מהרש"ם חלק א סב

לענין רוק יבמה וביטול כלאים בבגד ע"ש הרי מבואר בתוס' בכורות שם דטומאת משא אינו אלא מדרבנן והנה ברמב"ם פ"י דמקוואות ומל"מ שם מבואר דגם היכא דאתחזיק איסורא מ"מ בתרי דרבנן ספיקו להקל והובא גם בחוו"ד דיני ס"ס סק"כ ובתשו' רע"א סי' ס' באמצע התשו' מבואר דגם הרשב"א מודה בזה ע"ש וא"כ לפ"ז קשה לשי' הר"ן דקדושת ביהכ"נ דרבנן אמאי ניחוש שמא א' מסוף העולם נתן בה הרי הוי תרי דרבנן דהא מה"ת בטל ברוב ולכ"ע סד"ר להקל ודוחק לומר דחיישינן שמא זה האחד נתן כמו כל בני העיר דזהו ספק שאינו מצוי כלל ובע"כ דהפוסקים הנ"ל סברי דקדושת ביהכ"נ דאורייתא ולכן הוי רק חד דרבנן ולכן גם בסד"ר דאתחזיק איסורא להחמיר (וע' מהרי"ט ח"א סי' ה' ושו"ת ב"א סי' ע' באמצע התשו' ומל"מ פ"ז ממעילה בענין הביטול ברוב וע' סוטה (מ"ג ע"ב) בכרם של ב' שותפין וכו' הכא כל חד וחד לא קרינן ביה כרמו] ויש לי לדון לפמ"ש בשיו"ק על הירושלמי פ"ו דנזיר ה"א להוכיח מלשון הירושלמי שם דטומאת משא הוי דבר תורה ושכ"ה גם דעת הרמב"ם ע"ש א"כ י"ל דהירושלמי לשי' שפיר פסק דיש לחוש שמא אחד מסוף העולם נתן בה וגם י"ל דהפוסקים הנ"ל ס"ל כן ולכן אף דקדושת ביהכ"נ דרבנן מ"מ הוי רק חד דרבנן ג' עוד יש לי לדון בזה שהרי כל ההכרח של הר"ן הוא מכח קו' הרמב"ן שהקשה הא קדה"ג אין לו פדיון ומה"ט הוצרך לומר דהוי רק קדושה דרבנן והנה בירושלמי רפ"ג דקידושין ר"א בשם ר"י ה"ז עולה ל' יום כל שלשים ה"ז עולה לאחר ל' יום יצאה לחולין מאליו [ובר"ן דקידושין שם ביאר משום דסובר קדה"ג פקעה בכדי דלא כמסקנת הש"ס דילן בנדרים ע"ש וכ"ה בר"ן נדרים] הרי את מקודשת לי כל ל' יום ה"ז מקודשת לעולם ומה בין אשה להקדש הקדש יוצא בלא פדיון בשדה מקנה וכו' ע"ש ובזה ביארתי ד' הירושלמי ר"פ המדיר בהא דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה ד"ת ומבואר דחוב של תורה מפקיע מידי קונם ותמהו הפוסקים דהא קונמות מפקיעין משיעבוד והר"ן תי' דאפשר דהירושלמי חולק ע"ז ולפמ"ש הדברים נכונים בטעמן דהא בתוס' גיטין (מ' ע"ב) ד"ה הקדש ביארו טעמא דרבא הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד ופירש"י דדוקא קדה"ג מפקיע ולא קד"ד והקשה ר"ת דאי חשוב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קד"ד תפקיע ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדה"ג נמי לא יפקיע דמה ביתו ברשותו בעינן ותי' ר"י דרבא לטעמי' דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשוב ברשותו ודוקא קדה"ג שאין לו פדיון מפקיע דכיון דחל שעה א' תו לא פקע אבל קד"ד דיש לו פדיון אינה ראוי' לפקוע ע"ש וא"כ הירושלמי לשי' דס"ל דקה"ג פקע בכדי שוב גם הקדש וקונם אינם מפקיעין משיעבוד וזה נכון וא"כ הירושלמי לשי' יוכל לסבור דקדושת ביהכ"נ מה"ת ולק"מ קו' הרמב"ן וא"כ הוי סד"א ומשא"כ לדידן צ"ל דהוי רק מדרבנן: ד' עוד עלה בלבי להביא ראיה דכבר נודע דעת הראב"ד ורשב"א שהובאו בחו"מ סימן של"ד דשכירות ממכר הוא לכל מילי ולא באונאה דוקא וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל א' סי' ו' וכ"ה בתשובת רדב"ז ח"ה סימן שני אלפים קי"ט דאפי' לענין טבילת כלים צריך לטבול ולברך ודלא כהש"ע יו"ד סי' ק"כ ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ אמאי אסור לאוגורה במגלה (כ"ו ב') משום דבקדושתיה קאי הרי לזמן השכירות פקע קדושתיה וכיון דפקעה פקעה וכדאי' כה"ג בגיטין (פ"ד ע"א) והן אמת דאנן קיי"ל דשכירות לא קניא לחומרא כמ"ש המג"א סי' רמ"ו סק"ח וע' במל"מ פי"ד מטומאת צרעת בשם הק"ס דאם ישראל שכר בית מעכו"ם ויש בו נגעים לא יראו בתחלה ואם אחוזת ישראל מושכרת לעכו"ם אחוזתכם קרינן בה ע"ש והרי הש"ס יליף דין ביהכ"נ מדין נגעים א"כ י"ל דמה"ט שכירות לא קניא בזה ואולם הנה בשו"ת ב"ח סי' י"ג העלה דלכ"ע שכירות קני מדרבנן ולא נחלקו אלא אי מדאורייתא קני וע' בש"ך חו"מ סי' שי"ג שהשיג שם ע"ד הב"ח אבל בתשובת ב"ח ביאר הדברים לנכון ואנכי הבאתי ראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דפסחים שהקשה ע"ד הגאונים שפסקו דהמפקיד חמץ אצל חבירו וקיבל נפקד אחריות דאין המפקיד עובר מפני שאינו ברשותו דהא מ"מ עיקר הממון של בעלים והנפקד השאיל לו מקום בביתו לשמירת ממונו וקרינן ביה ביתו ובתשו' שאגת אריה סי' פ"ג תמה דהא קיי"ל דשכירות לא קניא ונראה דס"ל כשי' ב"ח הנ"ל דמדרבנן שכירות קונה ונודע דברי הלח"מ פ"ג דמכירה ותשו' נטע שעשועים סימן ל' דהיכא דהקנין דרבנן חל קודם שהגיע זמן האיסור מהני גם לשל תורה ודינו כקנין דאורייתא ע"ש ולכן שפיר עובר המפקיד מה"ת בב"י: ובזה אמרתי דבר נכון ליישב ד' הלבוש סי' ת"מ שפסק דהמפקיד אצל ישראל וקיבל נפקד אחריות אם המפקיד ישראל דחייב מפקיד לבערו אין הנפקד עובר אבל אם המפקיד עכו"ם הנפקד חייב לבערו ותמהו הע"ש והא"ר מש"ס דפסחים (ה') דפריך אהא דיכול יטמין ויקבל פקדונות מעכו"ם ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ומשני הא דקיבל אחריות הא דלא קיבל ולשי' הלבוש הו"ל לשנויי דתרווייהו בדקיבל אחריות הא במפקיד ישראל והא במפקיד עכו"ם וגם בצל"ח תמה על גוף סברת הלבוש דכיון דע"י שקיבל נפקד אחריות עובר משום דגול"מ כממון דמי בחמץ א"כ גם אם המפקיד ישראל ועובר מ"מ גם הנפקד יעבור דהויין כשותפים ע"ש ולפמ"ש י"ל דהלבוש ס"ל כהרא"ש הנ"ל דנקנה הרשות למפקיד בקנין שכירות דרבנן קודם ז"א וממילא איננו ברשות נפקד כלל אבל התינח במפקיד ישראל אבל במפקיד עכו"ם הרי מבואר בש"ס דב"ק (צ"ו) דתקנתא לעכו"ם לא עבדי ובקצה"ח סימן ס"ו סקל"ב העלה דמה"ט ל"מ קנין מכירת שטרות בעכו"ם ע"ש וא"כ שכירות דקני מדרבנן ל"מ בעכו"ם כלל וממילא עובר הנפקד כיון דהוי ברשותו וא"כ התינח השתא דתקנו רבנן דשכירות קונה אבל הש"ס דקאי ליישב קראי של תורה ובזמן התורה דלא קנה שכירות כלל שוב אין חילוק בין מפקיד ישראל לעכו"ם ולכן הוצרך הש"ס לתרץ הא דקיבל אחריות הא דלא קיבל ומיושב קושית הא"ר ודו"ק כי נחמד הוא בס"ד: ה' הנה עשיתי סמוכין לשי' הב"ח ומעתה לפ"ז הדק"ל אמאי אסור לאוגורה הרי עכ"פ מדרבנן הוי קנין גמור לזמן ופקעה קדושתה אך די"ל דכיון דבשעת חלות השכירות יש תיכף נ"מ לשל תורה שוב ל"מ קנין דרבנן להפקיע קדושה של תורה וא"כ התינח אי קדושת ביהכ"נ דאורייתא אבל אם כל הקדושה רק מדרבנן א"כ הדק"ל אמאי אסור לאוגורה. ובע"כ דהוי מה"ת ולשי' הר"ן וש"פ דס"ל דקדושתה דרבנן צ"ל דשכירות לא קניא רק לענין אונאה וגם מדרבנן אינו קונה בשאר דברים וע' בישוע"י או"ח סי' רמ"ו סק"ב דטעמא דשכירות ל"ק הוא משום דהוי רק קנין לזמן והוי ק"פ ולא כקה"ג דמי: ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי תוס' מגלה (כ"ו ע"ב) בהא דאוגורה ומשכונה אסור והקשו דהא ר"מ לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל על תנאי שרי ומאי שנא וכו' וברשב"א הביא בשם תוס' אחרים שתי' דר"מ באמת יסבור דגם אוגורה שרי ותמה הרשב"א דהא גם רבנן במתני' שהתירו למכור ממכר עולם אבל עכ"פ מודו דבתנאי ודאי דשרי א"כ הדק"ל אמאי אוגורה אסור ונראה דהא לכאורה אין הבנה לקושי' תוס' דבשלמא במכר בתנאי להחזיר הוי קנין הגוף לשעה כמ"ש בחו"מ סי' רי"ב ס"ד דהלוקח בונה וסותר כחפצו וכבר כתב בקצה"ח סי' רמ"א להוכיח דבממון מהני קה"ג לזמן וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ה בשם הר"א ודוקא באישות ל"מ בכה"ג כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט ע"ש וע' במח"א הל' זכי' סי' י"ח בזה וא"כ במכירה בתנאי הרי פקעה הקדושה לזמן וכיון דפסקה פסקה אלא דמ"מ שרי למכור בכה"ג דוקא משום דכשיחזירנו יחזור ויקדישנה כרצונו או דנימא דבזה לא אמרי' כיון דפסקה פסקה כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט וע' באב"מ סי' כ"ח סקנ"ג אבל בשכירות דהוי רק ק"פ ולאו כקה"ג דמי ולא פקעה קדושתו כלל אפי' לשעה א' לכן ס"ל דאסור ואולם כבר נודע מש"ס דגיטין (מ"ח ע"א) דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בדין לוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה דלר"מ איצטריך קרא דהוה כשדה אחוזה משום דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ולר"י ור"ש לא איצטריך קרא דק"פ לאו כקה"ג דמי ורבא מסיק דקרא ומתניתא מסייעי לר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי ואף דהתוס' שם הכריחו דרבא פסק כר"י מכח קושיתם אבל כבר כ' הפ"י ושאר מחברים ליישב קו' התוס' וד' רמב"ם בכמה אנפין וגם אני כתבתי בחידושי ליישב בכמה דרכים נכונים בס"ד] וא"כ שפיר הקשו התוס' אליבא דר"מ לשיטתו דלדידי' שכירות ומכירה לזמן בתנאי שוים: ולזה תי' דר"מ לא ס"ל הך דינא דרבא וא"כ מיושב קו' הרשב"א הנ"ל שהקשה לרבנן מאי איכא למימר ולפמ"ש הרי לדידן דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי בלא"ה לק"מ דשאני שכירות ממכירה בתנאי וכמ"ש וא"ש ודו"ק [ואולם אם כי הדברים נכונים לפלפולא יש לפקפק בזה עפ"ד תוס' ב"ב (דף נ') לחד תי' שם דגם למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ ודאי קה"ג אלים טפי וא"כ לא פקע הקדושה אבל י"ל