מהרש"ם חלק א ריג

אף דבלא"ה יוכל לאכול יעו"ש ותבין ובע"כ משום דמתחלתו אינו מתוקן מיחזי כמתקן ולא דמי למ"ש הר"ן פ"ג דסוכה בביאור דברי הרי"ף במ"ש דכיון דלולב א"צ אגד אף דמצוה לאגדו מכל מקום שרי לאגוד ביו"ט וליכא משום מתקן כיון דבלא"ה כשר דשאני בהפרשת תרומה דמתהוה דבר חדש על ידי ההפרשה דנאסר לזרים משא"כ בשאר מקומות אין בזה משום מתקן וע' רש"י סוכה ל"ג ב' ותוס' יומא ל"ד בהא דאית ליה הושענא אחריתא לכן ממעטין וליכא משום מתקן: ומ"ש מדברי סה"ת סימן שכ"ג דאיסור נתינת מתנה בשבת הוא רק מצד המקבל ובשו"ת משיב דבר ח"א סימן כ"ז כתב מסברא להיפוך הנה שניהם לא ראו דברי רמב"ם פ"ו מהל' מכירה הלכה ז' שכתב דהמוכר או הנותן בשבת או ביו"ט אף על פי שמכין אותו מעשיו קיימין הרי שמכין את המוכר או הנותן מכות מרדות וע' במקנה בקו"א לא"ע סימן מ"ה שכתב גם כן מסברא כדעת סה"ת וזה כמה שנים העירני ח"א מרמב"ם הנ"ל: והנלע"ד כתבתי סימן קסה להרב הה"ג וכו' מו"ה שמעון צבי ווייגער נ"י אבד"ק קריפטש. מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד בראובן שקנה משמעון פאסעסיר כל התבואה במקח מדובר ורק מה שיצטרך על זריעה יעכב לעצמו ומנהגו לזרוע שדותיו מתבואתו וליתן להעכו"ם העובדים חלק שליש ועתה בא עם העכו"ם בהשוואה שהם יעבדו השדות בתבואות שלהם ויקחו עבור זה מחצה ועתה רוצה המוכר לעכב לעצמו התבואה כפי ערך הזריעה ולמכרה למי שירצה והלוקח טוען שהכל שלו: הנה לענ"ד הדין עם שמעון דכיון דבשעת מקח לא חל המקח על ערך הנחשב בכל שנה לזריעה כפי מנהגו אם כן אף שאחר כך נתהוה שנוי בהשואה עם העכו"ם לא אמרינן בכה"ג איגל"מ וכמ"ש הנימוק"י ר"פ החולץ דאפילו בחולץ למעוברת והפילה כיון דאפשר דבשעה שחלץ היה ולד גמור אלא שאחר כך גרם לה איזו סיבה להפיל לכן ל"ש חליצה ע"ש וה"נ בנ"ד וקיימא לן דאין ברירה כמ"ש כה"ג בנימוק"י פ"ג דב"ק בהא דהמפקיר נזקיו ובפרט בנ"ד שהוא מוחזק וגם יש לדון מהא דב"ב קמ"ב ורשב"ם בהא דגר שמת שבזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבים להחזיר החזירו כולן ואחר כך שמעו שמת הבן או שהפילה החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה משום דרפויי מרפיא בידייהו ופי' רשב"ם שלא כיוונו להחזיק לגמרי וע' מהרי"ט אלגזי פ"ב דבכורות אות כ"ב בסופו שכ' בפשיטות דזכיה מסופקת ל"מ כלל ע"ש. וע' נה"מ סימן כ"ה בדיני תפיסה אות י"ט דכל שמסופק בשעת קנין לא קנה וע"ש סימן קצ"ד סק"ב שכתב כה"ג וע"ע בספרו נחי"ע לב"מ כ"א ושו"ת רח"כ בהוספות לחלק אה"ע ועיין בירושלמי פ"ד דיבמות ה"א בסופה דמפורש דהיינו משום יאוש משום דמסופק אם יזכה וע"ש בפ"מ וה"נ בנ"ד לא קנה מתחלה כלל מה שראוי להשתייר לזריעה ואם כן אף שהמוכר השוה א"ע עם העובדים וא"צ לזרוע משלו לטובת עצמו עשה ולא קנה הלוקח: גם יש לדמות קצת נ"ד להא דחו"מ סימן שי"ח בעובדא דריחים דכשהעשיר וא"צ לטחון מחויב השוכר לשלם לו מעות כשאינו מפסיד וה"נ אף שאין צריך לזרוע שייך למוכר הריוח מה שהתבואה שוה יותר מכפי המקח ויש להעיר מהירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ג בהא דתרומה טובלת דוקא בפירות שנגמרה מלאכתן ולא בפירות שלא נגמרה ובעי ראשון מהו שיטבול ומפרש דהבעיא בתרם מתמרים ועתיד לדורסן דלא נגמרו ואחר כך נמלך להניחן כמות שהן אי למפרע נטבלו ורמב"ם פסק לחומרא וע"ש במרה"פ אבל בנ' בקנין שאני מטעמא דכתיבנא: והנלע"ד כתבתי סימן קסו להרב וכו' מו"ה שבתי ליפשיטץ נ"י מו"ץ דק' יולניצא בארץ הגר מכתבו הגיעני ובדבר מה שעלה ונסתפק בדין נתבקעו החטים אם ר"ל שנתבקע החטה לארכה כנראה מלשון מש"ז סימן תס"ז סק"י או דהכונה שנתבקע עד שהוציא ציץ וכהא דצמחו המבואר בסימן תנ"ג והביא מדברי הר"ן שדחה ד' הרא"ה במ"ש דבחטים שי"ב סדק כנתבקע דמי אם כן מוכח דדוקא בצמחו והמעין בתשובת הר"ן סימן נ"ט ימצא שכתב וז"ל ולענין שאר חטים שאינן מבוקעות נראה בעיני דמותרות וכו' אין ראוי להחזיק בו איסור וכו' וכ"ש שיש מי שאומר דבחטים נתבקעו ממש בעינן אף על פי שאינו מסכים לזה דאדרבא בע"ז דף ס"ה מוכח דחטי אגב צריהו כמבוקעות דמיין ומכל מקום מכל אלו הטענות שכתבתי שאין מבוקעות מותרות עד כאן לשונו. הרי דבתשובה החזיק בדעת הרא"ה ואפילו הכי התיר אותן שאינן מבוקעות דלא מחזקינן איסורא שהגיעו להם הגשמים והן קשות ולא נשתנו מראיהם ויפלא בעיני על הפוסקים שהביאו בפשיטות דברי הר"ן שחולק על הרא"ה ולא הזכירו שסותר א"ע מחידושיו לתשובה אבל מדברי תשובת הרשב"א סוף סימן תפ"ה מוכח דלא כהרא"ה בדין חטים שנפלו למים והוציאום ונגבום ונתערבו בחטים מרובים וכו' וסיים וז"ל דכל איסור ניכר ושהוא בעין אפילו דבר מועט בתוך היתר מרובה אפילו באלף לא בטל וכו' וכיון שכן חטים הללו הרי אפשר לבדקן דדלמא אית בהו גרגרין שנתבקעו דאסורין לכ"ע הלכך הו"ל חטים של איסור שנתערבו בשעורים שאין בטלים ברוב שא"מ עכ"ל הרי דס"ל דגם בחטים בעינן ביקוע ממש ולא סגי בסדק שיש בכל חטה ומ"ש דאסורין לכ"ע מבואר שם לעיל שהביא דעת מר עוקבא דאסר אפילו לא נתבקעו ממש לזה כתב דבנתבקעו אסורין לכ"ע ע"ש ותבין: ובגוף דין נתבקעו נ"ל לפי המבואר בפסחים מ"ח סוף ע"ב ורש"י ורע"ב דכל עיסה המחמצת דרכה להיות בה סדקין הרבה אם כן ה"ה בחטה אם נראה בה סדק שלא כהרגל או שמתרחב הסדק שבכל חטה יותר מכדרכה ה"ז בכלל נתבקעה וה"ה בצמח בראשה ובאמת דברא"ש מבואר דגם בנתבקעה הוא רק קרוב להתחמץ ולא חמץ גמור אליבא דשמואל ואולי בצמחו מודה דהוי חמץ גמור: ומ"ש בדין נתרככה החטה אי סגי במקצת חטה והביא משו"ת הש"מ סימן י"ח בדין חטה שצמחה בראשה דבעינן ס' נגד כל החטה הנה בנמצא חטה כזו בתבשיל בפסח אין נ"מ בחקירת ההש"מ דבנ"ד גם בנתרככה קצת יש לחוש על כל פנים במקום ההוא שמא כבר הגיעה לגדר ראוי להתבקע ואוסר במשהו ואולי כונתו לנמצא בע"פ דבטל בס' אי סגי בס' נגד מקום הריכוך אבל הרי במש"ז סימן תס"ז סק"י העלה דבפחות מששים גם בלא נתרככה יש לאסור ובפרט בתבשיל דמינח נייח מבואר גם בח"י שם סק"ז להחמיר גם בלא נתרכך ואין להקל רק בתבשיל רותח או בדאיכא ס' ע"ש ומזה יש לדון במ"ש בשו"ת תפ"צ חא"ח סימן כ"ב בנמצאו חטים בזפק שרמז בשע"ת סקל"ו ואכמ"ל: והנלע"ד כתבתי סימן קסז להרב וכו' מו"ה אבנר ריינר מו"ץ דק' באלחוב מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו ברו"ש שהיו שותפין בי"ש והמאגיזאן והמפתח ביד שמעון ונמכר קודם פסח לעכו"ם כנהוג ויען כי שמעון תפס משל ראובן הרבה נתחכם ראובן בליל ח' ש"פ ושכר כמה ערלים עם עגלות ושיברו הפתח והוריקו הי"ש והוליכוהו למאגיזאן של ראובן המושכר גם כן לעכו"ם על פסח כנהוג ורו"מ צידד דלא קנה ראובן את הי"ש דאין שליחות לעכו"ם: הנה יש לפקפק לשיטת המח"א דגבי פועל בשכר י"ש לעכו"ם ועמ"ש במשפט שלום סימן קפ"ח ובשו"ת שבסו"ס דע"ת