מהרש"ם חלק א רכה

ויש גם מן האיי ציפרא ועליהם יש חשש שרייה הנ"ל ובכל שנה אני מפרסם על ידי פתקאות לא בדרך איסור אבל כל מי שרוצה להשמר מחשש חמץ לא יקחו אותם שמן האיי ציפרא ובעיקר הדין הנה אם באנו לחוש מחשש משהו הרי קי"ל דספק משהו לקולא ואחזוקי איסורא לא מחזקי' כמ"ש הד"מ ומג"א סימן תמ"ז סקכ"ו וגם הרי מבואר בש"ך יו"ד סימן פ"ג סקי"א דהיכא דאחזוקי איסורא לא מחזקי' אפילו בדאיכא לברורי לא מבררינן וע"ע בט"ז סימן קמ"א סק"ב דגם בדאיכא סד"א לא מחזקי' איסורא בדליכא חז"א ע"ש היטב ומכ"ש בחשש דרבנן ואם באנו לחוש שמא מערבין דבר חמץ עד שאין ס' כנגדו מלבד דגם בזה יש לומר דלא מחזקי' איסורא אף גם יש לומר דהא מבואר בב"י סימן תמ"ז וז"ל ומ"כ השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם העכו"ם מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דהא טעמי להו כוליה שתא וליכא טעם חמץ עכ"ל וה"נ בנ"ד ואף שהד"מ אות א' חולק ע"ז ורמז למ"ש שם אות ה' אבל גם שם הוא חומרא בעלמא וגם דוקא אם אין להם כלים מיוחדים אבל בנ"ד דמסתמא יש להם כלים מיוחדים וגם מסתמא אין המים חמין עד שהיס"ב דאם לא כן היה ניכר בהצימוקים שכבר נתבשלו ומסתמא הוא רק בכ"ש ואין יס"ב וכל החשש שמא מערבין בהמים איזו מין חומץ וכדומה וגם זה רק בכ"ש דאין להחמיר קודם פסח נראה דגם הד"מ מודה דבכה"ג לא מחזקינן איסורא וגם סמכינן על מה שבכל השנה אין טועמים בהצימוקים והיין הנעשה מהם שום טעם חמץ ואפילו במלתא דלא רמיא סמכינן להקל בכה"ג כמו שכתוב בתשו' רמ"א סימן נ"ד לענין שמן זית ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב באמצע התשובה סמך להקל בכה"ג והביא מתשו' הרשב"א שבב"י סימן תמ"ז לענין מי תותים (ואין זה מתשו' הרשב"א אלא בשם מ"כ כמש"ל) וגם בתשו' ספר יהושע סימן ס"א מבואר להקל בכה"ג וכ"ה בתשו' ח"ס יו"ד סימן קי"ז ולכן אין לחוש בזה רק לחשש משהו וכבר נתבאר דאין להחזיק איסור ועוד דגם אם היה חשש הרי אין אוכלים הצימוקים עצמן בפסח אלא ששותים היין ובלח בלח הרי קיימא לן דאינו חוזר וניעור ולכן מדינא יש לצדד להקל אבל מכל מקום יש להחמיר בהם ומלבד חשש חמץ יש לחוש שהיין המתהוה מהם אין לו עוד דין יין כיון שכבר הוציאו מהצימוקים מעט טעם מתיקותן וכן אני נוהג לפרסם בעירי בפתקאות קודם פסח וגם כל השנה יש חשש שמא אין לו דין יין מטעם הנ"ל: והנלע"ד כתבתי סימן קפג להרב המאוה"ג וכו' מו"ה אלעזר הלוי אייבשיץ נ"י אבד"ק סטערדין. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו היות שבגלילותיכם נהגו לאכול שמן היוצא מגרעינין הנקראים ראפס או רזעפאק ובתחלה טוחנין הגרעינין בריחים שלהם ונעשין כקמח גס ועב ואחר כך נותנים הקמח לתוך כלי ברזל עגול ומסבבין הכלי עם הקמח על האש עד שהקמח נעשה רותח וקלי כמו קאווע קלוי ואחר כך נותנים הקמח תחת מכבש ברזל והשמן יוצא וקודם פסח מנקרין הריחים ושאר כלים וכמה רבנים מפקפקין שמדברי הד"מ ורמ"א סימן תנ"ג משמע שאין היתר רק להדליק שמן מקטניות אבל באכילה אסור ויען כי היא שעה"ד ומניעת שמחת יו"ט כי עיקר מאכלם בכל הגליל רק השמן הזה כי שומן הוא ביוקר גדול וכמה רבנים הנהיגו היתר לכן יצא רו"מ לחפש צדדי היתר דדוקא בדבר שעושין ממנו טיבול לאכילה או מעשה קדרה הוא בכלל גזירת קטניות דאתי לאחלופי אבל מין הראפס אינו עומד לשום מאכל ולא לשום טיבול רק לצורך השמן לכ"ע אינו בכלל הגזירה ומותר באכילה ואף דבתה"ד סימן קי"ג מבואר דגם שמן זרע שומשמין וקנבוס מותר להדלקה ומשמע דלאכילה אסור שם מיירי בנפל מים על הקטניות והזרעים מפני שלותתין אותם וכדומה בזה איכא גזירת קטניות וכ"ה בש"ע הרב סימן תנ"ג ס"ה דאפי' במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים שכיוצא בהם בחמישה מיני דגן אסור וכו' עכ"ל אבל בלא נפל עליהם מים דגם במיני דגן שרי ועוד האריך בזה: הנה בגוף הדין כבר הבאתי בהגהותי לאו"ח סימן תנ"ג שנדפסו לא כביר בארץ הגר בתוך ספר אר"ח) בשם שו"ת יוס"ד להגאון מהרש"ק ז"ל שבספר נדרי זריזין סי' ח' בשם הגאון בעל ב"ש אהרון נהג לברור קו"פ כסמין ולטחון ולאפות מצות לפסח באמרו שגזירת קטניות ל"ש אלא בגוונא דאסור בחמשה מינים אבל מה דשרי בה' מינים לא יהא טפל חמור מן העיקר ובהקדמת שו"ת טטו"ד מהד"ק הוסיף לחזק ההיתר והעיד שבק' ראווא נהגו כל החסידים בזה מטעם הנ"ל ושם הבאתי מהפמ"ג סימן תמ"ד בא"א סוף סק"ב דבע"פ מותר לאכול מצה של מיני קטניות ומוכח דס"ל גם כן כן ואולי ס"ל דגזירת קטניות אינו אלא שפסח ולא בע"פ אבל הוא דוחק לחלק כן וע"ע בתשו' ח"ס חא"ח סימן קכ"א מ"ש בזה ובאמת שבתה"ד סימן קי"ג שהביא גם רו"מ מבואר דמיירי שנפל עליהם מים וקרוב לודאי שנתחמצו וכתב שם עוד וז"ל וכן דרש אחד מהגדולים דמותר לשהות חרדל שמערבין אותו בתירוש מבושל וכובשים בו אגסים ואף על גב דבסמ"ק אסר החרדל באכילה כמו שאר מיני קטניות וכה"ג שהוא מעורב וכבוש בתירוש ודאי נתחמץ דאי אפשר שלא נתערב בו מעט מים ואז מחמיצין לכ"ע ואפילו הכי התיר להשהות הואיל ואינו מן ה' מינים הבאים לידי חימוץ ולא חיישינן למ"ע וכו' או וכו' דלמא איערב בהנהו קטניות מה' מינים דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשתות וכו' עכ"ל. אבל יש לומר דהיינו שהתיר לשהותן גם אם ודאי נתחמץ אבל לאכלן הרי אסר אסר הסמ"ק החרדל באכילה ומוכח דמיירי שלא נתחמץ בעודו בעין דאם כן למה לו להתה"ד לומר שנתחמץ בכבוש מפני שנתערב בו מעט מים הרי יש לחוש שמא כבר נתחמץ מקודם כשנפלו עליו מים ובפרט לדעת השל"ה שבמג"א סימן תס"ב סק"ו דגם בנתנגב כבר יש חשש מים עם מ"פ דממהר להחמיץ: אך דמכל מקום יש לומר דדוקא אם עכ"פ באו עליו מים ואם תמצא לומר דגם בלא באו עליו מים משום דשמא נתערבו בו משאר מינים ואתי לאחלופי אבל בכה'"ג שעשו מזה שמן מן הלחלוחית היוצא על ידי סחיטה הרי בטל בלח בלח קו"פ והרי בשו"ת באר יצחק סימן י"א העלה להקל לעשות י"ש מקטניות ובלבד שיברור יפה ויטחנם קו"פ ודלא כהנש"א ע"ש ולכן הגם שבשו"ת ב"ש חיו"ד סימן קע"ז מחמיר בשמן הנעשה משאנזיק כיון שעושין מן הזרע שבראשו והם גרעינים דלא גרע מזרע קנבוס שכתב בתשו' מהרי"ל סימן כ"ה דלשיטת הסמ"ק דחרדל אסור הכי נמי בזה מקום יש לומר דהיינו בנעשה על ידי שרייה במים וכדומה אבל בכה"ג דנ"ד דגם אם היה נעשה מן ה' מינים כשר לא יהא טפל חמור מן העיקר וכה"ג כתבו התוספות בחולין (צ"ז א') ד"ה שאני חלב וכו' בשם הר"מ דכיון דשומן הגיד לא מיתסר אלא מדרבנן דגזרו ביה משום גיד כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו וכו' ע"ש והכי נמי בנ"ד ובתוספות ע"ז ס"ו א' ד"ה מכלל וכו' דמכל מקום אין לאסור נטל"פ שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו ע"ש ובתוספות עירובין ס"א ב' ד"ה ראב"י וכו' דכיון דלא גזרו בכותי אלא אטו נכרי להכי לא חמיר מעכו"ם ולא גזרו בחד ואף על גב דאיכא סברא להחמיר טפי מכותי מכל מקום שרי יעו"ש בסוה"ד וע"ע פ"ז דשביעית מ"ב דנראה דפליגי ר"מ ורבנן בהך סברא אבל הרי אנן קיימא לן כרבנן וע"ע ברש"י כתובות נ"ב ב' ד"ה כנגד ותוספות נזיר ל"ו ב' ד"ה וכזית ותוספות חולין מ' ע"א ד"ה הא דאמר ויש לדון בזה מהסוגיא דזבחים ס"ג א' ומנחות ט' ע"א ורא"ש פנ"ה סי' ל"ז ור"ש פ"ג דמע"ש מ"ו וש"ס יומא ב' סוע"ב וע' תשו' מיימוני לספר קנין רסי' י"ג ועוד מכמ"ק ואכמ"ל ומכל מקום במקום שנהנו איסור אין רצוני להתיר אבל במקום שנהגו להקל בזה יש להם ע"מ שיסמוכו: ומ"ש רו"מ מהא דסי' תס"ג בדין ותיקח שנעשה משמן וקמח שכתב רמ"א רק משום דהוי מ"פ ומוכח דשמן מותר יש לומר דמיירי בשמן זית וכבר הבאתי בהגהותי בשם שאילת יעב"ץ להקל דלא כהדנמ"ר: והנלע"ד כתבתי.