מהרש"ם חלק א קמג

ומ"ש רו"מ שהי"ל להזהירם שלא ליתן יותר הנה אם כי מצינו כה"ג בתוס' כתובות (ל"ד ע"ב) ד"ה מתה וכו' דהתם פשע האב שהי"ל לומר לבניו שאינה שלו הלכך מחיים פשע בה ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו ע"ש ובתוס' ב"מ (דף פ' ע"א) בד"ה ואי וכו' דהכא שניהם פשעו וכו' והי' לכל א' ליתן לב על חבירו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע ע"ש אבל היינו בשומר דחייב גם בגרמא אבל במי שאינו שומר לא אפשר לחייבו ע"י שגרם הפסד לחבירו בשוא"ת וכמ"ש הרמב"ן הובא בקצה"ח סי' ס"ו סקכ"א וכ"ה במאירי הובא באס"ז לב"ק נ"ו ואף דמבואר בריטב"א ואס"ז ב"מ ע"ג דהיכא דסמך עליו והימני' מתחייב גם בביטול כיסו כבר הארכתי בחיבורי לחו"מ סי' קע"ו להוכיח דלא קיי"ל כן רק היכא דנתחייב בפירוש בזה ואח"ז מצאתי במרה"פ על הירושלמי ב"מ פא"נ שפסק ג"כ כדברי ודחה ד' הריטב"א ויעוין בשו"ת פני יצחק הספרדי חחו"מ סי' כ"ג שהרחיב הדיבור והביא מכמה תשובות להוכיח דבשוא"ת ל"ש דד"ג ופטור ע"ש וגם מבואר בב"י חו"מ סי' רנ"ב במה שחלק על הרשב"ץ דאף שהתחילה לפרוע קצת א"א לחייבה על השאר ול"ה הודאה על הצוואה וכ"ה ברשד"ם חח"מ סי' רע"ג ומכ"ש בנ"ד ולכן לענ"ד אין מקום לחייב את הבעה"ב לשלם החובות של האנטלר, והנלע"ד כתבתי: סימן עח להרב המאוה"ג וכו' מו"ה אלטר שפירא נ"י אבד"ק וויקנא בגליל בוקאווינא מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בשן תותבת אם הוי חציצה לטבילה ורו"מ הביא דברי הבינ"א שער בית הנשים סי' י"ב שפסק דלא הוי חציצה ורו"מ תמה שהרי הנשים מוציאות אותם בכל עת לנקותם יפה מכל חלודה וכדומה ויש מוציאות אותם בכל יום ואמאי לא יהי' חציצה, הנה בד"ז כבר האריך בשו"ת אמרי אש סי' ע"ה ע"ו והביא מש"ס דשבת (ס"ד) והעלה לדינא דאם זמן רב עובר שא"צ להוציאו לנקותו וא"א לה להוציאו בעצמה בלא רופא אומן אזי הוי מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ וגם בשו"ת בנין ציון החדשות סי' נ"ז העלה כן והביא ג"כ מש"ס דשבת הנ"ל וגם בשו"ת משיבת נפש סי' ל"ב ומבואר מדברי כולם דאם דרכה להוציאו בכל עת בודאי חוצץ ובתשו' גידולי טהרה סי' כ"ב ותשו' מהר"י אסאד סי' רכ"ט הוסיפו דאם א"י להוציאו בלא אומן אינו חוצץ אפי' אם מוציאתו בכל זמן קרוב ע"י האומן אבל אם יכולה להוציאו בעצמה בלא צער וכאב אסור לה לטבול עד שתוציאו ע"ש ובפרט כפי הנהוג בזה"ז שהם מוציאין אותם בכל עת לנקותם נראה דגם בדיעבד שכבר טבלה הוי חציצה וצריכה לחזור ולטבול ורק אם אינו דבוק בבשר שסביב השינים בחוזק והוא רפוי עד שראוי לביאת מים בתוכו יש לצדד אבל הוא כמעט מהנמנע להבחין ואין להקל, והנלע"ד כתבתי: סימן עט להרב הגדול וכו' מו"ה יהודא כ"ץ נ"י מו"ץ דק' סאגיק. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו שמה שהמציאו הרופאים באשה שיש לה נקבים בשינים שמטיפים איזו דבר שיש לו מראה השן לתוך הנקב ונעשה מחובר עם השן ולא ניכר מקומו ועי"ז מתרפאים השינים והוא כמראה השן וע"ז שאל אם הוא חוצץ בטבילה והביא מדברי בינ"א שפסק דחוצץ ובשו"ת שו"מ מ"ת ח"ג סי' ק"ח האריך להתיר ודבריו לא נהירין כלל אך י"ל דהתם מיירי במטיפין עופרת אבל בנ"ד הוי לנאותו דאינו חוצן אף דמתחלה עושין לרפואה מ"מ אין חפצים להסירו אח"כ משום נוי שלא יהיו נראים הנקבים וכבר הוכיח הבינ"א שם דלא כהב"ח דכל לנאותו אפי' הוא דבר ממש ולא חזותא אינו חוצץ עכת"ד. הנה לפענ"ד דבנ"ד דא"א להוציאו ולשלפו מתוך השן לכ"ע אינו חוצץ אף שהוא לרפואה (ומ"ש רו"מ דהוי לנאותו משום דאין חפצים להסירו אח"כ משום נוי ז"א דאם יסירו הטיפין יחזור הכאב ול"ה לנאותו) וראי' מהא דשבת (נ"ב ע"ב) וכל בעלי השיר וכו' וטובלן במקומן ופריך והאיכא חציצה אר"א כשריתכן ופירש"י שהכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב ובתוס' ד"ה והאיכא חציצה וכו' ואור"י דצ"ל שפעמים מסירין אותן ועושים מהן מלאכה בפ"ע שאם כל שעה היו קבועין בצואר בהמה הי' הכל חשוב כלי אחד ולא הוי חציצה ע"ש הרי דדבר קבוע תמיד אין בו משום חציצה ועתוס' שבת (י"ז ע"א) ד"ה ועל שאר אדם וכו' דבא"א להוציא הדרבן אא"כ ישבר בית קיבולו לא חשיב בית קיבול ועוד ראי' מעירובין (ק"ד) בהא דבוזקין מלח ע"ג כבש אי דקמבטל לי' מוסיף אבנין אי דלא מבטל לי' הוי חציצה ומבואר דבמבטל לי' ליכא חציצה וע' שו"ת ג"פ סי' נ"ו שהעיר מזה לנידון אחר והביא מכמ"ק ועוד ראי' מתוס' יומא (מ"ד ע"ב) ד"ה בכל יום וכו' ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר וכו' שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה וה"נ בנ"ד וכה הראני חתני הרב הגדול וכו' מו"ה יעקב לנדא נ"י ראבד"ק טשארטקוב בס' מי נדה בדין הטיפו עופרת הנ"ל שכתב לחלק דאם ההטפה שוה עם השן אינו חוצץ ואם בולט קצת יותר מן השן חוצץ אבל ראיותיו אינם מוכרחים וע' בנח"א שבאשכול הל' מקואות סי' ס"ה שחולק ג"כ ע"ד הבינ"א והעלה דגם לצורך רפואה אם יודע שלא יתרפא רק עי"ז ואין בדעתו ליטלו משם אינו חוצץ: וע"ע בשו"ת בנין ציון החדשות סי' נ"ז שצידד ג"כ להקל ומ"מ סיים דלכתחלה יש להחמיר ע"ש והנלע"ד כתבתי ואח"ז נשאלתי בזה גם מהרב המאוה"ג הצדיק מו"ה יצחק נ"י אבד"ק אלעסק והשבתי ג"כ כנ"ל סימן פ להרב המאוה"ג וכו' מו"ה יוסף נאטטעסמאן נ"י אבד"ק אולאשקאוויץ מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה א' שזה איזו שנים נתלשה בגופה ועי"ז מרגשת תמיד שהאם שלה מזזת והולכת בפנים אנה ואנה ונדמה לה פתיחת המקור כדרך הרגשת וסתה וכמ"פ בדקה מיד תוך שיעור ווסת המבואר בסי' ק"ן סנ"א ולא מצאה כלום ורו"מ הביא דברי תה"ד וש"ע דבהרגישה ולא מצאה כלום טמאה דמסתמא נאבד טיפה של חרדל וצידד דבנ"ד דמצוי אצלה תמיד ע"י חולשה לכ"ע יש להקל והוא תמוה דשמא החולשה באמת גורם שיפתח פי המקור בכל עת ומפליט טפה של חרדל ונאבד ואף דהאשה יש לה ווסת קבוע מ"מ אולי החולשה גורם להפליט בכל עת טפה א' ובשו"ו יוצא דם בשפע וכל אריכות דבריו בענין זה אין להם שרש כלל ולא דמי כלל להא דמצאה מראה טהור דתולין בו דהתם יש לפנינו דבר היתר לתלות בו ודמי למ"ש הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין דגם לשיטת הר"י דמחמיר בנולד ריעותא מחיים מ"מ בנטל זאב הב"מ יש להקל כיון דיש לפנינו דבר היתר לתלות בו בודאי וחשש של איסור הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש וה"נ בנ"ד כיון דיש מראה טהור לפנינו לתלות בו ההרגשה דם טהור יוצא מן המקור מדוע נחזיק עוד ריעותא לחוש שיצא גם טפת דם טמא משא"כ בדלא מצאה כלום וכן בנ"ד הרי אין לפנינו דבר היתר ברור לתלות בו דשמא החולשה גורם באמת פליטת טפת דם טמא בכל שעה: ואולם יען כי בנ"ד מוצאת תמיד והוא מקום עיגון נראה דיש לסמוך עמ"ש בתפארת ישראל להקל בבדיקה תוך שיעור ווסת ואף דבתשו' ח"ס חיו"ד סי' קפ"ח פקפק על דבריו מלשון הרמ"א סי' קפ"ח דמוכח דגם בבדקה מיד דינא הכי וע' בח"ד מ"ש ג"כ בזה אבל כיון דהב"י ורדב"ז חלקו על התה"ד ויעוין בסד"ט באורך וגם כבר רמז בפת"ש לתשו' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ה' ועיינתי שם וראיתי שביאר דלא תיקשי מהא דא"א לפה"ק בלא דם דדוקא במקום ולד או בחתיכה גדולה או קטנה משא"כ בלא ולד ובלא שום חתיכה ובפרט בהרגשת פתיחת מקור לבד דלא דמי לפתיחת הקבר ממש ללידה וסיים דהמחמיר מפסיד בזה דלא נענש יהושע אלא על שבטל מפו"ר לילה א' והמיקל נשכר ואין חשש כלל ע"ש ואני מצאתי גם בשו"ת בגדי כהונה סי' ה' שהאריך לצדד להקל בדינו של תה"ד אך דהסד"ט הביא לשון רמב"ן נדה (דף י"ב) בשם ר"ח שהובא בתוס' דמוכח כהתה"ד ומי יערב בלבו להקל נגד ד' ר"ח שכל דבריו דברי קבלה אבל מ"מ בבדיקה תוך שיעור ווסת י"ל דמודה להקל אלא דהתם יהי' לב הבעל נוקפו דשמא לא בדקה תוך שו"ו ותדע דהא במצאה מראה טהור מודה התה"ד דיש להקל וא"כ אמאי יהי' לבו נוקפו הרי שמא בדקה ומצאה מראה טהור ובע"כ דמ"מ יחוש לנפשו שמא אינו כן וה"נ י"ל לענין תוך שו"ו: