מהרש"ם חלק א קצ

והרי בידה ללמוד והוכח שבידו עדיפא ממחוסר זמן ובע"כ דגם בכה"ג שראוי לאחר זמן אינו בכלל ראוי לבילה יפה כתב ואחרי שבכל פרט יש עיקולי ופשורי ובפרט שכבר הבאתי בתשובתי מדברי הרשב"א בשם הר"י דמפורש דחליצה ל"מ על ידי שליח גם בהאשה וגם מדברי הספרי נראה כן להדיא ועוד מכמה הוכחות חלילה להקל בזה: והנה הגיעני עוד מכתב בענין זה מהגאון אבד"ק קונצק נ"י והביא גם כן ראיה דל"מ על ידי שליח מדברי הכ"מ פ"ב ממלכים ה"ג בהא דמלך אינו חולץ ולא חולצין לאשתו ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה אסורה להנשא משום שגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל עכ"ל. וקשה דמכל מקום תחלוץ על ידי שלוחה ולא יהיה לה גנאי ובע"כ דל"מ על ידי שליח והנה באמת דברי הכ"מ צע"ג שהרי ברמב"ם שם מפורש דטעמא שאין חולצין לאשתו הוא משום דאי אפשר לייבמה כך אין חולצין והוא משום דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה וכמ"ש שם הרמב"ם בדין המלך דהואיל ואינו חולץ אינו מייבם משום דס"ל דכל שאינו עולה לחליצה א"ע ליבום וכמ"ש בפיהמ"ש רפ"ב דסנהדרין וע"ש בתוי"ט ועתוס' יבמות (י' ע"ב) ד"ה איהו ושם (מ"ד ע"א) בד"ה ונייבם ובב"ש רסי' קס"א (וע' תשובות ספר יהושע בפו"כ שבסופו מהא דחרש וחרשת שאינם חולצים ומ"מ מייבמים ונעלם ממנו דברי תוספות יבמות (מ"ד א') ד"ה כל שאינו עולה וכו') וכפי הנראה יש חסרון תיבות בכ"מ ומתחלה העתיק טעמו של רמב"ם והוסיף די"ל גם טעם דאין חולצין את אשתו כיון שאפילו יחלצו לה אסורה להנשא ועוד משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול או דר"ל שאם היתה מותרת להנשא לאחר משום עיגון דידה היינו מתירים לה לחלוץ ולא היינו חוששין על הגנאי אבל כיון שאסורה להנשא אנו חוששין להגנאי. ועכ"פ כיון שאסורה היבמה לחלוץ מטעם שאינו ראוי ליבום ורק לסניף הוסיף עוד טעם משום בזיון המלך אם כן היכא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי לא מצי עביד ואין משם ראיה. ומכל מקום לדינא ח"ו להקל כמש"ל ועוד הרבה הגאון הנ"ל בראיות ואין עת האסף כיון שלדינא כן עיקר: ובדבר מה שצדדתי בתשובתי לצרף מה שהיבם פוקר ומלעיג על מצות חליצה והבאתי מדברי הפר"ת סימן קי"ט דמי שאינו מאמין בדבר אחד מן התורה או דחז"ל דינו כמומר לכל התורה ועושה יי"נ במגעו וכעת שבתי וראיתי שדברי הפר"ת צע"ג וח"ו לצרף דבר זה גם לסניף וראיה מש"ס דכריתות (ז' ע"א) בהא דמוקי ר"י למתני' במבעט דאמר אין יוה"כ מכפר וכו' ור"ל סבר מבעט נמי מכפר עליה יוה"כ ובפלוגתא האומר לא יתכפר לי חטאתי אביי אמר אינה מכפרת רבא אמר מכפרת וכו' כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר וכו' והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יו"כ מכפר על שאינן שבין וכו' מאי שאין שבין וכו' כי הא דעולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וכו' גברא בר כפרה אלא וכו' שאין שבין דאמר לא תכפר עלי חטאתי וכו' ובתוס"ח שם כתבו דר"י ור"ל לא פליגי אלא ביה"כ שמכפר גם על המזיד אבל בחטאת גם ר"ל מודה וכן אביי ורבא לא פליגי אלא בחטאת ע"ש. וברמב"ם פ"ג משגגות ה"י מבואר דמבעט היינו שאינו מאמין בכפרתו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין ע"ש ואי נימא דהוי כמומר לכה"ת אם כן איך עלה בדעת רבא לומר דמכפר הרי כל קרבן של מומר פסול דאימעט מקרא כדאיתא בת"כ ובחולין (ה') ועוד מכמ"ק דבמומר לכה"ת לכ"ע קרבנו פסול ובע"כ דלא נחשב כמומר לכה"ת: והנה מעכ"ת הביא גם כן ראיה בשם הגאבד"ק קונצק נ"י מש"ס דחולין (קל"ב ב') דכל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ופירש"י שאומר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו אין לו חלק בכהונה ואין לו חלק בקדשים ע"ש ומשמע דדוקא באינו מודה בעבודה אבל אם כופר במצוה אחרת שבתורה יש לו חלק בכהונה ואי חשוב כה"ג כמומר ואסור בפסח יאסר גם בשאר קדשים מהיקשא דזאת התורה כעין מה שכתבו התוס' יבמות (ע' ע"ב) בד"ה דפסח דאונן דאסור בקדשים יליף מפסח בהיקשא הנ"ל ופסח גמר ממעשר. הנה לענ"ד יש לדחות דהנה בצל"ח פסחים (ע"ג א') הוכיח מהסוגיא שם דלא משני בפסח תיקן להוציא מידי אמ"ה משום דכל בן נכר לא יאכל בו מה שאין כן בשאר קדשים משני שפיר דתיקן מידי אמ"ה לב"נ כמ"ש רש"י שם ע"ש. ומבואר שדעת רש"י דשאר קדשים מומר אוכל בהם וא"כ לרש"י לשיטתו אין ראיה כלל ולשיטת התוס' הרי יש לומר דאינו מודה בעבודה היינו שחולק בדעתו ומכשיר הפסול או להיפוך כעין זקן ממרא אבל אינו מומר וכופר ואפילו הכי אין לו חלק וגם בלאו הכי אין הכרח גם לשיטת תוס' דאיתקש קדשים לפסח לענין אכילה דודאי לא איתקש בכל דבר שהרי הפסח אינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי וה"נ יש לומר דמומר מותר לאכול וע' זבחים (צ"ט ע"ב) דגם הפסול לעבודה ואינו ראוי לחיטוי אוכל וע"ש בתוס' ד"ה אינו חולק וכו' והגם דיש לדון עוד בזה מכל מקום עכ"פ אין ראיה להיפוך: ועכ"פ אי אפשר לצרף דבר זה לסניף בנ"ד ולחשבו כמומר וגם יפה כתב כתר"ה דכיון שלא נתברר אם היה כן בעת מיתת אחיו יש לומר דהשתא איתרע ובד"ז כבר הארכתי בחיבורי דע"ת סימן א' סקכ"א וסקכ"ב. והנלע"ד כתבתי: לא שלחתי תשובתי הנ"ל להגאון מסאכטשוב יען כי אין נ"מ לדינא שגם אני הסכמתי בזה לאיסור): סימן קלו להרב וכו' מו"ה מרדכי גולקי נ"י מק"ק טאמאשפאלי ברוסיא מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בחומץ חזק ששמוהו תוך כלי חלב וספק אם שהה כשיעור שיתחיל להרתיח ושמוהו לתוך תבשיל ביצים ובשר ולא היה ס' נגד החומץ וחזרו וערבו התבשיל עם תבשיל אחר של בשר עד שהיה בהם ס' נגד החומץ מהו דין התבשיל ורו"מ כתב לאסור התבשיל בפשיטות שהרי ספק כבוש אסור וזה תמוה דבב"ח ספק כבוש מותר וגם בשאר איסורים בכבוש פחות ממעת לעת בדבר חריף ורק בכדי שיתחיל להרתיח דעת בית ישראל דהוי רק מדרבנן וע' בשפ"ד סי' פ"ג סקכ"ג וסימן ק"ד סק"ב ומש"ז סימן ק"ה סוף סעיף ק"א והגם שהמש"ז סיים שאין להקל מכל מקום דעת הבל"י דהוי ספק איסור תורה ומצטרף לס"ס. אך דבאמת גם ספק כבוש בבב"ח אם נתבשל חזר לספק איסור תורה בבב"ח כמו שכתוב במש"ז סי' ק"ה סוף סעיף ק"ב. אך בשו"ת שם ארי' יו"ד סימן ס"ו צידד להקל דטעם היוצא על ידי כבוש הוי טעם קלוש ואינו חוזר ונאסר ע"ש וע' תשו' שו"מ מה"ק ח"ב סוף סימן קמ"ג ובלב אריה חולין (קי"א ע"א) ד"ה דם ולענ"ד בזה פליגי הי"מ ורש"י פסחים (כ"ה ע"א) ד"ה זאת אומרת וכו' תאמר בבב"ח שהי"ל שעה"כ ודו"ק ואף שאין להקל מכל מקום כבר כתבתי דיש לומר כבוש כדי שירתיח רק דרבנן בכל האיסורים וגם הרי דעת הש"ך סי' ס"ט סקס"ח דבכלי ל"ש שיעור כבוש גם בד"ח בכדי שיתחיל להרתיח וע' מג"א סימן תמ"ז סקט"ז וסקכ"ח ודג"מ שם בדין חומץ דיש להקל כהש"ך. אך מדברי הט"ז יו"ד סימן קכ"א סק"ו מוכח להיפוך ועכ"פ לשיטת הש"ך ודג"מ יש להקל ועוד דבנ"ד הרי היה בהחומץ נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואף שהחומץ ד"ח הרי דעת הפמ"א דמשקה לא הוי דבר חריף מה"ת וע' מש"ז רסי' צ"ו שהשיג עליו אבל בשעה"ת ח"ג פ"ו העלה דהוי ספיקא דפלוגתא וע' שפ"ד סימן ק"ב סוף סעיף ק"ח ובזכרון אברהם שם העלה דבזה פליגי תוספות ורשב"א והגם שבשו"ת ש"צ מפקפק בזה אבל אין דבריו מוכרחים כלל ואין כאן מ"ל אם כן בנ"ד יש כמה צדדים להקל דשמא לא נכבש כשיעור שיתחיל להרתיח ושמא כהש"ך דאינו פולט מכלי ושמא אין החומץ דבר חריף שיפליט נ"ט בר נ"ט מה"ת והוי ספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד בדרבנן וגם הרי דעת הרא"ה בבד"ה בית ג' שער ג' דדבר חריף א"י להפליט מכלי כלל ואף דבמשה"ב חולק וכן קיימא לן מכל מקום