מהרש"ם חלק א קע

הדבר כבר כתבתי בתשובות [ע' לקמן סימן קי"ד] להתיר מטעם דאיכא ס' ואין מכוון לבטל. אבל מ"ש רו"מ מדברי פת"ש סוף סימן ק"ג בשם ריב"ש דדבר הפוגם אסור לכתחלה לא נמצא בריב"ש שם: סימן קיב להרב החו"ב וכו' מו"ה יצחק צבי ראטה נ"י מו"צ דק' מאשציסק. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו במה שנהגו עתה הפאבריקאנטען היהודים להוליך דגים מלוחים בתוך חביות של זכוכית שקורין ראסליך ועליהם כרוך סביב פיהם עור יבש מן בלאזען ובודאי יש בתוכם גם של טרפות ונבלות והגם שהם יבשים ורבו המקילין כמו שכתב הפת"ש סוף סימן פ"ז מכמ"ק בזה מ"מ יש לחוש אולי יקשרום טרם שנתייבשו היטב ועל כל פנים לכתחלה יש לאסור: הנה בגוף דין עור הקיבה שנתייבש שכתב הש"ך סוף סימן פ"ז סקל"ג דאין להקל לכתחלה מצאתי בתשובות רדב"ז ח"א סוף סימן תקנ"ב שהביא בשם תשובות הרמב"ם להקל גם לכתחלה אלא שיש מחמירים וכתב דיש לחוש לדעת המחמירים לכתחלה וגם בחלק ד' סימן ע"ד הביא מתשובות רמב"ם הנ"ל והאריך בענין זה ומצאתי באו"ה כלל י"א דין ה' בשם רוקח וריב"ק ור"א דגם בשר שנתייבש בדמו לא מצינו דבר שבלע איסור ונתייבש דבטל איסורו וגם בגת אמרינן שהיא לחה כל יב"ח וכן אוסרו מו"ה ענככין ז"ל בדיעבד ע"ש וע' בשו"ת מים רבים סי' כ"ב שפסק גם כן כדעת כנה"ג דגם בנתייבש אוסר בכבוש מעל"ע ולכן פסק דבהעמיד גבינות בקיבה שקנה בחנות של עכו"ם אף שיש ספק שמא אין העור מנו"ט אין להקל חדא דבחנות עכו"ם הכל בחזקת נו"ט ועוד דאף שיש גם כן ספק שמא נתנו לתוכו אחר שנתייבש לא הוה ס"ס דהוי כס"ס בשני גופים וגם לא הוי ספק דכנכ"ה ועוד דגם בנתנו לתוכו אחר שנתייבש אסור כמש"ל עכת"ד ואם כן לפ"ז היה נראה לאסור בנ"ד אך דבאמת יש ס' במה שבהחבית וליכא רק חשש איסור דאין מבטלין לכתחלה וכבר כתב בתשובות רע"א סי' ר"ז דכיון דהוי עכ"פ ספק שמא אין כאן איסור כלל דשמא נתנו לתוכו אחר שנתייבש ליכא איסור מבטל לכתחלה ואף שיש לפקפק בזה לפמ"ש בשפ"ד סי' צ"ט סק"ז ובאו"ח במשב"ז סי' תמ"ה סק"ד ובא"א סי' תס"ז סק"ד מ"מ י"ל כדברי רע"א דבנ"ד איכא נמי ספק שמא אינם נו"ט וע' בפר"ת סי' צ"ט סוסק"ה מ"ש בזה דלכ"ע ליכא איסור תורה בספק איסור ובדיעבד גם מדרבנן מותר ע"ש ועוד והוא העיקר דבנ"ד אין מכוונים לבטל ובתשובות רע"א ביאר שם דגם הצ"צ שבמג"א סימן תמ"ז מודה בזה להקל וגם יעוין בנ"צ לבעל פת"ש שבסימן צ"ז מכמ"ק בזה ואף דבאפשר בענין אחר גם באין מתכוין לבטל אסור כמ"ש הט"ז סימן קל"ז סק"ד וע' במש"ז סימן צ"ט סק"ז מ"מ כבר כתב הט"ז סוף סימן קל"ח דגם במקום טורח יש להקל ובנ"ד שיש עוד ספיקות אם יש כאן איסור ולפי דברי האומנים יש בהם צ"ג לעשות כן וכבר נתפשט המנהג בכל המקומות לענ"ד אין למחות בידם: סימן קיג להרב המאוה"ג וכו' מו"ה חיים פריעד נ"י אבד"ק סאיא, סט. פעטאר בארץ הגר מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו בבכור שנולד ביד ישראל וכבר בא ליד כהן ונפל בו מום בצרימת אוזן על ידי חתך ויען שהיה ביד כהן א"א להתיר גם אם היה מום מובהק ושוב אחר איזה זמן בא עכו"ם משרת ישראל אל הדיר של הכהן ושבר את רגל הבכור מארכובה ולמטה ונתברר כי אדונו הישראל גרם זאת בדברו עם המשרת מכח הבכור שמזיק ואוכל וא"ל הישראל שאם ישברו רגלו ונכשר לשחטו והמשרת פחד מלעשות שמא יתפסהו הכהן ויענשהו והבטיח לו הישראל שלא יענש מאומה ואדרבא הכהן יחזיק לו טובה ולכן עשהו עכת"ד השאלה: הנה מה שהאריך רו"מ בענין מום של צרימת האזן ומקום התנוך או הסחוס היכן הוא והביא מש"ע התניא בסוף הל' פסח ותשובות הש"מ סימן נ"ז שהחמירו בזה הרבה דלא נחשב סחוס רק מקום העב שבתחתית האוזן ממש סמוך לנקב הפתוח לעצם הגלגלת ממש ובתפאי"ש על משניות פ"ו דבכורות תמה דאם כן הוי מום שבסתר ורו"מ צידד בכונת פסקי מהרא"י סימן רמ"ד דכל מקום הקשה במשמוש היד בהאוזן הוא הסחוס וגם הביא בשם ספר שבילי דוד שהקיל בזה אלא שלא הביא דברי האחרונים הנ"ל והנה גם בשו"ת ב"ש חאו"ח סוף סימן ס"ח כתב גם כן דמלשון פסקי מהרא"י ותשובות מהרי"ל נראה יותר להקל וזה כמה שנים הארכתי בזה בתשובה להרב אבד"ק ראזינטוב ולהרב אבד"ק פראבוזנא וכתבתי ראיה מלשון המשנה דנקט נפגמה אזנו מן החסחוס דהול"ל מהחסחוס ומדנקט מן מוכח דחסחוס לאו דוקא אלא כל הסמוך ודומה לחסחוס דמי לחסחוס והבאתי ראיה לדקדוק לשון זה מש"ס דבכורות (ז' סוף ע"א) בהא דמ"ר של חמור וכו' דפשיט לה מדתנן שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא נינהו ופירש"י מטמא הוה משמע מגופא דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמי לחלב עכ"ל וה"נ מדנקט מן החסחוס ש"מ דכל מקום הקשה ודומה לחסחוס בכלל ובסיפא דמתני' נקט אבל לא מהעור וגם לפי גי' שברש"י מן העור וכ"ה לקמן (ל"ז ע"ב) מלבד דבתשובות ח"צ סימן ס"א הוכיח דדוקא דרישא עיקר וגם לפי דעת הרא"ש שבט"ז יו"ד רס"י נ"ה דהיכא דהדיוקים סתרי להדדי מחמירין הרי י"ל דגם בסיפא קמ"ל דכל מקום שהוא רך הוא בכלל עור ובזה ביארתי לשון רש"י במשנה שם ואכמ"ל וגם הבאתי ראיה מהא דפ"ו דבכורות (דף מ' ע"ב) אוזן הגדי שהיתה כפולה בזמן שהוא עצם א' מום ופירש"י שאין להם אלא תנוך א' שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה ה"ז מום ואם אינם עצם א' שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וכ"ה ברע"ב שם הרי שהתנוכים הם למעלה בתחתית האוזן ממש וגם בס' בית דוד על משניות רפ"ו השיג על התוי"ט והעלה דכל מקום הקשה שבאוזן ואינו עור ממש דין חסחוס יש לו ע"ש ומ"מ כתבתי דיש להחמיר לדונו כספק בכור אך דיש להקל להטיל בו מום על ידי עכו"ם כיון דהוי עכ"פ מום עובר כמ"ש רש"י דמן העור הדר בריא וכ"ה במהריט"א ועכ"פ מה"ת מותר להטיל בו מום קבוע כמו שכתוב ביו"ד סימן שי"ג ובדרבנן יש לסמוך על דברי המקילין אך דבנ"ד אין נ"מ בכ"ז כיון שנעשה בידי כהן: אולם בדבר המום האחר שהטיל המשרת העכו"ם בפקודת הישראל לטובת הכהן בודאי אין שום צד קולא להתיר להכהן שנעשה המום בשבילו כמ"ש רו"מ מתשו' מהרי"א יו"ד סי' שמ"ג ושד"מ מפסקי מהרא"י סי' קס"ט ועוד כמה שו"ת ויפה השיג ע"ד הל"ש בחידושי דינים אות רכ"ו שצידד דגם לשי' השפ"ד אפשר דגם לדידיה שרי אף שצוה להעכו"ם לעשות מום. ומה שהאריך רו"מ בדין אם להתיר לאחרים והביא דברי התב"ש סי' ט"ז ושפ"ד סי' צ"ט ול"ש בחי' דינים ומ"ש בכונת דברי הל"ש שכתב דבנעשה המום על ידי אחרים גם התב"ש מודה דבעכצ"ל דמיירי שנעשה המום על ידי עכו"ם דאל"כ הרי האחרים עשו איסור הדבר פשוט שכן הוא ומ"ש רו"מ דלפ"ז לשי' הסוברים דכל איסור הטלת מום בזה"ז הוא רק מדרבנן ובתשו' כ"ס סי' קנ"ח הוכיח שכן עיקר א"כ יש להקל א"כ אפילו בעשה המום בעצמו הוי רק מדרבנן ואפ"ה ס"ל להש"ך ופמ"ג דאסור לשחוט לכתחלה ומוכח דס"ל דגם בדרבנן קנסו לאחרים שלא ישחטו ומנ"ל להקל על ידי עכו"ם הדבר פשוט דס"ל להל"ש בדעת הש"ך רס"י שי"ג סק"א דס"ל דילפינן לה מקרא והוי מה"ת וע' תשובות ב"א יו"ד סימן ע"ה באורך בזה וע' תשובות רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סימן ק"י בזה: ומה שהקשה רו"מ עמ"ש בתשובתי שבדע"ת סי' ט"ז להתיר ליתן לכהן אחר במתנה באופן שאין בה טוה"נ והא אכתי איכא חששא דאם נתיר ליתן לאחרים לשחטו אהני מעשיו הרעים ליפטר מטורח הטיפול שזהו עיקר הטעם דכהנים חשודים מפני הטיפול והטורח הנה אני בניתי יסודי עפ"ד מהריט"א וכ"ס שכתבו דכל האיסור משום החזקת טוה"נ והיינו דאף שרוצה ליפטר מטורח הטיפול אבל לא ירצה להפסיד ממונו עבור זה לגמרי דאל"כ הרי בידו להכניסו לכיפה עד שימות או באופן אחר ובע"כ שאין דרכו