מהרש"ם חלק א סג

דבביהכ"נ ליכא קה"ג כלל ועת לקצר. גם י"ל ולדון בזה ע"פ דברי הח"ד סימן קע"ד המובא לקמן אבל יען שאין נ"מ לדינא אקצר]. והנה בראש יוסף למגלה העיר במ"ש הרמב"ן בתחלה דקדושת ביהכ"נ הוי קה"ג והרי בהקדש הזמנה מלתא ואנן קיי"ל בכל מקום דהזמנה לאו מלתא ע"ש וטפי הו"ל להקשות דגבי ביהכ"נ גופי' מבואר במגלה (כ"ו ע"ב) דהזמנה לאו מלתא וביותר מבואר בירושלמי ורא"ש וב"י אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש אבל באמת לק"מ דהא גם בכלי שרת מבואר בירושלמי שם ובפרק ג' דיומא דהזמנה לאו מלתא וקדושים ומתקדשים כאחת ובמלחמות פ"א דסוכה מבואר טעמא משום דא"צ עשיי' לשמה לכן ההזמנה אינה מקדשת ודוקא היכא דבעי הזמנה לשמה הוי הזמנה לגוף הקדושה מלתא וז"פ: ו' והנה מה שהקשה הרמב"ן דאי קה"ג הא אין לו פדיון כבר העיר בתשו' ח"ס חא"ח סי' ל"ח מד' בעה"מ ומלחמות פ"ד דע"ז בענין זה ולשי' הרמב"ן מזבח ועזרה דמי לכלי שרת דיש מועל אחר מועל אבל לענ"ד נראה דלפי מ"ש התוס' במגלה (כ"ח ע"ב) בטעמא דבכנ"ס של בבל ע"ת עשויות משום דלעת הגואל תיפקע קדושתן ועמג"א סי' קנ"א סקט"ו ודנת"ח דחה דבריו והעלה דדוקא הקרקע עתיד ליקבע בא"י ולא הבנין ולשי' המרדכי שהובא בב"י סי' קנ"ג גם בעודם בבנינם ע"ת הן עשויות וכ"ה בא"ז הל' ביהכ"נ א"כ מעיקרא לא חלה עליהן אלא קד"ד ולאו קה"ג ואי משום הקרקע הרי הקרקע ודאי לא דמי לכ"ש ויש לו פדיון: ועוד יש לי לדון לפמ"ש הפוסקים דת"ח מותרים לאכול ולשתות בביהכ"נ ובירושלמי פ"ג דמגלה דאפי' רק מלוכלך באורייתא שרי ואף דהמג"א כ' דלישן אסור הנה אני מצאתי בירושלמי פרק ג' דביכורים ה"ב דפריך וילינו בביהכ"נ ומשני מפני אהל טומאה ומבואר דהאורחים היו מותרים ללון ולישן בבית הכנסת ואף די"ל משום שהיו הולכים בדרך מצוה בהולכת ביכורים מ"מ עכ"פ מוכח דבכה"ג שרי וגם בא"ז הל' ע"ש סוסי' כ"ג ובספר המנהיג הל' שבת מבואר דסעודת שבת שרי לאכול בביהכ"נ וע"ע בא"ז הל' ביהכ"נ וגם מצאתי בשיבולי לקט שהובא בב"י או"ח סוף סי' ש"ע בשם הגאונים שכתב דביהכ"נ שא"ב דיורים אע"ג דאכלי ושתי בני מתא בגוי' א"נ אכסנאים מ"מ הוי הפקר לכל ישראל וא"צ לעכב והר"י פי' דאם שבתו שם ואוכלים וישנים שם צריכים לערב ופי' הב"י דהיינו כששבתו שלשים יום ע"ש ומבואר דאכסנאים רשאים לאכול ולישן וברי"ף הלק"ט מבואר דביהכ"נ של כפרים דיירי בה אורחים וכ"ה בריטב"א יומא י"א ע"ש והנה בתוי"ש יומא ס"ט בהא דפושטין ומניחין תחת ראשיהם ש"מ בגכ"ה ניתנו ליהנות בהן וכו' ותיפוק ליה משום כלאים וכו' והקשו מ"ש דאיסור כלאים פשיטא ליה דאיכא וגבי מעילה מספק"ל אי ניתנו ליהנות או לא וטעמא דלב ב"ד מתנה עליהם ל"ש הכא לומר שיהיו קדושים לחצאין ותי' דלאו קדשי ד' נינהו לענין מעילה ע"ש וא"כ הכא נמי גבי ביהכ"נ אם אית' דאיכא ביה קה"ג דאורייתא אמאי שרי לת"ח ואורחים לצורך ואי נימא דהוקדש רק לשאר אנשים א"כ הרי מבואר בריטב"א לנדרים כ"ט דלא אתמר האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום א' דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסרי' אכ"ע לבר מגבוה הלכך כיון דחייל כולי האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה וא"ל היום את אשתי לההוא יומא מיהת שויה כהקדש אכ"ע ואסורה לכל בר מדידי' הלכך כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקעי בכדי וכו' אבל באוסר אותו על מקצת ב"א ולשאר ב"א אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכו' ולא חייל איסורא כולי האי כי מטי זימניה פקע בכדי ואפי' באוסר דבר שלו על אחרים כל העולם כיון דלא אסריה לנפשיה ואשתאר תו"ז איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידי' שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי וכן במקדש דאשתרי לגבוה תו"ז ואפ"ה לא פקע בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגביה כלל וזהו ענין ההקדש שיהיה להשם ואלו היה אוסרו להשם לאו הקדש הוא כלל הלכך לכל מי שהוא ראוי ואפשר ליאסר כבר נאסר לגמרי וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה להמקדש ולאסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות שתהא אסורה למקדש ואלו בא לאוסרה אפי' לעצמו לאו א"א היא כלל הלכך לאנשי דעלמא שהוא בא לאסור כבר חל האיסור היום לגמרי ומשום הכי לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר היה לאסרו אף על עצמו והוה חייל ותפיס איסורו שפיר וכיון דשייר באיסורו דלא אסריה אנפשיה ל"ה לגמרי חד"א ולהכי פקע בכדי עכתו"ד הנחמדים ואם כן לפ"ז גבי קדושת ביהכ"נ דשרי לת"ח וגם לאורחים ובפרט גבי ביהמ"ד דלכ"ע שרי לישן דמיקרי ביתא דרבנן כמ"ש הר"ן א"כ מעיקרא לא הוקדש לכל שפיר י"ל דפקע קדושתו בכדי או דאינו הקדש גמור כלל אלא משום ביזוי מצוה כמ"ש הרמב"ן או דחומרא דאחמרי רבנן הוא וכמ"ש הר"ן ז"ל אבל גוף סברת הריטב"א הנ"ל צע"ג מש"ס דגיטין (דף פ"ג ע"ב) נענה ריה"ג ואמר היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה האסור אסור לכל והמותר מותר לכל ולא והרי תרומה וקדשים וכו' באיסור אשה קאמרינן והרי עריות באישות קאמרינן והרי אשת איש היינו פירכא וכו' ולשי' ריטב"א מה פריך מתרומה וקדשים ובפרט מאשת איש הרי התם הוי בכלל איסור לכל שהרי כל איסורו משום דראוי לגביה וראוי' לבעלה דאל"כ אינו הקדש ואינה א"א כלל משא"כ היכא דאפשר לאסרה ולהתירה לכל ואינו מתירה לכל זה מקרי אסורה לזה ומותרת לזה [וטפי הו"ל להקשות מעיקרא הרי קדושת ביהכ"נ דאסורה לכל ומותרת לת"ח ואורחים וכמש"ל אך אי נימא דקדושת ביהכ"נ דרבנן לא הו"מ להקשות מינה) ועכ"פ סברת הריטב"א צע"ג מש"ס הנ"ל: ז אך בעיקר קו' הרמב"ן יש לי לדון לפמ"ש התוס' במעילה (י"ט ע"ב) בד"ה מ"ט דת"ק וכו' דבין לרבנן ובין לר"נ כ"ש נפדין דאף דאין מועל אחר מועל היינו משום ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש אבל מ"מ יש לו פדיון מדאורייתא ע"ש ומבואר דס"ל דהא דאין להם פדיון הוא רק מדרבנן מגזירה וכמ"ש רש"י במנחות (ק"א ע"א) ד"ה משום דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורים פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה ע"ש וזהו ג"כ דעת רש"י והר"ן בפ"ד דע"ז בהא דכלים דאהז דדייק הא אאדשא"ש ופי' דהקושיא אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט ובהגהת מח"א תמה דהא כ"ש אין להם פדיון ובשעה"מ פ"ו מאיסורי מזבח ה"ד ביאר דכיון דאסור רק משום גזירה א"כ הכא דלא חיי לגבוה ל"ש הך גזירה ע"ש באורך וא"כ גם התוספתא דאבני העזרות ומזבח אין להם פדיון היינו רק מדרבנן וא"כ לפ"ז לשי' רש"י ותוס' ור"ן הנ"ל גם אי נימא דקדושת ביהכ"נ דאורייתא מהני לי' פדיון מה"ת גם י"ל דכל הגזירה הנ"ל ל"ש בזה כיון דאין מוכרין אא"כ יש להם ביהכ"נ אחר אלא דתיקשי קו' הרמב"ן אמאי שרי למישתי בי' שיכרא דמהראוי שיהיו הדמים נתפסין בקדושתן אבל גוף הביהכ"נ יוצא מקדושתו מן התורה מטעמא דכתיבנא: ח' ובהיותי בזה עלה בלבי להביא ראיה דגם דעת רש"י דקדושת ביהכ"נ דרבנן דהנה במגלה (כ"ז ע"א) וכן במותריהן אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסיא מותר ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא וכו' וברש"י בד"ה שמכרו והותירו א' מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת דמים קדושה מעולה והותירו מהן אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ס"ת וקנאוהו ונותר בידן מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה עכ"ל. וכבר תמה הישוע"י א"ח סי' קנ"ג סק"ג על שנותו את טעמו דלעיל נקט שמכרו א' מן הקדושות וכו' ובגבו מעות נקט לצורך ס"ת ונראה דהנה אי נימא דגבו מעות לצורך ביהכ"נ כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן ודאי דבדרבנן יש ברירה ואם הותירו שרי דהוברר הדבר דמעות הללו שלא לצורך ניתנו וכדאיתא במנחות (ס"ו ע"ב) מותר ג' סאין הללו מה היו עושין וכו' ופטור מן המעשרות ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות וכו' לפי שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן ורבנן פליגי בזה וקיימא לן כרבנן ונראה דטעמא משום דבדאורייתא אין ברירה ור"ע לטעמיה דס"ל גבי פרוטה של הקדש שנפלה לכיס דאם הוציא ראשונה מעל ומבואר בתוס' סוטה (י"ח ע"א) ד"ה חזר וחלקן וכו' משום דס"ל דיש ברירה גם בדאורייתא (אף שסיימו שם דלא נתברר במאי פליגי מ"מ כיון דלא נמצא סתירה ראוי לומר כדבריהם הראשונים ועתוס' מעילה (כ"א ע"ב) שכתבו להיפוך אבל בדף (כ"ב ע"א) חזרו וכתבו טעמא דברירה) ואם כן בקדושת ביהכ"נ דרבנן דיש ברירה ודאי דיש להקל וקשה מה פריך אביי מברייתא הרי י"ל דברייתא נקט התנו דבכה"ג גם בס"ת דהוי מה"ת כמ"ש במש"ז רסי' קנ"ג מ"מ שרי לשנות ולזה כתב רש"י דגם דברי רבא הם גם בס"ת דהא קאי אמתני' דקתני וכן למותריהן אכולהו בבי ועלה אמר רבא דבגבו והותירו מותר: ובהיותי בזה עלה בלבי לדון במ"ש הט"ז סק"ב להוכיח מדכתב רש"י דמותר להורידן וכו' משמע דוקא הורדה מקדושה ולא לדבר הרשות ודעת מג"א דגם לדבר רשות מותר ולכאורה היא נגד דברי רש"י הנ"ל אבל נראה לפמ"ש במש"ז רסי' הנ"ל דגם בס"ת