מהרש"ם חלק א רכד

לראות את העד משא"כ בזה"ז דליכא טהרות והנה המ"נ הביא שם עוד ראיה מפסחים ע"א שחטו ונמצא מום וגם בטרפה בגלוי חייב ומוכח דכיון דהיה יכול לבדוק הוי שוגג ולא אונס ורו"מ לא השיב ע"ז ולענ"ד יש לומר דהתם כיון דמדינא צריך ביקור מכל מום ואם היה מבקרו היה רואה טרפות שבגלוי לכן הוי בכלל שוגג ונראה לי ראיה מפורשת להקל מהא דפי"ב דפרה מ"ד המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מקרבן מחלון של יחיד וכו' חייב ופי' הרמב"ם ורע"ב דכיון דס"ט ברה"ר טהור ואינו מחויב לחקור הוי אונס ולא שוגג ע"ש הרי מפורש דהיכא דאינו מחויב לבדוק הוי אנוס וזהו דלא כמ"ש הנו"ב מ"ת יו"ד סימן צ"ו לחלק בין נמצא טעות מעיקרא או לא דהא גם התם היה טעות מעיקרו ואפ"ה מקרי אונס: שוב ראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סימן ס"ח שהביא השואל מהא דפסחים ע"א הנ"ל והוא הוכיח מיבמות צ"א הנ"ל דגם באנוסה דמאי הו"ל למיעבד ואפילו הכי חייבת בקרבן וגם בעשה על פי בית דין חייב היחיד קרבן והביא בשם המבי"ט בק"ס שהוכיח מהרמב"ם דדוקא היכא דטרוד במצוה הוי אנוס אבל בדבר רשות אף שא"צ לבדוק הוי רק רשות ע"ש והא דיו"ד קפ"ה טעמא משום דאסור לבדוק שלא יהא לבו נוקפו עכת"ד ולא הביא דברי הפמ"א וגם לא הביא ממשנה דפרה הנ"ל ובעכצ"ל כמ"ש רו"מ דהתם שאני דהו"ל למידק טפי וגם לפי דבריו דדוקא במקום מצוה יש לומר דגם בבעילת אשה דמקיים עונה או שמחת אשתו הו"ל טרוד במצוה וכדאיתא בפסחים ע"ב ואף דדוקא באיש משא"כ באשה כמו שכתב בהפלאה כתובות נ"א יש לומר דכיון דהאשה משועבדת לבעלה גם היא טרודה במצוה מקרי דאף דאשה אינה חייבת בפו"ר מכל מקום קעבדה מצוה כמ"ש במל"מ פ"ה מאישות בשם תשו' הר"ן ועוד דהיינו כל זמן שלא נשאת אבל אחר שנשאת הרי משועבדת לבעלה: ועל כל פנים לדינא נראה כדעת המא"נ וכמ"ש ראיה ממשנה דפרה וע"ע בש"ג רפ"ב דשבועות בדין מינקת שמצאה דם שלא נודע בשעת תשמיש שפסק גם כן דא"צ כפרה וגם בתשובת מהרמ"ל סימן ב' מבואר כדעת מא"נ (שו"ר בשי"ט לסימן קפ"ה סימן ב' וסימן ז' ח' שהחזיק בדעתו ודחה מהא דפי"ב דפרה דשא"ה דס"ט ברה"ר טהור והוא תמוה למעיין]: ומ"ש רו"מ להקשות ע"ד הר"ן בחי' לסנהדרין פ"ד דבאיסור לאו בשוגג א"צ כפרה מהא דחו"מ סימן רל"ד ונזיר כ"ג באכל בשר חזיר דצריך כפרה וכ"מ מתוס' ביצה כ"ה הנה כבר נשאלתי בזה מח"א מכבר ועלה בידינו דבאיסורי אכילה לכ"ע גם שוגג צריך כפרה וכהא דמתעסק בחלבים דחייב שכן נהנה וע' בכריתות כ"ה רע"ב דלר"א חייבים אשם תלוי על הנבלה ואנן לא קיימא לן כן (וע' ברמב"ן עה"ת וברא"ם ר"פ ויקרא שכ' גם כן כהר"ן הנ"ל) וע"ע בתוס' שבועות ג' סוף ע"א בד"ה מהן לחיוב וכו' יעו"ש בסוה"ד שכתבו גם כן דבשוגג עבד איסורא ועיין תוס' יבמות פ"ט רע"ב שכתבו דדוקא במזיד איכא נשיאת חטא ל"ה תרומה משא"כ בשוגג מזה נראה כדעת רמב"ן ור"ן הנ"ל ואח"ז מצאתי בשו"ת שע"צ חא"ח סימן ק"ח ק"ט שכתב ג"כ כן דבאיסורי אכילה לכ"ע גם שוגג צריך כפרה אלא שלא הביא ממקומות הנ"ל. והנלע"ד כתבתי: סימן קפא להרב המאה"ג וכו' מו"ה משה יהודה אפטער נ"י ראבד"ק טארנא. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו אודות הכלים הצבועים הנקראים בלאה געשיר ורו"מ שמע מאיזה סוחרים אשר רוב המצוי שהגלייז מבחוץ יקפוץ באיזו מקומות מהכלי ודרכם ליקח צבע שמעורב בו גם שפירטוס מי"ש ובזה יצבעו המקומות הנקלפים שלא יהא ניכר הפגם ולכן יש לחוש להשתמש בהם לפסח אך לפי דבריהם גם כשמתערב השפירטוס בהצבע נפסל מאכילת כלב ויש לומר דאף דאסור באכילה תוה"פ מכל מקום בטל ברוב כמ"ש הח"י סי' תמ"ב סקי"ט ואין זה בכלל מבטל לכתחלה דהא אינו מכוון לבטל אך דיש לחוש לפמ"ש החוו"ד סימן ק"ג דהיכא דלא נסרח גוף האיסור אלא שעירב בו דבר מר וכדומה אם יחזור ויתקן אותו בתבשיל חוזר לאיסורו אך שצידד להקל משום שכבר נתייבש כהא דיו"ד סימן ס"ט סעיף ט' בהג"ה דבשר יבש יש להתיר אף בכ"ר הרי שהדם שהוא לח כשנתייבש כאלו כלה ואבד מן העולם עכת"ד: הנה במה דסיים אפתח במ"ש דבנתייבש מותר כהא דסימן ס"ט הנה בש"ך סקמ"א מבואר דאין היתר אלא משום דאיכא ס' לנגדו וע' בפר"ח סוף סימן ק"ה שהביא מתוס' ורא"ש ע"ז ל"ג בענין הדם שנותנים בבישול המלח דאזיל לאיבוד והיינו בצירוף האש וע"ש בס' יד"י סימן ס"ט סקל"ט באורך ואני מצאתי ברוקח סי' תי"ח בשם הרא"מ שהתיר בבשר יבש אבל רבותינו אסרו דחוזר ומתלחלח ודמי לחרסו של זב דזבחים פ' התערובות וקנקנים של נכרים תוך יב"ח דאסורים ע"ש ומבואר מזה דא"א להתיר כלים שנבלעו בהם משקים מטעם יובש וכל טעם הרמ"א בע"כ רק משום דבכה"ג איכא ששים כיון שאין לחלוחית דם בעין ואם כן בנ"ד אין מקום להקל עי"ז והרי בפ"ט דכלים מ"ה בחרסים שבלעו משקין טמאים ונפלו לאויר תנור טמא שסוף משקין לצאת וע' בר"ש פ"ד דמכשירין מ"י ובפי' הרא"ש שם בזה ואין חילוק בין אם שהו איזה זמן או לא ואפילו בישן יב"ח לא התירו אלא ביי"נ כמ"ש בתשו' הרשב"א וגם כבר חלק הפמ"א ע"ד הח"צ והעלה דבכלים הטעם שמור לעולם ע"ש ולכן אין מזה שום צד להקל וגם אי נימא דבמלח מקילין מפני יובש הדם מכל מקום בכלי בודאי אין להתיר מטעם זה כדמוכח מכל המקומות הנ"ל וע' תשו' פמ"א ח"א סימן כ"ג שהביא כמה ראיות דהטעם בכלי אינו מתייבש ע"ש: ומ"ש רו"מ מדברי החוו"ד סי' ק"ג והביא סמוכין למ"ש דבנסרח בעצמו גם בחזר והושבח מותר הנה אני מצאתי מפורש כדבריו בריטב"א לע"ז ל"ט א' ומצאתי במשה"ב להרשב"א (דף ק"ג ב') בהשמטה שבסוף בית ששי אחר שער ה' שביאר דבליעה שאב"י אינה כנבלה מסרחת דאם כן קדרות בפסח למה ישברו וכלים שאב"י למה מגעילין הרי גם גופו של חמץ שיצא מתורת אוכל כגון שחרכו קודם זמנו או פת שעפשה ונפסלה מאכילת כלב אינם אסורים כלל אלא הבלע אינה כנבלה מסרחת אלא שפוגם קצת תערובתו ולכן אינו אוסרו וגבי חלתות אינו פוגם דחורפיה מחליא ליה לשבח ע"ש היטב ומבואר דס"ל דבחרכו קודם זמנו מותר גם באכילה גם כשהוא בעין ואולי י"ל דכונת הרשב"א דדומיא דבליעה שבקדרה שמתערב בתבשיל גם בגופו של איסור שחרכו קודם זמנו שרי אפילו באכילה ומזה מוכח כדברי הח"י שהביא רו"מ דבטל ברוב ובמה שפקפק רו"מ דמכל מקום אם אחר כך משביח אוסר לענ"ד אין להחזיק ריעותא דכל שפירטוס ומיני צבעים פוגמים בתבשילין ועוד שכבר כתב בשו"ת דברי חכמים שבשד"ח סימן צ"ג שהובחן בכמה נסיונות שהכלים הללו אין בולעים ופולטים כלל ככלי זכוכית ממש ואף שא"א להקל למעשה דגם בכלי זכוכית מחמירים לפסח וגם בשאר איסורים סיים שם דשמא יש פאבריקען שעושים באופן אחר מכל מקום על כל פנים כמה ספיקות יש בזה ומכל מקום מסתפינא להקל ולדעתי יש להכריז להגעיל כלים כאלו קודם פסח ובצירוף הגעלה יש להתיר בכה"ג ובפרט שהוא רק חשש משהו ונטלפ"ג ואותן כלים שהסוחר מביא מהפאבריק עצמה ויודע שלא נקלף מהן כלום ולא נמשחו בצבע אין צריך להגעילן והנלע"ד כתבתי: סימן קפב להרב הנ"ל: ובדבר מה ששמע מהסוחרים חשש על ענבים היבשים הנקראים ראזינקוס שדרכן ליקח שק ראזינקוס ותוחבין למים רותחין שיפלטו קצת טעם בהמים ומזה עושין יין המתוק ראסטער והסוחרים המבינים מכירים בהם איזהו מהם הושמו בהרותחין והגם דיש לומר דסתם כלים אב"י וגם מסתמא יש לזה כלים מיוחדים כמ"ש ביו"ד סימן צ"ו גבי זנגביל אך שחוששים אולי משימים איזו דבר חמץ בהמים שעי"ז יפלוט טעם המתיקות עכת"ד שאלתו הנה אני שמעתי גם כן מסוחרי פה"ק זה איזה שנים כי יש צמוקים מן האיי ציזמעה והם בלא חשש שום שרייה ובישול