מהרש"ם חלק א רז

סוף יבמות דקיימא לן דבתחלת עדות החמירו ובתשו' ריב"ש סימן שע"ח (שרמז הד"מ רסי' י"ז) כ' דהחכמים הצרפתים ואשכנזים ס"ל להקל בעדות אשה ולא כן המחברים שלנו וכ' התוי"ט גם כן דתלוי בהנך ב' לישני דבכורות הנ"ל ע"ש ושם סימן כ"א בתשובה המנ"ש הוכיח מהרא"ש וטור דקיימא לן כלשון ב' דבכורות וגם בתחלת עדות הקילו ובתשו' עבוה"ג סימן ע"א הביא מתשו' רמ"פ סימן ל"ו דהפוסקים נקטו לשון קמא לעיקר וע"ש שחשש לתי' א' שבתוס' ב"מ (כ') הנ"ל דאיסור א"א חמור מממון יעוש"ה ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' רצ"ד כמה צדדי קולא בזה וכה ראיתי בשו"ת שבש"ע הרב מוהרש"ז ז"ל סימן כ"ט שהביא מהריב"ש הנ"ל והוכיח מזה דהר"ן רבו של ריב"ש הוא מהסוברים כלשון א' דבכורות וצ' שלא הביא מתשו' הר"ן הנ"ל דמוכח דס"ל להקל אך לפמ"ש הרב שם אח"ז לדחות הראיה מהר"ן יש לומר דס"ל להקל וע"ש שהאריך להוכיח דכיון דלכ"ע כל החומרא בתחלת עדות הוא רק חומרא מדרבנן כדמוכח בש"ס דבכורות שם אם כן כיון דאיכא ב' לישני בזה הוי סד"ר ולהקל וכדעת הרא"ש בגיטין ובתשו' כלל נ"ה וכמ"ש גם מהרי"ו סוף סימן קס"א ואף דבתשו' מהריב"ל כתב דלית נגר דליפרקינהו להנך ראיות שהביאו ר"נ ור"ש שבמרדכי והוא האריך לדחות ראיותיהם וקיים ד' הרא"ש אבל ד' הרמב"ם הוא כל"ק דבכורות והביא גם מתוס' ב"מ (כ') הנ"ל יעו"ש באורך. והנה מ"ש דלכ"ע הוי רק חומרא דרבנן בתחלת עדות הנה בתשו' הריב"ש סי' שע"ט במ"ש להוכיח דהא דאין מעידין על המגויד הוא איסור דאורייתא סיים וז"ל וכן ההוא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אף על פי שיש סימן בגופו ובכליו גם כן מדאורייתא הוא ואפילו אם נשאת תצא וכו' עכ"ל וצ"ל דס"ל דהא דבבכורות שם אי' דבתחלת עדות החמירו ר"ל שהעמידו על דין תורה ולא הקילו כמו בסוף עדות וע' בתשו' נודב"ש מ"ת סימן מ"ג שתמה על הריב"ש ופשוט דהריב"ש ס"ל כמ"ש אך דמבואר בריב"ש שם דהיינו בסי' גרועים למ"ד סיד"א אבל היכא דמעידים בט"ע וסי"מ דלכ"ע מהני מן התורה אלא דאיכא חשש אחר שהוא רק מדרבנן לכ"ע שוב יש לומר כדעת הרב התניא דכיון דתליא בב' לישני סד"ר להקל ואם כן בנידון הר"ן דכל הריעותא מצד ששינה שמו וכן בנ"ד דכל החשש מצד שהעידו שלא ראו בו שום סימן ואנן ידעינן שהי"ל סימנים ויש לתלות שנשתנו לאח"מ וכהא דש"ס דב"ב אלא דנימא דמכל מקום איסור מממון לא ילפינן אם כן הוי רק איסור דרבנן אם כן שוב יש לומר דסמכינן אלישנא בתרא דגם בתחלת עדות יש להקל (וע"ע בנודב"ש מ"ת סימן מ"ב שהביא עוד ראיות דהא דאין מעידין וכו' הוא רק חומרא דרבנן מירושלמי דגיטין יעו"ש באורך) והנה בגוף תשובת הר"ן שהביא רו"מ כבר סמכו עליו בעל ספ"י ואב"מ בתשובה שבסוף האב"מ ח"א בענין עגונה ובתשובת רח"כ סוף סימן נ"ז ושו"ת ברכת יוסף חא"ע סימן כ"ד ותשובת הרי"מ בקת"ע סוף סימן א' וסוף סימן י"ד וע' בשו"ת אבני צדק להגאבד"ק סיגוט חא"ע סימן כ"ג מ"ש להסיר תלונת הבנכ"ה מתוס' ב"מ וגם מתשובת מהרי"ק וגם בשו"ת א"צ להגאבד"ק דעעש חא"ע סוף סימן נ"א וסימן נ"ב וסימן ס' וסימן ס"ט ובשו"ת דברי חיים סימן מ"ז וע"ש מ"ש ליישב תמיהת הב"א חא"ע סימן ז' ובאמת שהב"א בעצמו העיר שם דהר"ן עיקר סמיכתו מפני שאמר בתחלה שירחיק נדוד וישנה שמו והיינו משום דס"ל דאין דרך לשנות שמו בסתמא וע"ש בב"א סימן כ"ו עוד בזה באורך ובאמת שכ"ה בתשובת גא"ב סוף סימן כ"ז אבל בדבר שדרכו להשתנות שפיר תלינן להקל בכל גווני ועל כל פנים דברי הר"ן נמשכו אחריו כל האחרונים בפשיטות, ולכאורה עלה בלבי לפקפק בראיות הר"ן לפמ"ש הח"צ סימן ע"ג להוכיח מש"ס דחולין (מ"ט) דבכל מקום דנקט הש"ס ב' טעמים הוי העיקר רק כטעם א' ואין לסמוך על טעם ב' שהוא רק לסניף בעלמא ע"ש א"כ ה"נ איך נסמוך עמ"ש ר"ע ועוד סי' עשוין להשתנות שהוא רק לסניף בעלמא אך כבר כתבתי בחיבורי דע"ת בקו"א לסימן ד' להוכיח מש"ס דמכות (ח' ע"א) היינו דקא"ל ועוד וכו' ורש"י שם דהדר ביה מטעם א' ומוכח דהעיקר כטעם ב' ודלא כהח"צ ולכאורה יש להעיר מש"ס דב"מ (נ"ד ע"א) הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא וכו' ועוד וכו' ומוכח דטעם א' עיקר דאל"כ תיקשי אמאי פליגי בהקדש אבל י"ל דהתם דוקא בדאיכא תרתי שבת והקדש וכ"ה בריטב"א ואס"ז שם ע"ש ועוד דהא בב"ב שם לבתר דדחי דנכסים בחזקת לקוחות קיימי וכו' אי משום הא לא איריא ה"ק וכו' וכי תימרו זוזי שקל לינוול ולינוול סי' עשויין להשתנות לאח"מ הרי דעיקר טעמיה דר"ע משום טעם ב' שהרי טעם א' נדחה משום דשקיל זוזי: ואולם במה שהוכיחו הפוסקים משם דסי' עשויין להשתנות יש לי לדון דודאי על פי רוב אין עשויין להשתנות אלא דמכל מקום לפעמים מזדמן שמשתנות והתם ר"ע לשיטתו דחייש למיעוטא מדאורייתא כדאיתא בש"ס סופ"ק דמכות ולכן א"ל הך טעמא כיון דלדידיה המיעוט משוי ליה כספק שקול מדאורייתא משא"כ לדידן יש לומר דאין לחוש לכך דאף דחיישינן גם למיעוט באיסור א"א היינו במיעוט המצוי כהא דמשאל"ס (וע' בשו"ת א"צ הנ"ל שפקפק עפ"ז בראיית תוס' ב"מ (כ') מהא דמשאל"ס) משא"כ בזה י"ל דהוא מיעוט שאינו מצוי וגם בלא"ה יש לומר דאין ראיה משם דגם לפמ"ש התוס' בשם ר"ת דהתם בסי' דגומות מיירי מכל מקום יש לומר דכיון דעל ידי מיתה מתכוין כדאיתא בש"ס דסוכה (כ"ג) גבי עשיית דופן מבהמה לכן הכיווץ גורם שיהיו גומות משא"כ בשאר סימנים ויש לדון עפ"ז בנ"ד לענין עיקום אצבע היד למאי דאיתא בחולין (ל"ח) דפשטה ידה אינו אלא יציאת הנפש בלבד ובמד"ר קהלת בפסוק כאשר יצא מבטן אמו תני בשם ר"מ כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות וכו' וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות וכו' ע"ש מאמר מוסרי א"כ יש לומר דמה"ט מתפשט גם עיקום קצת בעת יציאת הנפש ויש להביא קצת ראיה להיפוך מש"ס דפסחים (ס"ח סוף ע"א) וסנהדרין (צ"א ב') בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי אני ארפא ופירש"י שכדרך שהן מתים חיגרים וכו' כך הן חיים במומן ואחר כך מתרפאין וע' במהרש"א סנהדרין בח"א שם בזה דבחיגר ניכר הנס ביותר ונראה מזה שאין חיגר מתפשט במיתתו וע"ע בב"ר פ' ויגש בפסוק ואת יהודה שלח וכו' אבל יש לחלק בין עיקום גמור ובין עיקום קצת דנד"ד וכמש"ל להוכיח כן אבל חקרתי מהמתעסקים בקבורת מתים ואמרו שאין מזדמן התפשטות אבר שיש בו איזו עיקום: והנה עוד יש לדון בזה ע"פ מ"ש בשו"ת א"צ חא"ע סי' ס"ט דגם אם נחוש לתי' א' של תוס' ב"מ מכל מקום בודאי הוי רק חששא דרבנן וכהא דמשאל"ס אם כן היכא דיש להתיר ע"פ שמו ושם אביו ונמצאו בו עוד סימנים אמצעים שהעלו האחרונים להקל בדרבנן לסמוך גם על סי"א אם כן בכה"ג שאפשר לתלות השנוי במיתה לכ"ע יש להקל כיון דהוכחת הר"ן קיימת להקל בכה"ג בממון ונהי דבאיסור א"א יש להחמיר בדרבנן הרי בדרבנן שוב סמכינן על סי"א יעו"ש א"כ כיון דבנ"ד הכירוהו ב' עדים בט"ע גמור ומדינא יש להקל מה"ט לחוד וכבר העידו חז"ל בסנהדרין (ל"ז) שאין אדם דומה לחבירו ואף דבתשובת נו"ב מה"ק חלק א"ע סימן ס"ה העלה שהוא רק על פי רוב אבל לפעמים מזדמן שני ב"א שוים וכדמוכח ממעשה דשתי אחיות מכל מקום בודאי הוי רק מיעוטא דמיעוטא וגם יש לומר דוקא בשתי אחיות מזדמן כן שע"פ רוב פניהם דומין קצת וע' בשו"ת צה"ב שבסו"ס ב"מ סימן ט' מ"ש בזה ואני בתשובה א' להרב אבד"ק טורקא תמהתי שלא הביאו מירושלמי פט"ו דיבמות ה"ד בסופה אפילו אתון א"ל לית אתון וכו' ולית כמן ב"נ דמיי לר"א וכו' ע"ש עובדא דאתי קמי דרב וע"ש בק"ע ומוכח דגם באנשים זרים נזדמן כן אבל ודאי הוא דבר זר ומיעוטא דמיעוטא שהרי אין לחוש לזה כלל גם באיסור א"א וסומכין על עדות הכרה בט"ע בצורת כל הפנים ואם כן אף דבנ"ד איכא חששא על ידי שהקברנים לא ראו העיקום באצבעותיו אי נימא דאפשר להשתנות הרי הוא רק חששא דרבנן להחמיר באיסור א"א אם כן שוב יש להקל על ידי היכר הבגדים דכבר העלה הנו"ב סי' מ"ג דבדרבנן אין לחוש לשאלה ואף שאני פקפקתי על דבריו בתשו' א' זה כמה שנים מכל מקום בנ"ד שהוא בכל בגדיו וגם הט"ק וכדומה לכ"ע יש להקל בדרבנן אם כן גם לפי תי' א' של תוס' דב"מ יש להקל בנ"ד אי נימא דהעיקום יוכל להשתנות: אבל כבר כתבתי שהדבר מפוקפק אצלי אם יוכל העיקום להשתנות הגם שצדדתי בעיקום קצת מכל מקום צ"ע ואין הדבר ברור ולכן גם מ"ש רו"מ מתשו' ח"ס ח"א סימן ע"ג והובא גם בפת"ש ס"ק צ"ח להקל בכה"ג גבי שומא היינו משום דאפשר להסירה ע"י חיתוך ולכי יבשה מיפרך פריך כמש"ש מש"ס דעירובין משא"כ בנ"ד: