפמ"ש ניחא: והנה רו"מ תמה על המרדכי שהביא ראי' מהש"ס דב"ב (קע"ה) גבי ערב והתפלא מאוד דמשם מוכח להיפוך ובאמת שכבר קדמו הש"ך סי' ר"ז סקי"ח בתמי' זו על הב"ח ובקצה"ח הביא מדברי מרדכי הנ"ל שהם כדעת הב"ח ובחיבורי שם הבאתי שכבר העיר בד"מ שם אות ו' בזה ובתשו' ח"ס חו"מ סי' ס"ו תי' דברי המרדכי ע"ש והבאתי שם מתשו' הרא"ש ורשב"ם ורמב"ן ור"ן דמפורש דהא דאסמכתא ל"ק הוא מה"ת ואח"ז מצאתי בריטב"א לר"ה (כ"ב) דמפורש דאסמכתא הוא גזל של תורה אלא דלא משמע לאינשי איסורא לכן אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש. וע"ש שהבאתי מהנימוק"י ב"ב שהביא רו"מ ושכ"ה גם בנימוק"י פ"ג דנדרים: אבל בגוף הדין בנודר לצדקה בסתם הרי מבואר בסי' רנ"ז סעי' י' בהג"ה דמותר ליתן למי שירצה מקרוביו והמעיין במרדכי פי"א דב"ב סי' תפ"ח וסי' תפ"ט ימצא דגם בנודר לעניים אם לא הי' בפני הקהל ליתן לגבאי לחלקם לעניים יוכל לשנות וליתן לקרובו ודוקא באמר ליתן לגבאי לחלק לעניי העיר הוי כמטי ליד הגבאי אדעתא דגבאי נדר ואין לבניו צד זכייה יותר מעניים אחרים ע' ומוכח דבלא אמר ליתן ליד גבאי בידו לשנות לקרוביו וע"ש סימן תצ"ד וסי' תצ"ה וגם בתשובת ריצב"א שבסי' תק"ב שם מבואר דדוקא בפסק צדקה עם בה"ע א"י לשנות ליתן לקרובו משא"כ ביחיד שמתנדב צדקה משלו ואף שכתב שם שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים היינו בנותן תמיד כל הצדקות שלו לאחד אבל בנדר א' יוכל ליתן לקרובו ועוד דהתם היינו שלא יקדים קרוב א' לשאר קרוביו ולא נגד עניים זרים ומצאתי בא"ז הל' צדקה סי' כ"ב שהביא מהא דפאה היה מציל נותן מחצה וכו' ומכאן אני המחבר למד על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה שיכול ליתן לקרוביו וכו' עד מחצה וכו' ולחד מ"ד ב' שלישים וכו' ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר וכו' אבל אם הפריש צדקה סתם ולא גי"ד בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר וכו' זכו בה קרוביו עניים כי מסתמא הנותן צדקה ע"ד התורה נותן והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים ועוד הואיל והוא עשיר קרוביו אינם מוטלים וכו' כ"א עליו וכו' נמצא שזו הצדקה שלהם היא הלכך הם זכו בה עכ"ל וכ"ה בפסקי ריקאנטו סי' ס"ג וזהו דלא כתשו' גן המלך סימן ע' שכ' בפשי' דבסתם צדקה יתן מחצה לקרוביו ומחצה לעניים אחרים ובתשו' מהר"ם זיסקינד סי' י"ט העלה דכל הקדימות שבש"ע סי' רנ"א ס"ג הם רק קודם מעלה א' לחבירו וקרוביו הם ב' מעלות נגד עניי העיר ונגד עניי עולם ג' מעלות ע"ש ומדברי א"ז וריקאנטו הנ"ל מוכח דהקודם קודם לגמרי וזוכה בכל וכ"ה להדיא בתנא דב"א ח"א רפכ"ז וז"ל כיצד יעשה בתחלה יפרנס וכו' ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחותו וכו' ואם הותיר וכו' ואם הותיר וכו' מכאן ואילך וכו' ע"ש וע' בש"ס דכתובות (דף צ' ע"א) לעולם אימא לך וכו' ומאי קודמת לגמרי וכו' וע"ש (דף ק"ו ע"ב) בתוס' ד"ה כדאמר וכו' ועוד מסברא רישא דכל התדיר מחבירו קודם וכו' וכל הנך בקדימה ממש מיירי וכו' ע"ש ובריטב"א קידושין (כ"ז ע"ב) בד"ה ואלא כשנכנס וכו' שקדמה שכיבת וכו' ואשכחן לשון קדימה בכה"ג וכו' חדודה קודם לליבונה וכו' אלא פירושו שהחידוד קודם לחתוך ואין כח לליבון לשרוף כלל עכ"ל ובתשו' שבו"י ח"ג סי' פ"ד במ"ש דלשון הצוואה שנאמר בה לשון להקדים דל"ש אלא בקיימו שניהם כדמוכח בש"ס בדוכתי טובא אבל לא לדחות נפש מפני נפש וכו' ולא הביא מכל הנ"ל ובתשו' ח"ס סוסי' רל"ד כתב ברש"י דכל הקדימות אינן אלא להקדים ולא לדחות וכו' ובסוסי' רל"א הביא בשם הפלאה דמ"מ עניי ביתו קודמין בכל צרכיהם אפי' לעניי עירו שאין להם מזון כלל ודוקא לעניי עירו נגד עיר אחרת אין להם קדימה רק בדבר ששניהם שוים לצורך ע"ש ובתשו' גבעת פנחס סי' ס"ד כתב בפשי' דבעיקר קדימה נראה דאין לו ליתן כל מתנותיו לזה הקודם ולעזוב לגמרי הבא אחריו וכו' וי"ל דהיינו לענין אחיו מאביו דקודם לאחיו מאמו דאיירי שם ותבין: סוף דבר שיש לקרוביו קדימה נגד עניי העיר בכל צרכיהם וא"כ אף דבנ"ד נדרה בפירוש לחלק לעניים מ"מ הרי יכולה להתיר נדרה דאף דבנדר שבעת צרה אין להתיר הרי הטעם דהוי כנודר ע"ד המקום בשביל טובה ושמא אינו מסכים בהיתר כמ"ש בתשובת ב"ז סי' רפ"ט ותשו' רמ"א סי' ק"ג וש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח מ"מ בידה להתיר מה שאמרה לחלק לעניים בכדי שיוכלו ליתן לקרוב דזה ודאי ניחא להקב"ה שהוא דעת התורה שצותה להקדים לקרוב לגמרי ומצאתי בש"ג רפ"ג דשבועות שהאריך להוכיח דהיכא דמצוה להיפוך הרי ידעי' דניחא ליה להקב"ה ומצוה להתירו ע"ש. ועוד דהא מבואר