מהרש"ם חלק א קעו

משא"כ בישראל מישראל הוי שפיר מום במקח שהרי הוי דבר שרוב העולם מקפידים בו ובדבר שי"ב אומדנא דמוכח גם דברים שבלב הוי דברים כמ"ש מהרי"ט וקצה"ח סימן י"ב אך לכאורה יש להביא סתירה לזה מפלוגתא דאמוראי בלוקח מישראל אי חיישינן למבכרת כדאיתא בבכורות (כ"א ע"ב) הרי בלא"ה מחויב להודיע אם יש בו מום אבל ז"א דלהך מ"ד דסובר דאף על גב דאיכא איסורא לא מודע ליה ולא חייש למכשול חבירו אם כן מכ"ש דלא חייש להמום שהרי יאכלנו הקונה באיסור ובפרט לפמ"ש הש"ך סוף סימן שט"ז דטעמא משום דהמוכר סביר דלשחיטה קני לה וכ"ה בפרישה שם אם כן ליכא מום כלל ובפרט דמפורש בש"ס טעמים דמ"ד דהוי ספק משום דדלמא לשחיטה קנה ואם כן אם בנ"ד היה ידוע שהישראל קונה אותה לחליבה יש להקל וגם יש לומר דבנ"ד גם בסתמא לא הוי סבר המוכר דלשחיטה קונה שהרי הקונה מאמין לו שכבר מכרה להעכו"ם ולא נתכוון למכור להישראל רק זכות מערופי' שיש לו בה דמסתמא אחזוקי בגזלנותא אפילו דעכו"ם לא מחזקינן ואף שהקונה הישראל לא ידע מזה היינו שבאם לא יחזור המוכר לטרוח ולחזור לקנותה מהעכו"ם כנהוג יוכל הקונה לבטל המקח אבל מכל מקום דעת המוכר מחזקינן דנתכוון להקנות לזה זכות מערופיא שלו והיה בטוח בלבו שיחזור ויקנה הבהמה מהעכו"ם הקונה כנהוג אם כן בע"כ דמכירתו היה אדעתא שיחזיקנה הישראל הקונה עד אחר שתלד ואז יחזור לקנותה מהעכו"ם ואם העכו"ם לא ירצה לחזור ולמכרה אזי יהיה בידו לחזור וליקחנה מהישראל הקונה אבל אם מכרה לו אדעתא שישחטנה מיד הרי יהיה גוזל מהעכו"ם ממש כיון שלא יהיה אפשר בחזרה: ומ"ש רו"מ דהעכו"ם נתייאש מלבד מ"ש רו"מ דיש לומר שלא נתייאש מפני שידע שהישראל יחזור לקנותה ממנו כנהוג בכל בכור וגם יש לומר שזה לא רצה לקנותה ויש להוסיף עוד דמסתמא לא ידע העכו"ם מיד בשעת מכירה לישראל ויאוש שלמ"ד ל"ה יאוש וגם אם אחר כך נודע לו ונתייאש הרי הישראל היה סבור שהוא שלו משעת קנין והוי כעודר בנכסי הגר וקסבר שהן שלו דלא קנה ואף דחצרו קונה שלא מדעתו כבר כתבו התוס' בב"ב (נ"ד ע"א) ד"ה אדעתא וכו' דביודע שהוא בחצרו ואינו מכוון לקנות לא קנה ואף דבתשו' מהר"ם מינץ סימן פ"ב הסיב כונת התוס' דדוקא כשיודע שהוא בחצרו ושאינו שלו ואינו מכוון לקנותו מפני שאינו חביב בעיניו אז אמרינן דהוי כמכוון שלא לקנותו משא"כ בסובר שהוא שלו ואם היה יודע שאינו שלו היה מתכוון לקנותו שפיר קנה לו חצרו ע"ש אבל מלבד שדעת שאר אחרונים אינו כן וע' במח"א הל' קנין משיכה סימן ד' וסי' ה' ובעבוה"ג סימן ק"ב ועוד דבנ"ד ג"כ י"ל דהוי כמכוון שלא לקנות משום טיפול הבכור: אבל בגוף הקנין דכסף ותק"כ שהוא קנין סטימותא כבר פסק בתשו' נט"ש סימן ל' כדעת הפמ"א להתיר בכור בקנין כזה וסיים וז"ל מכל הלין אני אומר בטח שבכור זה אין בו קדושה וחולין הוא כפי כל האחרונים שסטימתא הנהוגה בינינו שפיר מהני וביותר לפ"ד הפמ"א שהוא עמוד נכון להשען עליו אפילו שלא בשעה"ד והוא הביא דברי כל האחרונים עכ"ל וע"ש דהעיקר כרוב הפוסקים דכסף קונה ושכן העלה בתשו' מהרמ"ז רוט"ב ובסוף התשו' סיים וז"ל ולכן אין שום בית מיחוש וכל מורה בעל נפש יהא סמוך לבו נכון ובטוח בכגון זה להתיר בכורות עכ"ל. וכן שמעתי מהגאון רי"ש אבד"ק לבוב ז"ל שיש לסמוך ע"ז בלא פקפוק והגם שבשו"ת ד"ח ח"ב החמיר בזה מכל מקום עכ"פ יש להתיר ע"י הטלת מום ע"י עכו"ם וגם בנ"ד אף שחזר ומכר לישראל יש להקל בכה"ג מכל הלין טעמי ובצירוף הטעמים שכתב רו"מ והנלע"ד כתבתי: סימן קכ להרב המאוה"ג וכו' מו"ה אפרים סטאניסלאבסקע נ"י אבד"ק מיאסקיבווקא, ברוסיא. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בגט שכ"מ שנסתכן מאד ולא הי"ל בנים והי"ל אח איש רע בליעל ואשתו אשת נעורים אלצה עליו בבכיות שיגרשנה בג"פ ולא רצה ואח"ז באה האשה בלילה לפני רו"מ בבכיות לדבר על לב בעלה ליתן לה גט וכן עשה וסידר גט בלילה בשם יודל שהוא קצה"ש יען שהקפיד שלא לקרותו גם לתורה יהודא מפני שאביו היה שמו יהודה ליב ואח"ז בבקר סידר גט ב' וכתב שמו אידל שכ"ה בשו"ת צ"צ החדש סימן רל"א ואח"ז נודע אחר שהשכ"מ של"ח שאחד מקרובי האשה שילם להסופר שכר הגט וחושש רו"מ עפ"ד התו"ג סימן ק"כ סק"ו ופת"ש סוף סק"ב דבכה"ג הגט פסול ונחרד רו"מ מאד שלא תשאר האשה זקוקה לחליצה: הנה בחנם חרד כל החרדה והגט כשר מטעמים שאבאר והנה מ"ש רו"מ לצדד עפ"ד הרא"ש שבא"ע סימן כ"ח סי"ט דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה דמקודשת דאנן סהדי דגמר ומקני כבר קדמו בשו"ת חא"ש להג' מהרש"ק סימן צ"ד באמצע התשובה וחולק מטעם זה על התו"ג ואף דלפמ"ש שם ליישב הא דהוצרכו רבנן לאקנויי לבעל היכא דהאשה נותנת שכר סופר משום דהאשה מתגרשת שלא ברצונה דטב למיתב וכו' ומוכרחת לכך ואינה מכוונת בלבה להקנות לבעל לולא תקנת חז"ל אם כן לפ"ז דוקא היכא דקרובי הבעל משלמים מהני משא"כ היכא דמשלמים קרובי האשה די"ל דגם הם עושים שלא ברצון לבם אבל מלבד שברסי' קל"ג פסק בפשיטות דלית מאן דחש לחומרת התו"ג ובין בשילם אבי הבעל ובין בשילם אבי האשה יש להקל ע"ש וגם גוף סברתו דגבי אשה אינו ברצונה זה ל"ש בנ"ד שבכתה ועשתה השתדלות שיגרשנה כדי שלא תהא זקוקה ליבם ומה גם שבזה"ז הרי מקבלים עליהם בחרם שאם יעמוד מחליו יחזור וישאנה א"כ בלא"ה ליכא האי חששה וגם גוף ראייתו מהא דהוצרכו לתקנת חז"ל י"ל משום דאתתא לא ידעה לאקנויי בכה"ג שחוזר ונותן לה וד"ז תלוי באשלי רברבי למעיין בתוס' ורשב"א ור"ן (לדף כ"א) אם למסקנת הש"ס הוא משום הפקר ב"ד או משום דבאמת האשה מקנית לבעל וגם י"ל דלכתחלה אין לסמוך אהא דבסתמא מכוון להקנות וסתם נשי לאו דינא גמירי אבל גם בגוף הדבר יש לפקפק ע"פ דברי הט"ז באו"ח סימן י"ד סק"ו ומג"א סימן תרנ"ח סק"ג ומחה"ש ויד אפרים שם דהיכא דבעינן שיהיה שלו ממש ל"מ הך סברא א"כ קשה להקל בגט דבעינן שיהיה וכתב ונתן משלו וגם מ"ש בחא"ש שם דבקנין העיקר הוא סמיכת הדעת והמעשה רק להעיד על מה שבלבו כבר דחיתי ד"ז בחיבורי לחו"מ סימן קצ"ד והבאתי סתירה מהרמב"ם פ"ה ממכירה הי"ג ובכ"מ פי"א ה"ז ע"ש בזה אבל הנה בשו"ת ספר יהושע סימן צ"ה האריך והעלה דכיון שהסופר מקנה לבעל הנייר ודיו וכלי הכתיבה והבעל עושהו שליח לכתבו והוא מקבל עליו כן אין חשש במה שאחר משלם שכר הסופר דהוי כפורע חובו של חבירו כיון שמשלמים לו אחר הכתיבה כנהוג ע"ש היטב וכן הראינו בשד"ח מערכת גט סימן ט"ו אות ד' שהביא בשם צ"צ החדש דשקיל וטרי בד"ז הרבה ופסק דגם אם אבי האשה שילם שכר הגט יש להקל ע"ש ובפרט בנ"ד שהסופר הקנה לבעל הגט גם אחר כתיבתו כפי שכתב רו"מ וגם הקרוב היה עומד שם פשיטא דיש להקל דהוי כנתן הוא במתנה חלקו כמ"ש כה"ג בתוס' כתובות (ק"ח סוע"ב) ד"ה הפוסק וכו' אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית עכ"ל וע"ע כה"ג בב"י חו"מ סוף סימן רי"ב בישוב שיטת רמב"ם וסוף סימן של"ג בשם תשו' הרמב"ן ובתשו' מהר"ח א"ז סוף סי' נ"ב וסימן נ"ג. ולכן הגט כשר בנד"ד ובפרט במקום עיגון. והנלע"ד כתבתי: סימן קכא להרב הגאון וכו' מו"ה שמעון סופר נ"י אבד"ק ערלוי בארץ הגר מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שאפה מצת מצוה והלש הוא מחלל ש"ק בפרהסיא אבל לא במלאכות החמורות המפורסמות להמון עם והביא מיו"ד סימן רס"ד דמומר לחלל שבת דינו כגוי ולדעת הרשב"א פסול במצה ע"י לישת גוי וישראל עע"ג אך בנ"ד אמר בפירוש לשם מצת מצוה: הנה גוף הדבר לא ביאר אם הלש הראשון בתוך האגן היה איש כזה ואם כן הוא הרי המגלגלים המצות כל א' לש עיסה שבידו שנית להעריכה יפה ולהיות ראויה למצה א"כ בכה"ג י"ל דלכ"ע כשר כהא דכתבו הרא"ש והטור ביו"ד רסי' רע"א לענין עיבוד של עכו"ם דסגי כשיחזור וימתח ויתן עליו סיד ובמג"א