מהרש"ם חלק א קסו

הרמב"ן והר"ן עצמו שם אין ראיה משם אבל גם בלאו הכי יש לומר דכיון דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואין לאסור רק המקום שהוחזק בו האיסור אם כן יש לומר דבשאר מקומות אפשר דגם מיעוט ליכא והא דמתקנים משום המיעוט היינו היכא דידוע שיש מיעוט מעורב ואין ידוע מקומו מה שאין כן בדליכא מיעוט ברור שהרי המיעוט שלפנינו ידוע וניכר ולא נכנס בכלל הספק כלל לכולי עלמא אין לחוש להמיעוט. ותדע שהרי אפילו לדידן דאזלינן בתר רובא בעינן דוקא שיהיה רוב מבורר ולא בספק אם יש רוב כמו שכתב הפ"י בקידושין (ע"ג) ובש"ג סופ"ב דב"ב ובחי' רע"א ליו"ד סימן ק"ה ס"ט ומכל שכן דאין לחוש למיעוט שאינו ברור ובנ"ד גם בכלים של אומן זה אינו ברור שעושה כן תמיד ושמא עושה תמיד רק בקמח ומים שמערב בשעת מלאכה ואינו אלא נוקשה כמו שכתב רו"מ בעצמו או באופן אחר וכמו שכתב המרדכי הנ"ל דגם באותו אדם אין להחזיק יותר ריעותא: והנה מ"ש רו"מ מדברי הנו"ב מ"ק יו"ד סימן ל"ד מאז שמעתי לתמוה עליו מהא דסיים הרמ"א סימן קי"ד דאם ידוע שמקצת עכו"ם נותנים בו יין וכו' אסור ליקח בבתיהם דכל קבוע כמע"מ דמי אך בנ"ד שגם המיעוט אינו ברור כמש"ל בודאי יש להקל וכמו שכתב להדיא סברא זו בתשו' רמ"א סימן נ"ד לענין השמן ויש להביא עוד ראיה מתוספות קידושין (ל"ו ע"ב) ד"ה כל מצוה וכו' איך אנו נהנים מן הכרמים שהנכרים מבריכין וכו' ואף על פי שאין אנו יודעים ודאי שמבריכין כולם הוה ליה לילך אחר הרוב וכו' ע"ש. וקשה הא תיפוק ליה גם בלא רובא אם רק מקצתן מבריכין הוה ליה לחוש לכולם ובע"כ דאם רק מקצתן מבריכין אין לנו להחזיק ריעותא על כולן אבל צ"ע דהיכא דידוע שמקצתן מבריכין הרי כל קבוע כמע"מ דמי וצ"ל דכיון דמקצתן שהם ידועים וניכרים אינן בכלל התערובות כלל והרמ"א מיירי בידוע שמקצתן מערבין ולא נודע איזה מהם מערבין וזהו כמ"ש. וע' תשו' הרשב"א ח"ד סימן פ"ח וסימן ק' שנראה מדבריו דדוקא בשל עכו"ם חיישינן אפילו אם רק מקצתן עושים בדרך האסור ע"ש ותבין. וע' במרדכי פ"ב דע"ז בדין לחם שמתקנים בשמרי יין בבציר וכו' דמשמע גם כן היפוך דברי רמ"א וצ"ע אולם בהחביות שנעשו על פי האומן שעשה טיחה בהבצק צ"ע אם יש להתיר היין בלא סינון ויש לצדד דכיון דהגעילום ברותחין ושפכו הרותחין מהם אם כן אם היה שם בעין בודאי יצא עם המים הרותחין וכמו שכתב כה"ג הט"ז סוף סימן קל"ח גבי כיבוס לענין החרצנים ומה שלא יצא מפני שהוא דבוק בדופן הוא נתייבש ונעשה נוקשה כדברי תה"ד ובפרט שמסתבר דגם בנידון המרדכי שהובא בתה"ד א"א לצמצם בשעת דיבוק הנסרים שלא יכנוס מעט בפנים ואפילו הכי לא חששו הפוסקים והכי נמי בנ"ד ואין לחלק בין טיחה לטיחה. כנלע"ד אם יסכימו הגדולים (ושוב כ' לי בשם גדול אחד שהסכים להתיר בזה): סימן קו להרבנים המאוה"ג וכו' מו"ה יחיאל איכל הכהן ומו"ה נחמי' ארי' נ"י דומ"ץ דק"ק עיר ישן מכתבם הגיעני וע"ד שאלתם באשה ששחטה מקודם ט' אווזות והפשיטה השומן ומלחה כדין על פסח וביום ג' שחטה עוד כ"ג אווזות והפשיטה השומן ומלחה יותר מחצין בפעם אחת והדיחתן וחזרה ומלחה הנותרים והדיחתן ואחר כך חתכה כל השומן והתיכה השומן בששה קדרות ועלו למשקל כ"א ליטער ומכרתן לכמה בע"ב ואחר כך נמצא אצל אחד מהקונים האווזות ריאה מקולקלת והיתה ודאי טרפה ועתה באו לשאול על כל השומן. והנה מה שנסתפקו אם שומן הנקרש דינו כלח בלח או כיבש ביבש הדבר פשוט דדינו כלח בלח שהרי מבואר בב"י סימן ק"ט בשם הרשב"א דטעם ביטול ברוב לפי שכל אחד עומד בעצמו ואוכל כל אחד בפני עצמו וכו' כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר וכו' ע"ש ושם בד"ה ואם בישל וכו' הביא בשם תה"א דבדברים הנבללים שאי אפשר להפריד החתיכות צריך ס' וכו' אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה בפני עצמו וכו' ע"ש ומבואר דשומן שניתך ונבלל הכל יחד דינו כלח בלח וגם להרא"ש דסובר דטעמא דביטול ברוב אינו מטעם ספק מ"מ יש לומר דמודה בזה וע' מש"ז סימן צ"ט סוף ס"ק י"ב שכתב בפשי' דשומן שנקרש דינו כלח בלח ואף דהתם מיירי לענין חנ"נ מ"מ זיל בתר טעמא שכתב משום דנבלל יפה והכא נמי בנ"ד ומ"ש רו"מ ראיה מהא דסי' קט"ו בקום בחמאה אינו ראיה דיש לומר דהתם איכא כמה ספיקות ולכן סגי ברוב ואולי גם איכא ס' נגד המיעוט אבל בנ"ד שעומד בכלים פשיטא דדינם כיבש ביבש גם אם השומן לא נקרש כמו שכתוב במשבצות זהב סי' פ"א סק"ד דגם בכלים של חלב בטלים ברוב דהוי כיבש ביבש וע"ע בשפ"ד סי' ק"א סק"ב וחמ"ד הל' תערובות סימן ה' אלא דבנ"ד הא השומן הוי חהר"ל ולא בטילי מדרבנן עכ"פ ולכן אין נפקא מינה בכל הפלפול אם תולין שבשעת ידיעת הספק כבר נקרש או לא. וגם הדבר פשוט דמשעה שנודע להקונה הספק גם קודם הוראת המו"ץ מיחשב כנודע ואי מהני הביטול ברוב מה"ת גם כשהוא בידי כמה אנשים עמ"ש בחיבורי גי"ד בדע"ת סימן ל"א סק"י י"א י"ב י"ג י"ד באורך וגם יעו"ש סוף סי' נ"ה ס"ק ס"ט ע' ע"א מה שיש לצדד קולא לענין השומן ובכל זה אי אפשר להקל למעשה דמכל מקום מדרבנן לא בטל וכמו שכתבתי לעיל אלא דמכל מקום כיון דמדאורייתא נתבטל גם קודם שנודע כדעת המנ"י ובש"ע הרב התניא בשו"ת שבסופו סימן י"ח הוכיח דהעיקר כהמנ"י בזה וגם בשו"ת אמרי אש חלק יו"ד סימן ל"ח הוכיח כן אם כן כיון שנתבשל בכמה קדרות שפיר יש לומר דכל אחד תולה האיסור בשל חברו וכמו שכתבתי בדע"ת שם בשם הגו"ר ובמקום הפסד גדול כנד"ד יש לסמוך על המקילים ובפרט דבנ"ד לא בשלו עם מים ויש לומר דגם הש"ך מודה כמו שכתב רו"מ דלא שייך הכא טעמו של השפ"ד וזה כמה שנים הבאתי ראיה להש"ך מהא דיומא נ"ה לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' גזירה משום חטאת שמתו בעליה ופירש"י שמא מת אחד מאותן שנתנו מעות בשופר ונמצא המעות מעורבות עם הכשרות ומי חיישינן וכו' ובשעה"מ הלכות מקואות כלל ו' הקשה הא מדאורייתא בטלי ברובא דהא דמטבע לא בטיל הוא רק מדרבנן אם כן אין לחוש שמא מת דהוי ספק דרבנן והוכיח מזה דהיכא דנולד הספק בשל תורה אלא שנתגלגל לדרבנן לא מיחשב לספק דרבנן ואזלינן להחמיר ע"ש ועמל"מ פ"ז ממעילה הלכה ו' בזה ולפי מה שכתבו האחרונים דבלא נודע הספק עד שנתגלגל, לדרבנן יש להקל הדק"ל וא"ל דהתם לר"י דס"ל מב"מ לא בטל וכמו שכתב בשו"ת ב"א חיו"ד סימן ע' דז"א דמבואר בתוספות יבמות (פ"ב) ובזבחים ועוד בכמ"ק דביבש ביבש גם ר"י מודה דבטל ובע"כ דכל זמן שלא נודע גם מה"ת לא בטל ולכן גזרינן שפיר אלא דלפי זה תיקשי ע"ד האחרונים הנ"ל איך יפרנסו ש"ס דיומא הנ"ל ואפשר דכיון שזהו ענין הנוהג תמיד בהקונים ואי אפשר שלא יזדמן לפעמים במשך שנים רבות שלא ימות אחד ולכן גזרו גם משום ספק בדרבנן וכמו שכתבו האחרונים דבכה"ג חיישינן גם למיעוטא בדאורייתא וע' בדג"מ סימן ט"ו והכי נמי חיישינן לסד"ר בכה"ג והנלפע"ד כתבתי: סימן קז להרב הגדול וכו' מו"ה אשר הורוויץ נ"י אבד"ק רימונוב מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין דיין שיש לו קרחה קטנה באמצע ראשו אם רשאי להיות דיין בחליצה כיון דיש להחמיר שלא יהיה בעל מום וברמב"ם פ"ח מבימ"ק מבואר דקרח פסול לעבודה ותליא בתרי לישני בבכורות (מ"ג ע"ב) אם בקרח באמצע ויש לו שער לפניו ולאחריו פסול. והנה מ"ש דבחליצה דהוי רק חומרא דרבנן יש להקל בספק מום כ"ה בתשו' רע"א מהד"ת סימן ס"ד ואני מוסיף דלפמ"ש הח"ס דהוי רק גזירה בדייני חליצה אטו דייני גט אם כן לפי מה שכתב רש"ל בח"ש יבמות כ"ח בתוספות ד"ה ולימא וכו' דאין הסברא נותנת לגזור בעבור זה מאחר דרב שרי אפילו לכתחלה ואף דר"י אוסר מכל מקום אין סברא וכו' כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שאסור בודאי לדברי הכל וצ"ע עכ"ל וכ"ה במג"א סימן