מהרש"ם חלק א עט

ריבית אף שהוא ג"כ לוה דמ"מ מחלק שותפו הוי ריבית והכא נמי מלוה לקהל וכן בנידון דידן במלוה להחבורה: וגם בלקה"ק עצמו הביא בשם ס' נשאל דוד שהוא מהאוסרים בזה אבל באמת הלקה"ק לא התיר רק אם הממונים המתעסקים בצרכי הקהלה עליהם מוטל ללוות ולשלם הריבית והם מלוים מכיסם דבכה"ג ס"ל דהוי נושך ונשוך כיון דשאר הקהל אין להם עסק בכך כלל אבל מי שאינו מתעסק בזה העסק והוא לוה מעות מהשותפות או שמלוה מעות להשותפות משלו גם הוא מודה דאסור לו ליתן או ליקח ריבית מעסק השותפות ובזה י"ל דאינו חולק על הט"ז ואם כן בנ"ד גם הוא מודה דאסור לו ליתן או ליקח ריבית ובפרט במה שמלוים לאחרים אלא שאחד מהחבורה חותם א"ע עמו בודאי אין לו דמיון כלל וכמ"ש רו"מ. גם מ"ש הרה"ג מסטריא לחלק איזה סך לצדקה דעל ידי זה הוי לצורך מצוה הוא דבר תמוה ונשתקע הדבר ולא יהי' נאמר: ובגוף הדין הנה זה איזו שנים כשנתייסד באנק כזו פה"ק עשיתי עם הממונים שטר בב"ד וחתמו עליו בחיוב המועיל שכל ההלואות יהיו עצה"ע ואם לא ירויח הלוה יחזירו לו גם העסקא שלוקחים מקודם ואח"ז הכרזתי כן בכל ביהכ"נ וביהמ"ד לפרסם הדבר וגם כל מעשה ב"ד יש לו קול כמ"ש המרדכי והובא ברמ"א חו"מ סי' י"א ס"ד ובריטב"א שבב"י סי' ק"ל ס"ז וש"ך סי' ע"א סקל"א ועתוס' ב"ק (נ"ב ע"א) ד"ה בכדי ותוס' גיטין (י"ח ע"א) ד"ה מה וממילא הו"ל כהתנה כן בפירוש בשעת הלואה ויש שטר בב"ד וזה עדיף ממה שכתב הרה"ג הנ"ל לתלות צעטיל בכותל שא"ב כח ע"פ דתה"ק הנ"ל ואפי' כתנאי בע"פ לא הוי וכמו שפקפק רו"מ בזה וא"צ לכתוב זאת בהשטאטוטען שבדיניהם כמובן ולענין שע"מ יש לסמוך עמ"ש החוו"ד סי' קע"ז סק"ז וכותבין בפי' בשטר ה"ע הנ"ל התנאי שיהי' מותר הריוח לשם ש"ע בכל ההלוואות אבל בכ"ז אם ילוו להם מעות ממקומות אחרים רחוקים והם יהודים לא יונח בהיתר זה ופה"ק לא ילוו כן רק בבענק גדולים שיש בהם כמה עכו"ם ושייך ההיתר של תשובת מהר"ם שיק. זהו הנלע"ד בזה: אגב אכתוב במה שהעיר בשו"ת ר"מ שיק שם דהיכא דהאיסור בלשון יחיד יש למעט שותפות עם העכו"ם והקשה דא"כ גם שביתת בהמתו אמאי שייך בכה"ג והביא מדברי שו"מ בזה ואני מצאתי במחב"ר לאו"ח סימן רמ"ו שהביא בשם ספר הבתים להרשב"א שהעיר בזה והעלה דאין לנו להמציא דרשות כאלו מעצמינו רק במה שנמצא בדברי חז"ל בש"ס ע"ש וא"כ נדחה כל בנינו בזה: עוד אעתיק פה מ"ש בתשובה להרב הג' וכו' אבד"ק באלחוב מו"ה לוי הורוויץ נ"י ולהרב המו"ץ מו"ה אבנר ריינער נ"י בדבר מה שהמנהג בהבאנק שאין מלוים אלא א"כ יש עוד ב' ערבים ואם המקבל המעות לא ישלם בזמנו יגבה תיכף מן הערבים הכל והערב לא יוכל יטעון שלא הרויח ויגבה הכל ואם אח"כ יתבענו המקבל אפילו ישבע שלא הרויח לא יהיה נאמן להוציא דהמלוה יטעון אחר שכבר גבה א"י אם נתחייבתי ויופטר: והנה גוף הגביי' מהערבים אם יודע שהם לא קבלו המעות בודאי אסור ליקח מהם הריבית כיון שהוא יודע שהם לא הרויחו כלל ואף שראיתי בכתבי הגה"צ בעל דע"ק שכתב דבנעשה ההלואה עצה"ע גם בלא הרויח כלום ונתן העיסקא מקרי רק א"ר כיון שלא היה הקציצה באיסור אבל נראה דהיינו לגבי המלוה שקיבל המעות מהני שפיר עשיית הה"ע בשעת הלואה דהא י"ל שמא ירויח אבל לגבי הערבים שהמלוה יודע שהם חותמים רק לטובת א' מהם שלוה המעות פשיטא דהקציצה שלהם אינה כלום והוי ר"ק וחייב להחזיר וממילא אין דינו כמוחזק כלל בדתה"ק ושפיר יוכל הלוה לישבע שלא הרויח ואף שי"ל דלשי' הט"ז סי' קס"א סק"ג ובח"מ סי' ט' דכל זמן שאין הלוה תובע אינו מחויב להחזיר הריבית אם כן דינו כמוחזק כיון שהערבים אינם תובעים מ"מ הרי כבר חלקו כל האחרונים ע"ד הט"ז כמ"ש בפת"ש בשם פמ"א ושאילת יעב"ץ ואני מצאתי גם בעט"צ על החו"מ בשו"ת לסי' ט' שדחה דברי הט"ז וכ"ה בשו"ת גוא"י חיו"ד סי' י' והביא מד' הב"ש בא"ע סי' כ"ח סקכ"ו דמוכח ג"כ דלא כהט"ז וע"ע בב"מ ליו"ד שם ושו"ת ספר יהושע בפנ"כ סימן קי"א וסימן תע"ה מ"ש בזה וגם להסוברים דהמלוה שגבה ר"ק קנהו אלא שיש עליו חיוב להחזיר וע' במח"א ה' ריבית סי' ב' ושו"ת תפ"צ סי' ס"ג ובב"ש אהע"ז סי' כ"ח סקט"ו ובשעה"מ פ"ה מאישות הט"ו ובאב"מ סימן כ"ח שם סקכ"ב ובנתה"מ סי' כ"ח והארכתי בזה בתשובה א' ואכ"מ מ"מ כיון שעכ"פ חייב להחזיר לא מקרי מוחזק ואף שהערבים אין תובעים למלוה מ"מ הרי הם תובעים ללוה א"כ יתבע הוא מהמלוה בהרשאתם או בכח שדר"נ בדאיכא משום שדר"נ אלא היכא שאין המלוה יודע שהם לא קבלו מהמעות יוכל להשביעם ג"כ שלא הרויחו ואם אין רוצים לישבע חייבים לשלם וממילא שלא יוכל הלוה לתבעו דהא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את. ומ"מ מה שתיקן הרב שיתן המלוה להלוים כתב לראיה שנתן להם המעות עצה"ע הוא תקנה טובה וכבר נשאלתי בזה והשבתי כן לעיל לתקן כן בהבאנק וכן בשאר נותנים ומקבלים שלוקחים רבית בשעת הלואה נכון לעשות כן ויתבטלו כמה חששות בזה. וגם מ"ש בדבר המנהג שהסרסור המקבל מעות מהמלוה ונותן לו טראטע בח"י המקבל והמלוה עושה עם הסרסור ה"ע ונותן לו ש"ע והסרסור אינו מודיע כלל למקבל מזה ואינו נותן לו הש"ע אם מותר להנותן לקבל ריבית ורו"מ כתב די"ל דכיון שאין מזה צד חוב למקבל אלא זכות לבד א"כ זכין לאדם שלב"פ ומהני עשיית ה"ע של השליח לטובת הלוה כמ"ש כה"ג בסי' שכ"ח לענין הפרשת חלה ובא"ע סי' ק"מ ס"ה לענין ש"ק ויו"ד סי' ש"ה לענין פה"ב ואף דהכא לא יוודע להמקבל כלל מזה לעולם מ"מ כיון שהניחן גומר בדעתו שאם ישבע המקבל שלא הרויח לא יגבה הריבית י"ל דמותר והביא ראיה מדברי הדרישה שבנ"ש סוסי' מ' דאם אין הנותן רוצה לגלות לנותן שיהיה נאמן בשבועה לומר שלא הרויח יוכל להסתיר הדבר ממנו ובלבד שיגמור בדעתו להאמינו בשבועה על הריוח הרי דגם אם הלוה אינו יודע מהני עכ"ד והגם שיש לפקפק בראייתו דשא"ה דעכ"פ עשה עמו ה"ע' וע"פ הדין נאמן הלוה בשבועה אם יבואו שניהם לדין אלא שהלוה טועה א"ע וסובר שאינו נאמן אלא בעדים אבל בנ"ד הרי הלוה לא עשה ה"ע כלל מ"מ שפיר י"ל דמהני מעשה השליח משום דזכין שלב"פ. אלא דהיכא שהלוה נותן משכון על ההלואה י"ל דהוי חובה לפמ"ש התומים ונה"מ ריש סי' ע"ב ותשו' רח"כ סי' י"ח דהנותן פטור אם נאבד המשכון בהלואה עצה"ע דהוי שמירה בבעלים והגם שבתשובה אחת פקפקתי בזה והבאתי מכמה אחרונים שחלקו עליהם ופלפלתי הרבה מ"מ קשה להוציא נגד דעת תומים ושם העליתי דגם בנתן המשכון קודם נתינת המעות פטור דלא כרח"כ שם ואכמ"ל ועכ"פ בכה"ג שוב איכא צד חוב למקבל וי"ל דבכה"ג ל"מ עשיית הה"ע כלל: ואעתיק עוד מ"ש בתשו' להרב המאוה"ג מו"ה אברהם ז"ל אבד"ק סעכוסטיב בענין זה ורמזתי לזה לעיל. בדבר הלואות שבהבאנק שיש בהם מעות ישראל ועכו"ם הנה מ"ש רו"מ דבדאורייתא אין ברירה לכאורה יש לדון דהממונה ומנהל העסק הוא עכו"ם א"כ הרי קיי"ל דאין שליחות לעכו"ם מה"ת אלא דמדרבנן לשי' רש"י יש שליחות לעכו"ם לחומרא אם כן ליכא אלא איסור דרבנן ובדרבנן יש ברירה ואף שדעת המח"א הל' שלוחין סי' י"א דבפועל בשכר יש שליחות לעכו"ם אבל רבים חולקים עליו ועמ"ש בחיבורי משפט שלום סי' קפ"ח ולפמ"ש שם דבמצוה שאין העכו"ם מצווה עליה גם המח"א מודה א"כ ה"נ בריבית ועתוס' ב"מ (דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך וכו' אם ב"נ מצווה על ריבית ובשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ג אות ב' אך דבאמת כיון שהאחריות על ישראל אף דהממונה הוא עכו"ם איכא איסור תורה כמ"ש בסי' קס"ט סכ"ד דבעשה ישראל לעכו"ם אפיטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו בריבית כיון שהאחריות עליו ומבואר בריב"ש וב"י וט"ז סקל"ב וש"ך סקע"ג דהוי ר"ק אך לפמ"ש בשע"ד שם סק"ט להוכיח מהגמיי' פ"ה ממלוה בשם הרא"מ ותשו' מיי' סי' ל"ג ומדברי מרדכי ומהרי"ק דלא כהריב"ש ושגם בכה"ג הוי רק מדרבנן יש לצדד בזה וע' בחוו"ד סימן ק"ס סק"ח שלא ידע מזה. וכה ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סימן ל"א שהביא מזה מדברי התוס' תמורה (ל') בשם הרמ"ר אבל בתוי"ט פ"ו דדמאי מ"ז מבואר שסברת רמ"ר הוא אליבא דמ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה ל"ש כלל סברא זו ע"ש וגם מדברי הח"ס או"ח סי' קכ"ט בדעת תוס' הנ"ל מבואר היפוך דברי שו"מ ולפמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קט"ז באמצע התשו' דאם ישראל נתן מעות לעכו"ם בעסקא למחצית שכר והלוהו העכו"ם לישראל בריבית אף שבעל המעות יודע מזה שרי כיון דהמעות משועבדים להנכרי לעשות כחפצו והנותן אינו יכול לעכב בידו מלהלותו למי שירצה שרי לכ"ע אף שהאחריות על המלוה ע"ש א"כ יש לצדד גם בנ"ד שהרי אין ביד הנותנים מעות להבאנק לעכב מלהלותם למי שירצה הממונה להלות לו וע"ש במהרי"ט גם מענין ברירה וצידד דגם בלא התנו הוי כהתנו שזה יקח משל היתר וזה משל איסור אבל זה לא שייך כשהממונה הוא עכו"ם ולפמ"ש הרא"ש פ"ז