מהרש"ם חלק א קעט

התמוהים בהא דאיתא שם דמותר להדליק נר חנוכה בשמן שרפה ודוקא היכא דלית ליה שמן אחר אבל אי אית ליה שמן אחר אסור והוא תמוה כנודע ולפי הנ"ל א"ש דהא כ"כ המפורשים הטעם דמותר באם לית ליה שמן אחר משום דמלל"נ ולכאורה הא יש לו הנאה"ג דנהנה מפרוטה דר"י וע' תוספות שבועות (מ"ד) דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"כ האחרונים דגם במצוה דרבנן איכא הנאת פרוטה דר"י אבל יש לומר דהוי דשא"מ ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו כדאיתא בשבת (כ"ט) רק הא הוי פסיק רישיה ובכה"ג אסור אף באינו מכוון אבל אפשר להדליק בשעה שאין שם עני וכמ"ש התוספו' שבועות הנ"ל דיוכל להיות שיתקע בשעה שאין שם עני ע"ש ואם כן אפי' מדליק בשעה שיש שם עני הוי דשא"מ ול"ה פס"ר דהא אפשר בהיתר וכנ"ל וזהו היכא דלית ליה שמן אחר אם כן אינו מתכוון רק לקיום המצוה והוי שפיר דשא"מ ומותר אבל אם יש לו שמן אחר והוא מתכוון להדליק דוקא בשמן שרפה ושוב הוי דבר מתכוון ושפיר אסור] אם כן הכי נמי בנ"ד כשיעשו על גבי המקוה תקרה באופן שלא יגיע לכותלי המקוה שום זיעה הרי לא יפול מהזיעה לשם אם כן שוב גם עכשיו הוי דשא"מ ובצירוף כפי שכתב כת"ר שעשו סילונות מאבנים וצימענד סביב כותלי המקוה שיזל הזיעה מן הכותלים להם ולא למקוה אך שאינו מועיל לגמרי אבל עכ"פ איכא הוכחה וגי"ד דלא ניחא להו בכך ולכ"ע מהני בכה"ג שיוחשב כשלא לרצון: ומה ששאל אם מים זוחלים מטהרים השאובין והביא בשם תשו' ב"ש ח"ב סימן ע"ו שחולק בזה על הח"ס ודעתו להקל אבל לא כן הוא דשם הביא רק דעת הח"ס דמי גשמים זוחלין מקב"ט ועל זה חולק עליו אבל להכשיר השאובין מבואר בב"ש סימן פ"ו שהדבר ברור שאין מכשירין והביא כן בשם מהרי"ט סימן י"ח שכ"כ להדיא וע' בשו"ת ר"מ שיק יו"ד סימן קצ"ח שהאריך להוכיח שד"ז הוא מחלוקת הראשונים ובמהרי"ק שרש קנ"ו מפורש להחמיר וסיים שאין להקל בזה וע"ע בנח"א שבאשכול סוף סימן נ"ג שהעיר בקצת ראיות של הר"מ שיק אבל לא ביאר יפה. אך באם הזחילה לא תהיה ניכרת לעין הרואה אף שיבורר שבמשך איזה שעות מתמעטים המים אינו בכלל זוחלין כנודע וכבר ביארתי דיש להקל על ידי החלב גם אחר שיופסלו בהשאובין במיעוטן וגם נתבאר שאין לחוש בזה מכח שיטת רמב"ם דבמים טמאים פוסל גם בפחות מג"ל. והנלע"ד כתבתי: סימן קכג להרב הה"ג וכו' מו"ה משה מישל שמואל שפירא נ"י אבד"ק ראגאווא ברוסיא. מכתבו הגיעני ומה שחקר במה שעושים הרופאים חוקני מזון דרך המעים ויכולים לחיות בהם גם כמה שבועות אם הוא בכלל איסור אכילה ביו"כ כיון שהם בכלל הנאת מעים והביא מדברי הח"ס או"ח סימן קכ"ז וכ"ס סימן קי"א וצידד דדוקא דרך אכילה בפיו חייב משום הנאת מעיו ולשיטת השאג"א סימן ע"ה ע"ו גם בשלכד"א אבל לא בנכנס דרך מעיו מלמטה: הנה גם לעד"נ כדבריו וטעמא אמינא עפמ"ש בחולין (ע"א ב') כלום עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה וכו' ופרש"י שאם לא יכנס דרך פיו לא יתעכל במעים לעולם ע"ש א"כ הרי כל חיות האדם מתהוה על ידי עיכול המאכל ומתחלק ממנו להכבד וממנו מתהוה דם וכן ממנו נמשך בכח המחלק לכל אבר השייך לו ובפרט אל הלב והגידין אבל במכניסין דרך מטה שאינו מתעכל לעולם הרי אין נמשך ממנו התהוות הדם וכל חיות האברים ואין זה בגדר אכילה כלל וליכא למגזר ביה אטו דרך אכילתן. ומ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ש דהנשבע שלא יאכל ז' ימים הוי בכלל שבועת שוא היינו משום דאף דמשכח"ל שיחיה על ידי חוקנים הנ"ל יותר מן ז' ימים בלא אכילה מכל מקום מתהוה בו מחלת חסרון מרוצת הדמים וכדומה והא דאיתא בירושלמי פ"ב דנדרים דהנשבע שלא יאכל ג' ימים וכו' שהובא בכ"מ שם וכתב דלהרמב"ם הנ"ל גי' אחרת הנה בילקוט מגלת אסתר וכי אפשר לצום ג' ימים ולא ימותו הרי כגי' הירושלמי ואי אפשר לגרוס שם ז"י שהרי קאי עמ"ש וצומו עלי שלשת ימים וגו' וצ"ל דאף שיש יחידים שיכולים להתענות יותר מן ג' ימים מכל מקום רוב העולם אי אפשר לסבול תענית כזה ובפרט האנשים הרכים וענוגים וחלושי המזג מתים מזה ולכן מקרי גם כן שבועת שוא דאזלינן בתר רובא דעלמא ותדע שהרי ידוע כי רבים התענו משבת לשבת וחיו ובע"כ דכונת הילקוט רק על רוב בנ"א. ועכ"פ כיון דליכא עיכול כלל במאכל הנכנס דרך מטה אין בו גדר אכילה אשר עליו יחיה האדם וגם כיון שאין הדם ניזון מזה בלא עיכול הרי הדם הוא הנפש וביו"כ כתיב הנפש אשר לא תעונה. והן אמת דלפי מ"ש התוס' בסוטה (ל' ע"א) ד"ה שלישי וכו' דאין דרך משקה להתעכל בתוך מעיו וכו' אם כן אמאי השותה ביו"כ חייב אבל יש לומר דבמשקה דרכו בכך ולכן חייב אבל באמת דברי תוספ' תמוהים ומבואר בר"ש פ"ט דפרה מ"ה דמשקה מתעכל במעל"ע ודבריו מוכרחים שם מן המשנה וצ"ל דכונת תוס' רק דקודם מעל"ע אין משקה מתעכל אבל בנ"ד שאינו מתעכל לעולם אין זה בגדר מאכל רק כמונח בקופסא וכמו שהם נכנסים כן הם יוצאים ומזה יש לדון במ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב סימן רפ"ב עד סימן רפ"ה שצידד דבשתיית מים כיון שאין זנים כלל ליכא חיוב כרת ביוה"כ ובשער הזקנים תמה עליו ולפמ"ש יש לומר דכיון דמבואר בבכורות (ז' סוע"א) גבי מ"ר של סוסים וגמלים דמיא עול ומיא נפיק לא דמי לאכילה ושתיה דשאר משקים אבל מ"מ כיון שנכנסים דרך הפה יש לומר דמקרי שתיה אבל בנ"ד לכ"ע אין בגדר אכילה ושתיה כלל ומכל מקום בודאי אין לסגף חולה הצריך לאכול ביוה"כ אפילו רק פחות מכשיעור ולזונו בחוקני מזון דכבר כתבתי שחיותו של אדם מן הדם כי הדם הוא הנפש ובכה"ג שאינו מתעכל הוא בכלל עינוי נפש ויוכל לבא לידי סכ"נ: ומ"ש מדברי האחרונים בדין אכל לצורך פ"נ אם הותר לו אחר כך לאכול בו ביום גם שלא לצורך פ"נ כבר כתבתי בפתיחת חיבורי גי"ד אות מ"א מדברי הרשב"א קידושין (כ"א) דמפורש ד"ז דאסור לו לאכול אח"כ. ומ"ש להסביר דברי הבש"ר על פי דעת הרמב"ן כבר זכיתי בזה בהגהותי על האו"ח שנדפסו בארץ הגר: סימן קכד להרב הה"ג וכו' מו"ה דוב בער עליאש נ"י אבד"ק קאמיניטץ ברוסיא מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנחלה בגרונו עד שלא יכול לאכול כלל והרופאים בקיעוו עשו לו ניתוח ועשו נקב בחלקת צוארו ודרך שם יאכילוהו בשפופרת ושאל איך יתנהג ביוה"כ הבע"ל וכפי ציור השאלה אין המאכל נוגע בחיך כלל כי נכנס למטה מהחיך לגרונו והאיש חלש והרופאים יאיצו שיאכל וישתה הרבה לחזק גופו ויש תקוה כי אחר איזו זמן תסור מחלתו ויאכל ככל אדם: הנה מ"ש מפלוגתא דסופג"ה אי אזלינן בתר הנאת גרונו או בתר הנאת מעיו הנה בתשו' ח"ס או"ח סי' קכ"ז העלה דגבי יו"כ דשיעורו בכותבת תליא רק בהנאת מעיו וכבר הבאתי בהגהותי לאו"ח שנדפסו בארץ הגר בשם כמה מחברים שתמהו עליו מהא דשבועות י"ג) דחנקתיה אומצא וכו' וגם מהא דיש אוכל וכו' ובתוס' כתבו דבשבת בליעתו הנחתו ומוכח דבאותה שעה מתחייב גם משום יו"כ דאם לא כן אין האיסורים בב"א וע' בתשו' כ"ס סימן קי"ז ודברי חיים סימן ל"ג והארכתי בזה בתשו' להגאון אבד"ק מיר ואכמ"ל אבל מכל מקום אין הכרח מזה לחייב משום הנאת מעיו לבד ובנ"ד שאינו מרגיש שום טעם אין בזה הנאת גרונו כמבואר ברש"י חולין שם דהנאת גרונו היא בחיך אשר יטעם אוכל אבל מדברי הירושלמי פ"ג דשבועות ה"ג שהביא המל"מ פי"ד ממ"א הי"ב שרמז רו"מ מוכח דגם בכרך בעלין חייב ומוכח דבהנאת מעיו לחוד חייב אבל במה"פ על הירושלמי שם דחה דברי המל"מ די"ל דהכונה שכרך בעלין ומ"מ נוגע המאכל בגרונו: