מהרש"ם חלק א רלז

הסכים לה קודם לידת הבכור כבר נגמר המקח קודם לידה ולא היה יד עכו"ם באמצע קודם לידה. אבל מ"ש בשם ספר רב טובך סימן פ"ז שפסק דגם בנתן הישראל רק אדראן הוי ס"ב והביא בשם בעל מנחת חינוך שפסק דהוי ספק בכור וכן מ"ש בשם אוריין תליתאה סימן קמ"ט שחולק ע"ד הח"ס ח"מ סימן ק"ה במ"ש דגם אם נתברר אחר כך שהיה של ישראל למפרע מכל מקום כיון שאינו מבורר בשעת לידה לא קרינן ביה צאנך והא"ת חולק עליו אין בידי ספרים הנ"ל אבל בנ"ד הדבר פשוט דאף שאחר כך שילם הישראל בעד מותר הפרה לא נקנה לו אלא מעכשיו ולא למפרע כיון דהאדראן אינו קונה אלא כנגד המעות ויש לצרף בזה גם ספק שמא כבר ילדה כמ"ש רו"מ מתשו' רע"א שהובא בפת"ש סק"ה. ומכל מקום מסתפינא להתיר זולת על ידי הטלת מום על ידי עכו"ם: והנלע"ד כתבתי סימן רד להרב וכו' מו"ה שמחה כהנא נ"י בהרב מואשקיוו ברוסיא מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בדין רוטב של בשר אם יש לשער כפי המדומע והביא מדברי או"ה כלל כ"ד דין ח' שכתב דצריך לשער נגד כל הרוטב דדינו כבשר וכ"ה שם בכלל ל"א דין ט"ו וגם הביא מדברי חמ"ד הל' בב"ח סי' מ"א: הנה זה כמה שנים הבאתי מזה וביארתי שאין ראיה מהמרדכי פכ"ה סימן תרצ"ז דהוא מיירי בתערובות איסור משא"כ ברוטב שנתבשל בה בשר של היתר וכ"ה בברכ"י יו"ד סי' צ"ד בשם מהרש"ע דהמרדכי מיירי רק באיסורא והבאתי מדברי הפרישה סימן צ"ה בד"ה ובעה"ת וכו' שכתב בפשיטות דרוטב כבשר אבל בפרי תואר סימן צ"ב סק"ז כתב דרוטב דינו רק כבלוע מבשר וגם מצאתי בכתבי הגה"ק אבד"ק ביטשאטש בעהמ"ח דע"ק שכתב דאין ברוטב לשער המדומע דהשומן צף למעלה ושמא נגע הכף בהשומן ונבלע בו וכן מה שנשפך ממנה אולי נשפך השומן ורק במקום שהוא רק חומרא בעלמא ומדינא שרי אז יש לצרף הא דלפי המדומע גם ברוטב ובאמת שמצינו כה"ג בש"ס דחולין ק"כ א' והרוטב מאי רוטב שומנא ופירש"י שומן שעל המרק ופריך אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין ומבואר דהשומן שע"ג הרוטב דינו כאוכל עצמו והן אמת שהתוספות בחולין צ"ד א' ד"ה שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הבשר לכן אסור גם הראש והא דאמרינן בפסחים נטף מרוטבו על החרס וכו' יטול מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כ"כ דציר בעלמא הוא ולא שומן וכו' והתם מיירי ברוטב שיצא מגוף הפסח ואפילו הכי אין דינו כשומן אבל מלבד שבתוס' פסחים ע"ה ב' ד"ה יטול וכו' מבואר דהתם משוס דטפה בעלמא דמיא לסיכה דמשהו הוא (וכ"ה גם בט"ז יו"ד צ"ד סקי"ג) וגם במרדכי פכ"ה סימן תרצ"ה מבואר כן וגם שם מוכח דלפעמים אית ביה שומן ומפעפע. ועוד דיש לומר דהרוטב הפולט מגוף הפסח נהי דלענין פעפוע אין דינו כשומן מכל מקום עכ"פ דינו כבשר עצמו וכן לענין לשער לפי המדומע השומן הצף על הרוטב דינו כבשר עצמו וע' בהגהת י"ש לסימן פ"ט מ"ש בזה מכמ"ק ולכן אף שכתב בשו"ת טטו"ד מ"ג סימן קפ"ג להקל לצ"ש וברוטב בשר עוף בכל גווני יש להקל לשער כפי המדומע אין נראה להקל כלל אם שומן צף למעלה והגאון הנ"ל בשו"ת סת"ם הל' תפלין סימן נ' פסק בעצמו דאין להקל אלא במקום שהוא רק חומרא אז יש לצרף דבר זה לסניף ולכן לדינא אין להקל זולת אם ידוע שאין שומן צף למעלה כגון בבשר כחוש או שכבר שפכו השומן הצף למעלה אז יש להקל בזה וע' בחכ"א כלל מ"ד ד"ט וכלל מ"ה ד"ד וכלל מ"ו ד"ז שהביא בפשיטות דברי או"ה להחמיר ועמש"ל סימן נ' וסימן קצ"ד בזה): והנלע"ד כתבתי סימן רה עוד להרב הנ"ל. ומה ששאל בדין ספק ברכה שכתב בספר דר"פ מצוה ל"ת ל' דבכל ספק ברכה יאמר בריך רחמנא ובפת"ש יו"ד סימן שכ"ח הביא כן בשם הפ"י ברכות י"ב ורו"מ הביא משו"ת מב"נ סימן מ"ד דדוקא לענין מחיקה ס"ל להש"ך סימן קע"ט דקול וגם הביא מדברי הח"ד סוף סימן ק"י בדיני ס"ס דלענין ספק ברכה אסור: הנה גם בשו"ת ר"ע איגר סימן כ"ה העלה דגם בלשון לעז אסור ודוקא לענין מחיקה קיל ע"ש באורך וגם בספר העמק שאלה על השאלתות פ' יתרו העלה כדעת רע"א כעין סברת החוו"ד וביו"ד סימן ש"מ סל"ז בהג"ה דהשומע ברכת השם אפילו בלשון לעז חייב לקרוע משום דלא גרע מכינוי אבל יש ראיה מדברי הנימוקי יוסף פ"ק דנדרים דף ז' בשם הריטב"א בהא דהשומע הזכרת השם לבטלה והביא דעת הגאונים דה"ה על הכינוים צריך לנדותו לפי שעבר על אזהרה דמוציא כדאיתא בפ"ק דתמורה ונראה שאין נידוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי הידוע של אל"ף דל"ת וכיוצא בו מן השמות המיוחדים אבל המזכירו בלעז או שאר לשונות אין לנדותו אבל גוערים בו ע"ש ומבואר דבזה ליכא איסור תורה וגם יש לומר דאם תמצא לומר במגדף חייב מכל מקום לענין ברכה לבטלה בודאי אין איסור אלא חומרא בעלמא ומספק שרי דלא חמור משאר כינוים דליכא משום מוציא שם שמים לבטלה: ומ"ש רו"מ דיש עצה להרהר הברכה כבר העיר בזה, הפמ"ג בפתיחה להל' ברכות וכן מצאתי בספר גן המלך סימן כ"ג שבכל ספק ברכה יהרהר הברכה וכ"ה בצל"ח ברכות כ' סוע"ב ע"ש באורך: והנלע"ד כתבתי סימן רו לכבוד הרב המופלג בתוי"ר בנש"ק וכו' מו"ה מנחם מענדיל אייכענשטיין נ"י חתן הרה"צ ד"ק אלעסק. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו היות שהמשיכו החוט של ברזל שנעשה לצוה"פ למרחוק באלכסון רחוק מכותלי הבתים בערך ע' אמה בכדי להכניס הרפת ובתי כסאות העומדים רחוק מן הבתים שיוכלו לטלטל לשם ונסתפק רו"מ לשיטת הרמב"ם שבסימן שס"ב דאם הפרוץ מרובה על העומד אין צוה"פ מועיל לפרצה יתירה מעשר אם כן הכי נמי בזה או אולי כיון דהפרצים שבין בית לבית הבתים הם עומד מרובה על הפרוץ לא איכפת לן מה שאחורי הבתים הפרוץ מרובה עכ"ד: הנה ספיקו לא אבין כלל דכפי הנראה במשך האלכסון גם בצירוף הבתים יהיה כל הפרוץ מרובה אם כן בודאי לא שייך היתר צוה"פ לשיטת הרמב"ם אבל מכל מקום בכל העיר מותר לטלטל אם יש קנים סמוך להכותלים וא"צ לצרף הצוה"פ שבאלכסון לצורך טלטול העיר אבל בהאלכסון אין היתר רק לשיטת ש"פ אבל מכל מקום כיון דהתוספות והרשב"א חולקים על הרמב"ם וכן מצאתי באשכול הל' עירובין סימן ס"ה שפסק להקל אם כן פשיטא דיש להקל בזה"ז דליכא רה"ר דאורייתא ובפרט דלשיטת כמ"פ גם במחיצות הלכה כהמיקל בעירוב אפילו ביחיד נגד רבים ומכ"ש ברבים נגד יחיד. ומה שנסתפק אם מועיל הצוה"פ ההולך ממבוי אחד לחבירו ע"ג בית ומונח על הגג ומשם נמשך לצד מבוי שמעבר השני של הבית. הנה לכאורה הרי בכל צוה"פ בעינן ב' קנים משני הצדדים ולא סגי לקשור החוט לגג הבית לבד זולת כשעומד תחתיו קנה גם בצד הבית אם כן