מהרש"ם חלק א קמב

ף דרו"מ העיר מהא דכתובות (ל"ד ע"ב) הניח להן אביהן פרה שאולה כסבורין שהיא שלהן דמשלמין דמי פרה בזול משום די"ל אלו היו יודעין שאינה שלהם לא היו אוכלין בשר הרבה כ"כ וכ"ה בחו"מ סי' שמ"א וה"נ א"צ לשלם רק דמי טרפה עכ"ד אמנם לענ"ד צריכה לשלם דמי כשרה כיון דבעלת העוף מוחזקת וראי' מהתוס' ב"ק (כ"ז ע"ב) ד"ה ושמואל אמר דהיכא דלא איבע"ל לעיוני אנוס הוא ופטור והא דרבי קרא דאונס כרצון היינו באונס קרוב למזיד משא"כ באונס גמור והביאו מהא דהניח להם פרה שאולה הנ"ל דמשלמים רק מה שנהנו ולא מה שהזיקו משום דאנוסים הם ע"ש הרי דכל טעמא דהתם משום דהיורשים אנוסים הם בטעות זה דלא הו"ל למידע ולשי' הרמב"ן במלחמות ר"פ המניח ורשב"א שם היכא דמזיק ממש גם באונס חייב ודלא כהתוס' ועמח"א הל' נזקי ממון סי' ה' וסי' ו' וא"כ בנ"ד דליכא אונס כלל דהו"ל לעיוני ולדקדק אם הוא עוף שלה ופשעה במה שמכרה לעכו"ם בזול טרם ששאלה מהרב שלא כדרך בנ"א פשי' דחייבת במה שהזיקה ומכרה בפחות מכדי שיווי עוף כשר וכבר כתבו התוס' בב"ק (כ"ג ע"א) ד"ה וליחייב (דף כ"ז) שם ד"ה אמאי דיותר צריך אדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ומבואר ביבמות (פט ע"א) התם שוגג קרוב למזיד דאיבע"ל למיטעמי' ושם (צ"א ע"ב) איבע"ל לאקרויי לגיטא וכו' איבע"ל לאמתוני וכו' ומה"ט הויא כמזידה ובב"ק (ל"ב ע"ב) המזיק את אשתו בתה"מ וכו' איבע"ל לעיוני וכו' וה"נ בנ"ד אם היתה מעיינת היטב וחוקרת על הדבר לא היתה טועה בשל אחרים שהיא שלה וחייבת לשלם דמי כל הנזק, וגדולה מזו מבואר בנה"מ סי' קכ"ו סק"ו בדין הי' מונח חפץ של ראובן אצל שמעון וטעה ראובן וסבר שהוא של שמעון והודה לשמעון שהוא של ש' ואח"כ נתן ש' החפץ לעכו"ם במתנה דחייב ש' לשלם דמי שויו אף שהי' הטעות ע"י בעל החפץ עצמו ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהיא טעתה מעצמה ואם אולי היתה מזידה בדבר ויעוין עוד בחו"מ סי' רל"ב סי"ג בדין עשה לוקח מום במקח קודם שנודע לו מום הראשון דאם עשה דבר שאין דרכו לעשותו חייב ונלמד מדין טבח ובנה"מ שם הקשה מהא דהניח להם אביהם פרה שאולה הנ"ל ותי' דהכא הי' אפשר לבדוק המום קודם שנשתמש בו ודמי לאונס דגנבה וחייב ומכ"ש בנ"ד ולכן נ"ל דחייבת בכל דמי העוף מספק כיון דהתובע מוחזק והנלע"ד כתבתי סימן עו להרב הגדול וכו' מו"ה שמואל דוד פרידמאן מו"ץ דק' חוסט. (ולהרב וכו' מו"ה יעקב יוסף האמער ראב"ר דק' סניאטין) מכתבו הגיעני ומה ששאל בשנים שדנו בערכאות ונשבע א' בעש"ג ואח"כ באו לדיני ישראל ונתחייב הנ"ל שבועה אם נפטר במה שנשבע בדא"ה ורו"מ כ' לחלק בין ירדו לדין בדא"ה ברצון שניהם ובין אם תבעו לד"י ולא רצה ותבעו לדא"ה ע"י הכרח ובשם רב א' כ' די"ל דכיון דלא נשבע ע"ד ב"ד אולי ביטל בלבו ורו"מ פקפק עליו בזה והנה דין זה תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש שהובא בסי' פ"ז סט"ז בנשבע על להבא אם נפטר בשבועה זו וה"נ בנ"ד באם שבעש"ג משביעין על להבא שיטעון האמת תליא בזה וע' בעט"צ בתשוב' שבסופו לסי' פ"ז מ"ש בזה דרוב פוסקים ס"ל כדעה א' וכן עיקר ואני מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' תקפ"ה שפסק בפשי' דגם בשבוהש"ת שנשבעין עה"ס אם נשבע על להבא לא נפטר משבוהש"ת וגם בתשו' רשד"ם חחו"מ סי' קנ"ט המצויין בש"ך שם העלה דהעיקר כהרשב"א והעמיס בדברי הרא"ש שאינו חולק כלל על הרשב"א אבל אני מצאתי בתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ח' בדין אשה שקבלה עלי' בח' שלא להבריח משל בעלה כלום ושוב מצא ביתו סגור וחושדה ופסק דא"צ לקב"ח שלא הבריחה כיון שכבר קבלה עלי' מקודם שלא תבריח ואם ידוע שהבריחה הרי עברה על ח' הקדום ואינה נאמנת עוד בקב"ח של עכשיו ופשוט דלשי' אזיל דס"ל דגם בשבועה דלהבא נפסל כמ"ש בסי' ל"ד ס"ה בשמו ולפמ"ש הש"ך שם סק"ה דהלכה כדברי המכריע דבשבועה דלהבא אם עבר בשוא"ת אינו נפסל א"כ באם שמשביעין בעש"ג על העתיד שיטעון אמת אפשר שהכחיד תחת לשונו איזו דבר ולא הודה ועבר רק בשוא"ת א"כ פשי' דאינו נפטר בשבועה זו ומלבד זה מבואר בעט"צ שם מתשו' הרשב"א דגם בנשבע על העבר שכל מה שאמר אמת אינו שבועת ב"ד שצריך לישבע שאינו חייב וז"ל הרשב"א סי' תתקס"ד ומ"מ אפילו לדברי רש"י אינו דומה לזו דהתם השבועה שנשבעת וכו' אבל כאן אין השבועות דומות דשבועת הח' היתה שלא יטעון שקר ושבועת ב"ד הוא שפרע ואין אותה שבועה ראשונה פוטרתו מידי שבועה זו שאינו ענין אחד ממש עכ"ל ואח"ז הביא החילוק בין שבועה דלהבא שאינו נפסל בה אבל טעם א' עולה גם בנשבע שמה שטען היה אמת כמ"ש בעט"צ שם והוכיח שם שטעם זה הוא עיקר לדינא וא"כ בנ"ד גם אם נשבע על מה שאמר קודם הוא אמת לא מהני ובפרט בזה"ז במדינתינו שהבע"ד נחשב עד ונשבע כמו עד פשי' דל"מ להיפטר בזה ומלבד זה הנה יפה אמר הרב דכיון דלא נשבע ע"ד ב"ד אולי עשה איזו ערמה באיסור אלא שהוא חידש ד"ז מדעתו ולכן פקפק רו"מ עליו ובאמת הדבר מבואר בב"י סי' פ"ז מחודש ט"ו בשם מ"כ ובשם ר"ת ורי"ו ואף דהר"ן בגיטין הביא דברי ר"ת וראייתו מש"ס דב"ק וכתב דלאו ראי' הוא הנה לא חלק עליו על הדין רק שדחה הראי' וכמ"ש כה"ג הב"י ביו"ד רסי' ל"א בדעת הרא"ש כן דאע"פ שכתב דראיית ראב"ן אינה ראי' מ"מ לדינא ס"ל כוותי' וכ"ה בש"ך חו"מ סי' ע"ב סקצ"ז דגם ר"י בתוס' לא פליג ארשב"א רק דאומר ר"י דאין ראייתו ראי' ע"ש וכ"ה בתשו' שעא"פ סי' ע' בדברי הרא"ש כתובות פ' הנושא שכ' דאין ראי' מהירושלמי דמ"מ ס"ל כן לדינא ע"ש וה"נ בנ"ד ועכ"פ לדינא הרי הב"י הביא ד"ז בפשיטות ומוכח דקיי"ל כן (וגדולה מזו מבואר ברשד"ם שם דאם נשבע ביחיד יוכל לחזור ולהשביעו במנין אך במ"ש כן בשם הב"י צע"ג דבב"י בשם הפוסקים מוכח להיפוך) ולכן ברור דבנ"ד צריך לישבע שנית רק באם שגם בדא"ה השביעוהו ע"ד השופט ל"ש טעם זה אבל מ"מ טעם הראשון שייך בזה, והנלע"ד כתבתי: סימן עז להרב הגדול וכו' מו"ה אשר זעליג אפטאוויצר נ"י אבד"ק אזערנא מכתבו הגיעני ובדבר הדו"ד שבא לפניו בראובן שהי"ל אנטליר בנכסיו לשרתו בכל צרכי הבית וכל הוצאותיו הי' על פיו וכמ"פ לקח האנטלר בהקפה בחנויות בלא פקודת הבעה"ב אלא לפי שהי' מפורסם שהוא ממונה בביתו הקיפו לו והיו שולחים חשבונות ושילם הבע"ב ועתה הלך האנטלר מהבע"ב והחנונים תובעים חובותיהם והבעה"ב טוען שהאנטלר לקח זאת לעצמו ולא באו לידו כלל והאנטלר מודה ג"כ בזה והחנונים טוענים כי ע"י שהי' רגיל לשלם עד עתה לכן הקיפו גם להלאה והי"ל להזהירם שלא יקיפו יותר. ור"מ הביא דברי רשד"ם שהובא בבאה"ט סי' קכ"ט שצידד דבאומר כל הנותן אינו מפסיד לא הוי ערבות ומכ"ש בזה: הנה לא אדע מדוע הביא מבאה"ט ולא מהש"ך שם סק"ו שהביאו ובש"ך יו"ד סי' רל"ה מבואר להיפוך אבל בשע"מ חו"מ שם סק"ב הביא מדברי הרשב"א והר"ן ורא"ש פ"ק דקידושין (דף י"ט) בהא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך וכו' דמפורש דבערב בעינן שיאמר הערב להמלוה ודלא כהש"ך ביו"ד הנ"ל: וגם מ"ש מהאס"ז (ב"ק ק"ד) דבשכירו ולקיטו י"ל דלא האמין לו לכל דבר וגם דין גי"ד דא"ע סי' ל"ה מהני רק לאותו דבר ולא לשאר דברים הנה כיוצא בזה מבואר בס' האשכול הל' שחיטה סי' ג' בדין הוכיח סופו על תחלתו דמהני הגי"ד רק לאותה מעשה ולא למעשה אחרת ולכן דוקא בזרק באותה שחיטה אמרי' כן ע"ש: ומ"ש רו"מ מהא דיו"ד סי' שכח וקצה"ח סי' רמ"ג לחלק בין מידי דבעי שליחות ובין מידי דסגי בגי"ד ובזה ביאר ליישב הא דע"ז (נ"ג) דכיון דגלו דעתייהו דניחא להו בע"ז שליחותייהו קעבדו דבכה"ג דסגי בגי"ד מהני גם ע"י עכו"ם הנה כבר קדמוהו הברכ"י לאהע"ז סוסי' ה' ובשו"ת בש"ר סי' ש"פ דהתם מטעם גי"ד דניחא להו סגי דבאמת הא דאא"א דשא"ש הוא רק נגד רצונו משא"כ בדאיכא גי"ד דניחא לי' וע' בתשו' ח"ס חאו"ח סוסי' פ"ד מ"ש ג"כ בזה ויעוין בתשו' נאות דשא סוסי' ל"ט ותשו' בר"א חא"ע סי' ק"א מ"ש בזה אבל בכ"ז בנ"ד אינו דומה לכל הנ"ל דבשלמא היכא דצוה ליתן לפלוני לצורך אותו פלוני י"ל דגי"ד שרצונו לההנותו וכדומה אבל בנ"ד הרי עד עתה מה שלקח האנטלר בא ליד בעה"ב ולכן שילם להם אבל עתה שלא בא ליד בעה"ב והאנטלר לקח לעצמו הרי בכה"ג לא הי' מעולם גי"ד שרצונו לשלם להם וע' בב"ש אה"ע סי' ק"ב סק"ח לחלק בדין נו"נ בין בא ליד הבעל או לא: