מהרש"ם חלק א נה

שת"נ ושמא נזדמן לו דף וניצל ובכה"ג הוי איסור תורה אך דלפמ"ש הח"ס סי' ס"ה דכשנמצא אח"כ גוף מת בנהר ויש סימנים הרבה בכליו לכ"ע א"צ שיהוי עד שתצא נפשו מה"ת והביאו מתשובת ב"ש אה"ע סי' מ"ד שחולק על הח"ס אך בתשו' מהרי"א הלוי ח"א סימן קס"ט סמך על הח"ס עכ"ד: הנה בגוף דברי הח"ס מבואר בתשו' לחם רב סי' ל"ט שהחזיק שם דהעיקר דבלא שהה עד שתצא נפשו אסורה מה"ת ותצא והביא מתשו' רד"ך בית כ"א שנראה מדבריו דבמשאל"ס א"צ לשהות עד שת"נ ותמה עליו ומיירי שם שהיה גם כן סימנים גרועים בכליו ואעפ"כ לא צירף הדברים להקל ובתשו' לק"ק סוואליווע בארץ הגר הבאתי סמוכין מד' כנה"ג הגב"י אות תק"א שנראה משם שנתכוון לסברת הנו"ב וח"ס וחולי י"ל דבסי' בינונים גם הלח"ר מודה וע' תשו' מהר"ם שיק חא"ע סי' מ"ה וסי' מ"ו שחיזק ג"כ דברי הח"ס ונו"ב הנ"ל ומ"מ הרי הח"ס עצמו לא סמך ע"ז לבד וגם בתשו' רב"צ אשכנזי לא סמך ע"ז וכבר הביא בתשו' ב"ש שם בשם תשו' מהרא"ם מרגליות סימן י"ח שדחה ד' רב"צ אבל לענ"ד בלא"ה יש לפקפק ולומר דאין לסמוך ע"ז בנ"ד דדוקא בנטבע רק איש אחד כיון שנמצא אח"כ גוף מת בא זה ולימד ע"ז שזהו הנטבע אבל בנ"ד שנטבעו הרבה אנשים בספינה זו מה יתרון לנו במציאות איש מת הרי ידענו שכמה נטבעים מתו שם ואם הסימנים אין בהם כדי סמיכה אין מקום להוכיח בצירוף טביעתו בלא שהה עד שת"נ ואף שמדברי המבי"ט שהביא הח"ס שם נראה להיפוך י"ל דהתם היה רק יהודי אחד בין עכו"ם הרבה משא"כ בנ"ד אולי היו עוד יהודים הרבה: והנה זה לא כביר הציע לפני הרה"ג אבד"ק אדעס נ"י שאלה בעסק עגונה וחידש דכשהיו ספינות קטנות להציל הנטבעים מספינה הגדולה והיו סמוכים לשם אין לנו לדון שנתלה בדף וכדומה שאם היה צף היה מקרב א"ע למקום ספינה הקטנה להציל נפשו והיא סברא גדולה וחזי לאיצטרופי ועתה שלח אלי התשובה הנ"ל נדפסת בחיבורו כנסת חכמי ישראל קונטרס ה' סי' פ"ה והוסיף עוד לצדד עפ"מ שנשתנה בזה"ז הילוכי הספינות רחוק הרבה משפת הים כמ"ש בסה"ב אבל הוא דבר קשה לסמוך ע"ז נגד כל הפוסקים: והנה בתה"ד בפסקיו סי' קל"ט חידש דבזה"ז גם אדם בינוני אם איתא דחי הוא הו"ל קלא זה כמה שנים טפי וטפי מקלא דצ"מ בזמן הש"ס ואלו חי הוא אפי' ברחוק כמה מאות פרסאות הי' נודע ונשמע לנו ומכ"ש אם בעל השם הי' ויש לו קרובים הרבה וכמה שנים נשתקע זכרו ואף דמסיק תלמודא ל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא היינו לענין להקל לכתחלה אבל בדיעבד יש לנו לילך בתר אומדנא דמוכח טובא ע"ש ואף דהוא מיירי בשהה כמה שנים הרי ידוע כמה נשתנה הזמן מדורו של התה"ד לזה"ז וכבר כתב הח"ס דבזה"ז יש להקל בזמן יב"ח כמ"ש בעז"נ ונהי דאין להקל לכתחלה מ"מ בודאי יצאה מחזקת איסור תורה בצירוף כל הסברות הנ"ל וגם רו"מ הביאו מפסקי מהרח"י וח"ס אלא שהביאו רק תחלת דברי מהרא"י שהתיר בבעל השם מפורסם אבל אחר זה כתב שם דגם בינוני בזה"ז עדיף מצ"מ בזמן הש"ס: ואולם בתשו' הנ"ל לק' אדעס הבאתי מתשובת רדב"ז ח"א סימן תקכ"ו שהביא תשובת תה"ד הנ"ל ודחה כל דבריו וכתב דאדרבא בזה"ז ישראל נפוצים בכל ד' פינות העולם והדרכים משובשים בגייסות ואפי' הוא חי יתכן דלית לי' קלא וגם השיג עליו במ"ש ראי' מהמרדכי בשם ר"א מוורדין שהרי לא הודו לו חביריו ואין לסמוך על אומדנא דדלמא משום כיסופא ערק לעלמא ע"ש באורך ואף דעיקר דבריו שם לדחות הדמיון שהביא התה"ד ממשאל"ס ובנ"ד הרי במשלא"ס יש לצרף אומדנות מ"מ מדבריו נלמד דלא ס"ל כסברת תה"ד הנ"ל אך שי"ל שהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צוחה והבי דואר וחוטי ברזל מ"נ מצוים בכל מקום י"ל דגם הרדב"ז מודה ונשאר רק החשש דלמא מחמת כיסופא ערק ואזיל שהביא הרדב"ז שם והרי מבואר בתשובת תורת נתנאל סי' כ"ב שדבר זה הוא רק חשש רחוק ודבר שאינו מצוי והוא רק חשש דרבנן כדין משאל"ס ושהה עד שת"נ ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד אף שלא שהה עד שת"נ בצירוף כל הטעמים הנ"ל נראה דודאי אין בזה אלא חשש דרבנן: וגם בגוף דברי הר"א מוורדין ומבי"ט הנה גם בתשו' רי"ן הרא"ש סי' צ"ב הובא דברי הר"א וגם באגודה סוף יבמות העתיק בשם ראבי"ה שהעתיק ג"כ תשובת הר"א מברונא להקל במשאל"ס על ידי אומדנות עיין שם: ומעתה נפנה אל סימני הכלים והחפצים והנה מלבד שדעת רוב הפוסקים דלא חיישי' לשאלה ובפרט הגאון בתשו' פ"י ח"ב סי' מ"ז התעצם מאוד להקל ודחה כל דברי הב"ח והעיד בשם ה"ב שקבלה בידו מפי סופרים ומפי ספרים דבשני או ג' בגדים לכ"ע אין לחוש לשאלה וע"ש מסי' מ"ח עד סוסי' נ"ב. והנה בתשו' רדב"ז ח"ב סי' תכל כתב, דכל חשש שאלה הוא רק מדרבנן דמשום חומרת א"א חששו לזה וביאר שם דהיכא דיש בהם סימנים מובהקים ביותר לכ"ע אין לחוש ע"ש באורך ואף שמדברי הרא"ש בב"מ נראה שמסתפק לומר דמדאורייתא חיישי' לשאלה מ"מ בדברים שאין דרך להשאילם לכ"ע יש להקל אך דעת הב"י בתשובה להחמיר וכבר תמהו רבים עליו דא"כ למ"ד סיד"ר לא משכח"ל דרשת חמור בסימן אוכף דהש"ס משני בעידי אוכף ולשי' הב"י אכתי ניחוש לשאלה אף דאוכף לא מושלי אינשי ובתשו' א' פלפלתי באורך והבאתי מתשו' גא"ב סי' ס"ד שהעלה דבפקדון דאסור לו למסרו לאחר לכ"ע ל"ח לשאלה ע"ש א"כ י"ל דקרא מיירי שהעדים מעידים שהיה האוכף בפקדון מיד מפקיד והמפקיד מודה שאין החמור שלו לכן מחזירים לו גם החמור אבל המעיין בתשו' ב"י ימצא שם שבקו"ע בשם תשו' ב"י סימן ז' לא העתיק יפה וגם בתשובת גא"ב לא כיון יפה דמבואר שם דלמ"ד סיד"ר גם בפקדון לא מהני ודרך פלפול אמרתי כמה אופנים ובקצרה אמרתי דהנה הפ"י בכתובות י"ב הקשה למה לי קרא לסימני אבדה הרי ברי ושמא ברי עדיף ובאבדה ליכא חזקת ממון להמוציא ותי' דאיכא רובא דעלמא נגד ברי שלו ואף דאה"ב אחה"ר היינו להחזיק אבל כאן בעל הסימנים אינו מוחזק ומעתה לפ"ז בדבר שאין דרכו להשאיל דאיכא עכ"פ רובא מסייע אלא דמ"מ איננו בגד סימן מובהק דשמא הוא מהמיעוט שמשאילים אבל עכ"פ איכא רובא נגד רובא דעלמא ושוב אמרי' ברי ושמא ברי עדיף ודו"ק והעיקר נראה דהב"י מודה דבכה"ג הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ובכלים דלא מושלי כלל גם הב"י מודה והבאתי בתשו' הנ"ל ראיות מתוס' דלא כהב"י ועכ"פ בעכצ"ל דגם הב"י מודה בדבר הידוע דלא מושלי בשום פעם וא"כ בכה"ג דנ"ד שמוכרח להיות עמו הפאס ומכתב תעודה למלאכתו והקארטע של הספינה ושטר שותפות ושאר דברים ואין להעלות על הדעת כלל שישאילם לאחרים וגם לגנבה ואבדה אין לחוש בהספינה כי היה מרעיש מיד בפני אדוני הספינה וא"כ עכ"פ בצירוף כל הצדדים הנ"ל. הנני מסכים עם רומע"כ להתיר האשה מכבלי העיגון. והנלפע"ד כתבתי: סימן ז להרבנים המאוה"ג חריפים ובקיאים מוה' צבי הירש נ"י מו"ץ דק' שדה לבן ומוה' יחיאל מיכל דיין דשם. במדינת רוסיא מכתבם הגיעני וע"ד שאלתם באשה רכה בשנים שיש לה מיחוש בראשה ואזניה וכפי דברי הרופאים מומחים סכנה הוא לה אם יגיע איזו ליחות מים באזניה הן קרים הן חמין ועתה שאלה מה תעשה בטבילה כי גם לתחוב אצבע לח לנקב האזן היא סכ' כפי דבריהם והנה רו"מ הביאו ראי' מהא דאשה יוצאה במוך שבאזנה בשבת ולחד פי' ברש"י שבת ס"ה אי מיהדק אע"ג דלא קשור מותר לצאת ואי נימא דמוך שבאזנה חוצץ הרי מבואר בשבת (נ"ז ע"א) דלא תצא בחוטי צמר וכו' משום דאסורה לטבול בהם עד שתרפם משום חציצה ומה"ט לא תצא דלמא אתרמי לה טבילת מצוה ושריא להו וה"נ ניחוש לכך ובע"כ שאינו חוצץ והאחרונים כתבו ראיה זו לענין שן תותבת כמ"ש בבינ"א שער ביה"נ סימן כ"א: הנה בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ע"ה וסי' ע"ו האריך ג"כ בדין שן תותבת והביא ג"כ ראי' הנ"ל ובכ"ז העלה דדוקא היכא שיושב בחוזק ומקפדת שלא להסירו זולת לפעמים ע"י אומן וכדומה ובכה"ג מיירי הש"ס וכן י"ל בהא דמוך שבאזנה בדמיהדק היינו כשאינו מסירתו בשום פעם אבל בנ"ד שא"צ לשום המוך רק בשעת טבילה י"ל דחוצץ. וגם מ"ש רו"מ דדמי להא דסי' קצ"ח ס"ו בקליעות שבשערה דלא חייצי לפי שיש סכנה להסירן הוי רביתה אין לו דמיון לנד"ד דבנ"ד הרי מסירה המוך תמיד רק להגן מפני המים תוחבתו באינה ואיך אפשר לומר דהיינו רביתה ובנידון המרדכי דבוקים תמיד אז י"ל דהוי רביתה וע' שו"ת כתב סופר יו"ד סי' צ"א באורך שהעלה ג"כ דדוקא בא"א להסירו זמן קבוע עכ"פ יש לצדד דהוי רביתה וגם בזה קשה להקל ע"ש