מהרש"ם חלק א קס

לאתי מעלמא לפי שדרכו להיות נידש הכל אבל בזה פקפקו עליו האחרונים אבל בפחות מג' לית מאן דפליג ומוכח דגם בכה"ג שהיה מוחזק בכך מקודם כיון שיצא מחזקתו כבר והוחזק לפנינו בהיתר שוב אין להחזיק ריעותא בפחות מג' וזהו כעין מ"ש התב"ש סימן י"ח סקכ"ט מהא דכתובות (כ"ד) ורש"י שם וצריך לחלק בין הא דיו"ד קפ"ז הנ"ל ואולי כוונת המג"א רק מכח ס"ס שמא לא נשאר ושמא לא נתחמץ ע"ש במג"א ותבין וא"כ לפ"ז ה"נ בס"ת דלשיטת כמ"פ מברכין על ס"ת פסול ובפרט אם ספר אחד כשר קורין בו וא"כ בכל ספר איכא כמה ספיקות שמא אין יותר פסול כלל ושמא ספר זה כשר ושמא קורין בס"ת כשר ולכן מה"ט נראה דאין להחזיק ריעותא יותר. זולת מ"ש רו"מ שהמגיה הזה כבר נולדו בו ריעותות מכבר ואנכי מבחוץ והדבר תלוי כפי ראות עיני המורה. ולכאורה יש לומר דנהי דבס"ס אין להוציא ס"ת אחרת כמ"ש במש"ז א"ח סימן קמ"ג מ"מ יש לומר דאין להוציאה לכתחלה דאין עושין ס"ס לכתחלה אך לפמ"ש במש"ז סימן נ"ז סק"ג אין חשש וע' ארי' דב"ע חאו"ח סימן ו' באמצע התשו' מ"ש מד' מל"מ ושעה"מ ה' מקוואות וע' בכנה"ג א"ע סימן ס"ח וכיון דאיכא טרחא והוצאה להגיה שנית יש להקל. והנלע"ד כתבתי: סימן צח להרב הה"ג וכו' מו"ה שמעון צבי וויינר נ"י אבד"ק קריפטש. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו במי ששכר שענק מחבירו ונתחייב שלא למכור לערלים מהכפר בפעם אחד יותר מן א' ליטער י"ש ונעשה בחיוב קנס שאם ימכור לערל א' בפ"א יותר מזה יוחלט הקאפציע ונעשה באוהיו"מ איך יש לשער אם בא ערל עם ב' כלים וכל אחד מחזיק רק פחות מן ליטער א' אם יוכל ליתן לו או שיוכל עכ"פ ליתן לו ליטער אחד ויחזור לביתו וישוב ליקח ליטר ב': נראה פשוט דאם הערל בא ליקח בפעם אחד שיעור ליטער אפילו בכמה כלים הוא בכלל האיסור ואם בתחלה בא ליקח פחות וחזר ונמלך בדעתו ליקח עוד ליטער אחד יוכל ליתן לו וראיה מדברי הא"ז שהובא ברמ"א יו"ד סימן רנ"ג ס"א במי שהולך בדרך ונוסע מעיר לעיר לקבץ נדבות ונתנו לו שיעור ר' זוז דכל מה שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו מקרי פעם אחד אבל בנמלך אחר כך ליסע להלאה אסור ע"ש וה"נ בזה וע' פ"ב דמעשרות מ"ג המעלה פירות מגליל ליהודה וכו' אוכל עד שמגיע למקום שהוא הולך וכו' ובירושלמי סופ"ג דסוטה ה"ח היה גונב ומוציא כמ"פ בלילה דאם נודע לבעלים בינתים מיחשב כשתי גניבות ואם לאו הוי כגניבה אחד אבל אין לו ענין לכאן ועמ"ש במשפט שלום סימן ר"ז סי"ז בשם תשו' שב יעקב ועתו"ס יבמות (צ"ח ע"א) ד"ה על וכו' דכל אותו יום נחשב לנבואה א' אבל בנ"ד נראה כמ"ש: סימן צט למחו' הרב הה"ג וכו' מו"ה אהרן ווייס נ"י אבד"ק בנעדיקאוויץ בארץ הגר. מכתבו הגיעני וע"ד השאלה בדין האלמנה שנשתדכה תוך כד"ח למיתת בעלה עם רמ"צ לאשר השדכן הוא בגדר ת"ח ואמר שיודע בבירור וששמע מרב א' שיתירו לה להנשא תוך כד"ח ועתה אינו רוצה בשום אופן להמתין עד כלות הזמן והן האשה עשירה גדולה וחלושה בטבע והניקה בנה הראשון בדוחק גדול ונגמל בן שנה ובנה השני הניקה בצירוף מינקת אחרת ורק מעט לפרקים כדי שלא תתעבר וכן בילד השלישי וכעת מת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולאשר יושבת בכפר ולא מצאה מינקת והוכרחה להניק ב' שבועות ואחר כך נתנה למינקת אחרת והיא שמטה הדד לגמרי ולאשר בעלה הניח עזבון גדול ושדות הרבה עם שותפים ונתגלה שגזלו וחמסו מחלקה הרבה ובא לערכאות ולאשר יש לה גם חנות ובית מזיגה לא תוכל לעסוק במלחמתה נגד השותפים בדא"ה ונגרם עי"ז היזק כמה אלפים גם לחלק היתומים ורמ"צ הנ"ל הוא איש נבון וחכם וראוי ללחום לנגדם ומי יודע אם תמצא עוד איש כזה אם יתפרד בין הדבקים. עכתו"ד השאלה: והנה רו"מ הביא מהתוס' סוטה (כ"ז) שהביאו בשם ירו' דדריש לקרא דאל תסג וכו' ובשדי יתומים אל תבא דקאי אמעוברת ומניקה והב"מ בתשו' צה"ב סימן ה' ביאר דדמי להא דמרחיקים ממצודת הדג דבש"ס פ"ב דב"ב דשאני דגים דיהבו סייארא ופירש"י דהו"ל כמטי לידיה וחבירו מזיקו וה"נ זכה התינוק ביניקת אמו כיון שאם לא תנשא בודאי תבא היניקה לידו והוי כגזל והנה זה כמה שנים בתשו' למדינת מאלדוי הבאתי סמוכין לזה ע"ד פלפול מדברי רמב"ם וסמ"ג שכתבו טעמא דלא ישא מעוברת משום דחסא ותמהו כולם שהוא נגד הש"ס דיבמות (מ"ב) דדחי להך טעמא דא"כ דידיה נמי ואי דחייס עליה של חבירו נמי חייס עליה ומסיק דטעמא משום דסתם מעוברת למניקה דלמא איעברה ואיעכר חלבה וכו' ולהנ"ל נראה דהנה בשו"ת ב"ח החדשות סימן נ"ח העיר בהא דפריך אטעמא דדחסה דידיה נמי והא יש לומר דלגבי חבירו אינו נזהר כ"כ לשמרו ובלא מתכוון יהרג משא"כ בשלו וצ"ל דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו והנה בטעמא דהתוס' סוטה הנ"ל בשם ירושלמי יש להעיר דהא בש"ס דב"ב (קמ"ב) מבואר דקיי"ל דהמזכה לעובר לא קנה משום דעובר אין לו זכי' רק במזכה לבנו משום דדעתו ש"א קרובה אצל בנו מהני משום דמסתמא גמר ומקני באופן המועיל וע' בח"מ סימן ר"י וא"כ בזה דלא עשה האב שום זכיה רק דהוי ירושה הבאה מאליה ותליא בפלוגתא דר"י ורבנן ביבמות ס"ז והן אמת דלשי' תוס' ב"ב שם גם בירושה מהני אבל ברמב"ם פ"ח מתרומות הל' ד' ובמ"ש הכ"מ שם בישוב השגת הראב"ד מוכח דלדידן בירושה מאליה לא זכה העובר כלל והסוגיא דיבמות אזיל לשמואל דס"ל המזכה לעובר קני דס"ל דעובר אית ליה זכי' יעוש"ה ותבין וא"כ כיון דלדידן אין לעובר כח לזכות כלל והרי בש"ס פ"ב דב"ב ובחו"מ סימן קנ"ה מבואר דאם עשה בהיתר ואחר כך בנה חבירו בצדו אין על המזיק להרחיק וא"כ אמאי אסור לישא מעוברת הרי אף דמעוברת להניק קיימא הרי כל זמן שאינה מניקה אין לעובר זכיה ויוכל זה לישא ויופקע ממילא שיעבוד של העיבור לכשיולד. ואולם נראה על פי המבואר בש"ס דכתובות (ע"ח ע"ב) ברש"י בהא דנפלו לה נכסים משנתארסה דלב"ה לא תמכור לכתחלה וכ' רש"י דאם בא לוקח לב"ד לימלך אמרינן ליה לא תיזבון ובמל"מ פ"ו מזכיה ביאר דבריו דאין הבעל יכול למחות וגם עליה אין איסור רק דב"ד אומרים ללוקח למה תתן מעותיך במקום זה שהבעל מקפיד הלא יש בידך לקנות במק"א ע"ש וא"כ גם בזה האיסור על הבעל שלא ישא את זאת להפקיע זכות הולד כשיולד דהא יוכל לישא אחרת. ובזה יש לומר מה שדקדק הנו"ב בתשובותיו דביבמות נקט לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו' משמע דהאיסור על הבעל ובכתובות (ס') נקט מינקת שמת בעלה לא תנשא כו' משמע דהאיסור על האשה והוא דקדוק עצום ולפמ"ש ניחא דביבמות דנקט גם מעוברת והרי עובר אין לו זכיה להכי נקט האיסור על הבעל אבל בכתובות דמיירי רק במינקת שכבר זכה העובר בשיעבודו גם האשה אסורה להפקיע שיעבודו אך דלפ"ז יש לתמוה בהא דמבואר שם ביבמות דגבי מעוברת אם כנס יוציא הרי בכתובות מבואר שם דאם מכרה בדיעבד המקח קיים וע"ש (דף פ"א) בהא דפריך אביי על ר"י דאמר דאי זבין לאו זבינא. וה"נ בזה אמאי יוציא. ואולם הדבר נכון דהא כבר כ' דיש בזה חשש דחסה רק דהוי מלתא דל"ש ול"ג בה רבנן וכבר נודע מ"ש השעה"מ בפ"ד מהל' יו"ט בשם הליכות אלי דהא דלא גזרו משום מלתא דל"ש היינו דל"ג בל"ש אטו שכיח או בשכיח אטו ל"ש אבל במלתא דל"ש אטו ל"ש שפיר גזרו ונודע מ"ש התוס' בחולין (כ"ט) דדבר שאסור לכתחלה היכא דעשה דיעבד הוי מלתא דל"ש ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סימן רל"ה מכמה דוכתי בזה וא"כ א"ש דכאן דלכתחלה אסור משום שיעבוד הולד וא"כ גם בעבר ונשא כיון דעכ"פ הוי מלתא דל"ש שוב יש לגזור משום מלתא דל"ש משום חשש דחסה ולכן אם כנס יוציא וא"כ מיושבים דברי רמב"ם שכ' שפיר טעם דחסה דגם לפי המסקנא בעכצ"ל הטעם דדחסה וכמ"ש אבל התינח לדידן דקיי"ל דעובר אין לו זכיה אבל בש"ס שם הרי מריה דשמעתא שם הוא שמואל דמפרש בתחלת הסוגיא טעמא דהבחנה והוא סובר בב"ב דעובר יש לו זכיה וגם בירושה מאליה קנה לדידיה וכמש"ל בשם הכ"מ וגם אביי משני הכא דאשה בושה לבא לב"ד והוא סובר ג"כ בב"ב שם דירושה הבא מאליה עובר זוכה וא"כ לדידיה א"צ לטעם דדחסה כלל ולכן קאמר הש"ס שפיר אלא סתם מעוברת למניקה