מהרש"ם חלק א רלה

אולי אין בידו לשנות מצוואתה משום נדר דאף שאין בידה להקדיש נ"מ כמ"ש באה"ע סימן צ' מכל מקום הרי הכא היה הצוואה בהסכמת הבעל: הנה מה שנסתפק רו"מ אולי אין בצוואתה ממש דשמא לא היתה שפוי בדעתה ומוקמינן נכסים בחזקת מ"ק והבעל יורשם. הנה בפר"ח א"ע סוף סימן קכ"א הביא בשם תשובות מהריב"ל דכל שכ"מ דבעלמא שלא נשתתק וצוה בצואת שכ"מ כל דבריו קיימים דמספק הוא בחזקת מיושב בדעתו והפר"ח חולק והוכיח מרוב הפוסקים דאם לא בדקוהו אפילו פעם אחת הצואה בטלה יעוש"ה ומכ"ש בנ"ד דאיכא קצת ריעותא במה שאמרה בדבר הש"ט שלא כהוגן גם מהריב"ל מודה שאין בצוואתה ממש: אך רו"מ העיר עוד דגם מבלעדי צוואתה איכא חשש נדר מפני שהבעל עצמו אמר כן להאנשים שישתדלו אצל אשתו ע"ז והנה באמירתו זאת אין בו שום לשון של נדר שהרי לא קבל על עצמו שום דבר אלא צוה שישתדלו שהיא תאמר כן ואי נימא דמדינא אין באמירתה ממש ממילא גם דבריו והסכמתו אינם כלום שהרי מבואר בתשו' הריב"ש ורמ"א חו"מ רסי' רמ"א ס"א דראובן שאמר לשמעון בית לוי נתון לך אף על פי שלוי קיבל קנין לקיים דברי ראובן אינו כלום כיון שאין בדברי ראובן ממש שאין בידו ליתן דבר שאינו שלו ואם כן הכי נמי בנ"ד שהאשה לא היתה שפוי בדעתה ול"ה בדיבורה ממש ובתשו' הריב"ש שם סימן ר"ז מפורש דגם בצוואת שכיב מרע באשה לבטל זכות הבעל והבעל קיבל קנין לקיים דברי הצואה היכא שהצואה בטלה מעצמה גם קנין שלו בטל דהוי קנין בטעות מפני שהיה סבור שהצואה קיימת ולכן הקנין הוא ק"ד של הבל ע"ש והכי נמי בנ"ד ודוקא היכא דהעיכוב במתנתה מפני שיעבוד הבעל מהני הסכמתו מה שאין כן בנ"ד: והנה היכא שהאשה שפויה בדעתה וצותה בפניו מתנת שכ"מ להפקיע זכות ירושתו שהביא רו"מ מדברי הב"י חו"מ סימן רי"ב בביאור דברי רמב"ם בדין אמר על דשלב"ל שיהיה לעניים דאם הבנים שתקו קבלו עליהם לקיים כדבריו. ואולם הב"ח שם ובתשו' ר"מ אלשיך סימן קי"ד כתבו שזה דוחק וגם ש"פ חלקו שם על הרמב"ם והנה בב"י א"ע סימן קי"ח הביא מתשו' הרא"ש כלל מ' סימן ב' לאה שנתנה במתנת שכיב מרע חצרה לרחל בתה ולא ערער ראובן בעלה כלום ומתה ובא בע"ח של ראובן לגבות חובו מחצר זה שראובן יורשו ואין כח במתנתה לבטל ירושתו והשיב שהדין עם הב"ח ובגוף התשו' מבואר דלא דמי להא דפי"נ גבי כתובת אשתו דלשמואל בשותקת אבדה כתובתה דהתם היינו מחילת שיעבוד בעלמא אבל גבי בעל דכלוקח הוא להוציא הנכסים מיד לוקח לא הפסיד בשתיקתו ועוד דהתם מקולי כתובה שנו כמ"ש רשב"ם שם ובב"ח דעלמא לא הפסיד בשתיקה הילכך בירושת בעלה קיימא ע"ש. ויש להפליא על הרמ"א וסמ"ע וב"ח וט"ז וש"ך בחו"מ סימן פ"א ס"ב שלא הביאו מתשו' הרא"ש הנ"ל שכתב כדברי הש"ך דדוקא מקולי כתובה שנו או במחילת שיעבוד בעלמא עכ"פ וע"ש בתומים סק"ט מ"ש לחלק בזה והביא מעשה שהיה לפניו ולפני זקנים. ומאז הבאתי בגליון שם מדברי הב"י סימן רי"ב שהביא רו"מ וכעת מצאתי בקצה"ח שם סימן פ"א סק"ו שהביא בשם המל"מ שהעיר מתשו' הרא"ש הנ"ל וחילק גם כן באופן דירושת הבעל לכ"ע לא פקעה בשתיקתו אך דיש לתמוה מהירושלמי פ"ח דב"ב ה"ז בסופה דמייתי שם דדייתיקי מבטלת דייתיקי וחוזר אף במתנתו כההיא אחתיה דר' חוניא כתבת נכסה לר"ח צרכת וזבנת לבעלה מן דדמכת אתא בעי מיעיר עמיה א"ל ולמה לא תבעתונין בחיה א"ל לא בעית מעיקתה אף על פי כן אפיק ר"א ופי' הפ"מ שבתחלה נתנה נכסיה לר"ח אחיה ואח"כ הוצרכה להוצאה ומכרתו לבעלה ואחר מותה בא ר"ח לעורר על הבעל בשטר מתנה שלו וא"ל למה לא תבעת אותם בחייה והשיב שלא רצה לצערה בתלייה ואפילו הכי אפיק ר"א מר"ח והעמידן בחזקת בעלה שהרי יכולה לחזור ממתנתה ע"ש ומוכח דאם לא היתה חוזרת ממתנתה כלל היו קיימים בחזקת ר"ח שהרי הירושלמי מייתי מינה ראיה דחוזר במתנתו וקשה הרי אין ביד האשה ליתן נ"מ שלה לאחר ובע"כ משום שהבעל שתק זכה בהם ומוכח דלא כתשו' הרא"ש הנ"ל וצ"ע (וע' בב"ש סימן צ"ב סקי"ח שאין ביד הבעל למחול חלק ירושתו אפילו בקנין וצ"ל דמ"מ אם נתנה לאחר קודם שהגיע זמן ירושתו בהסכמתו שפיר מהני): ומ"ש רו"מ דבנ"ד אפשר דחישב בלבו גם אחר מותה לקיים הצוואה ועתה מתחרט ולשיטת רדב"ז ח"ד סימן קל"ד מנדין למי שמזדקק לשאלה לפי שמפסיד העניים הנה זהו באמירה אבל במחשבה הרי פסק שם דאין כופין אותו וע' בפת"ש בשם דת אש וגם בתשו' מהר"י אסאד סוף סימן שי"א הסכים עמי ובכה"ג שיש צדדים להקל מבואר להדיא בתשו' עבוה"ג סימן י' דיש להתיר על ידי שאלה ובפרט בנ"ד שהוא לצורך מצוה ובפרט שאיננו לעניים מיוחדים והוא ממון שאין לו תובעים וע"ע בתשו' מהר"ם מינץ סימן ע"ג באורך בענין צדקה לעני אי מהני שאלה ובא"ז הגדול בשו"ת סימן תשמ"ח מבואר גם כן דבהבטיח לעני מיוחד אין נשאלין עליו וע' בחו"מ סימן קכ"ה ס"ה וסמ"ע שם וש"ך סימן קכ"ו סקכ"ט בזה ועכ"פ בכה"ג דנ"ד שהוא גם כן לצורך מצוה לכולי עלמא יש להקל ומה שיש לחוש שלא חל הנדר נ"ל דיש להתיר ב"פ היינו כעת וגם אחר שיגיע היא"צ. ומ"מ אם אפשר יחייב א"ע ליתן בכל שנה על היא"צ איזה סך לטובת נשמתה לבל יקוים באביה ובה קללת יגיעם לריק והשומע יתברך: והנלע"ד כתבתי סימן רב להרב וכו' מו"ה יאיר אמסטרדם נ"י מו"ץ ד"ק בישטינא. בארץ הגר מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנתערב לו בשר טרפה חהר"ל בין חתיכות כשרות יבש ביבש ובישל חתיכה אחת מהם בקדרה ונאכלה בשוגג ואחר כך נודע לו מהתערובות מהו דין חתיכות הנשארים והקדרה ורו"מ הביא מהא דסימן ק"י ס"ז וש"ך סקמ"ב דאם פירש למק"א ואחר כך נאכל דאין האחרים מותרים ודעת המ"כ ופר"ח דאם פירש קודם שנודע שרי וכ"פ בשפ"ד אך לשיטת הכו"פ שהובא במש"ז סק"ח בנתבשל בקדרה כיון דיש לדון על הקדרה ויש לנו נ"מ בהספק על אותה חתיכה שנאכלה כל התערובות אסור וכ"פ הח"ד ורו"מ העיר דלפמ"ש האחרונים בהא דבכל ספק מהראוי להעמיד הכלים בחזה"ת אלא דכיון דנולד הספק בחתיכה והאיסור נגרר ממנה על הכלי לכן כיון דהחתיכה אסורה גם הכלי אסורה וגם שלא יהא כחוכא ואטלולא לאסור החתיכה ולהתיר הכלי ואם כן אין האיסור של הכלי על ידי התערובות רק נמשך על ידי החתיכה שנאכלה ויש לפקפק בדבריו דהא כל האיסור של החתיכה גם כן אינו אלא על ידי ספק שנפל בתערובות ועל ידי זה נמשך האיסור על אם כן אין הבדל בין אם יש לדון על הכלים או על ועוד דגם אם נוקמי הכלי בחזה"ת לתלות שבשלו בה יש נ"מ על ידי זה לאסור שאר התערובות ויש נפקא מינה בהספק לדון עליו ואיך נבא להתיר שאר התערובות ע"י שבאנו לתלות שהאיסור כבר נאכל הרי הוי תרתי דסתרי ובעיקר הערת תזה"ת הארכתי בתשו' אחת ואכמ"ל ועמ"ש בחיבורי דע"ת סי' א' סקכ"ד וסקכ"ה באורך מכמה דוכתי: בגוף הדין מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ד סי' קכ"ח שפסק בפשי' דתלינן בבשר כבשים שנאכלו להקל ומוכח דגם בנאכל אחד מהן ונתבשל בכלי שרי ותלינן בההוא דאיסורא נאכל ולא עלה בלבו חשש כלל מכח הכלים ונראה הטעם דכיון דשימוש הכלים הוי דשיל"מ להמתין עד אחר מעת לעת כמ"ש הש"ך סי' ק"ב סק"ח ואף דגם אב"י אסור לכתחלה היינו רק משום גזירה אטו ב"י וזהו רק איסור גברא כמ"ש האחרונים דכל איסור דרבנן שהוא משום גזירה אינו איסור חפצא רק איסור גברא ובפרט בזה דדיעבד שרי פשיטא דהוי רק איסור גברא ואם כן אין נ"מ לחקור על התערובות נגד הכלים דגם אי נימא דכל דפריש מרובא פריש אפילו הכי אסור להשתמש בהכלי תוך מעת לעת דבדשיל"מ ל"א כל דפריש וכו' לשיטת כמה אחרונים וגם