מהרש"ם חלק א קלז

ב"ש מ"ת סי' י"ז שהוכיח מהמלחמות פ"א דחולין להיפוך ואני הבאתי מדברי תוס' שבועות (מ"א ע"ב) ד"ה כל מלתא כו' ותשו' רע"א סי' פ"ט ועוד מכמ"ד ואכ"מ: ומ"ש רו"מ מדברי הש"ך סוסי' קפ"ח שהוכיח מהירושלמי כדעת הראב"ד ודלא כהרז"ה יעוין בתשו' ב"א חיו"ד סי' מ"ט שדחה ראיית הש"ך ואדרבא הוכיח מירושלמי כדעת הרז"ה: וגם במה שהביא רו"מ מדברי הש"ך סקט"ז שדחה דברי רמ"א שמחלק בין שעת וסתה יעוין בתשו' מהר"י אסאד סי' רל"ו שהוכיח מתשובת הרא"ש כדעת הרמ"א וגם במ"ש רו"מ מהח"ס סי' קנ"ט וסימן קע"ו דגם בעפר אם לא נימוחו טהור ושכ"ה בנו"ב מ"ת סוף סימן קנ"ב יעוין בתשובת ב"א הנ"ל שהאריך גם כן להוכיח כן: וגם במ"ש רו"מ מדברי סד"ט סוסי' ק"צ דאין דרך מקור להוציא פחות מטיפה א' ומשו"ת דברי חיים חיו"ד סי' ע"ב שפקפק בענין הקרטין ע"ד הס"ט דהא יותר מטפה א' שכיח וא"כ אם מוצאת ב' קרטין בטל ההיתר ורו"מ כ' די"ל דכמה קרטין באים מטיפה א' הנה מלבד שגוף דבריו לא נהירין אף גם כבר האריך בתשובת הר המור סי' כ"א לדחות ד' הס"ט והוכיח דהש"ס מיירי במראה טהור ולא בדם טמא וגם אדרבא לשי' הס"ט ק' מהש"ס (דף נ"ז) כמו שרמז הס"ט שם ובתשו' ב"ש סי' י"ז העיר על הס"ט בזה ולא ראה ד' הס"ט סוסי' ק"צ שרמז בעצמו לש"ס הנ"ל אבל גם בלא"ה הקרטין משונים במה שהם כמין עפר ולא שכיחי מן המקור וכמש"ל מדברי הרשב"א בחי' לנדה: וגם אם הן הרבה איכא הוכחה הנ"ל: וגם מ"ש האחרונים לצרף הספק שבאים בלא הרגשה ול"ש בזה חזקת דם בהרגשה והביאו בשם בי"ע וש"י דגם בראתה בצירוף מראה טהור תלינן ההרגשה בדם טהור ורבים הרעישו ע"ז ודחו ד"ז בב' ידים אבל יעוין בס' ערוך לנר לנדה (נ"ז ע"ב) שהאריך לקיים ד בי"ע והוכיח מהש"ס כן וגם הוכיח מנדה (ג') ורש"י דהרגשה לא הוי רק במרגשת מעט צער כמו בהתחלת יציאת מ"ר וסיים שזהו עיקר גדול להקל בענין ההרגשה יעו"ש היטב ומ"ש רו"מ מדברי האחרונים שכתבו דדם שלא בהרגשה סותר מדאורייתא הנה אם כי כמה אחרונים חששו לזה והביאו מדברי רמב"ן בחי' לנדה ל"ז אבל יעוין בשו"ת משיבת נפש סוסי' ל' שהאריך בזה להוכיח דאם הפסיקה בטהרה פעם א' אפי' ראתה אח"כ שלא בהרגשה אינו סותר וגם עולה לז"נ ודחה הראי' מדברי רמב"ן די"ל דמיירי שלא הפסיקה עוד בטהרה ועוד כ' לדחות הראי' מהרמב"ן באופן אחר ובפרט שכן דעת הראב"ד ורז"ה ורמב"ם ור"ח ותוס' ורשב"א ורא"ש וש"פ ע"ש היטב ולכן גם ספק זה חזי לאצטרופי להקל בנ"ד. ומ"ש רו"מ דיש לצדד שלא תבדוק רק ביום א' ויום ז' דזהו רק חומרא דרבנן ובכה"ג אין להחמיר והביא מדברי נו"ב מ"ת סי' קכ"ט ותשו' דברי חיים סי' ע"ד ודברי סד"ט סי' קצ"ו סקט"ו וישוע"י סוסי' קצ"א והנה גם אני הוריתי כן כמ"פ בכיוצא בזה אבל מה נעשה אם ביום ז' תמצא הקרטין ויהיו תרי קולא ועסי' קצ"ט סעי' ז' ותבין ולפי דעתי אם תבדוק רק בקינוח בעלמא ולא תכניס העד בעומק לא תמצא הקרטין ולכן מהנכון לבדוק בהפסקת טהרה ויום א' בחורין וסדקין בעומק ושאר הבדיקות תבדוק רק בקינוח: סוף דבר שכבר נתבאר כמה צדדים להקל בנ"ד ולכן באותן ט"ו ימים שיש לה וסת קבוע שלא לראות בהם נלע"ד שא"צ לבדוק כלל גם בהרגישה זיבת דבר לח רק בקינוח מבחוץ סגי ובפרט בנשים דשכיח בהו זיבת דבר לח במראה טהור כליחה וכדומה תולין במצוי וא"צ בדיקה כלל וגם בז' נקיים תפסוק בטהרה יום א' בקינוח ואח"ז תפסיק ביום שאחריו בבדיקה בעומק וגם פעם א' ביום א' של ז"נ ולא תחשוב יום שבדקה בקינוח לצירוף ז"נ ושאר הימים תבדוק רק בקינוח וגם אם תמצא קרטין תוכל להקל בהם: ואין לה להחמיר יותר אחרי כי טהורה היא ע"פ דעת תורה ואמנם בימים שיש בהם חשש וסת אין רצוני להקל אבל א"צ לבדוק רק בקינוח ולדעתי לא תמצא קרטין כלל בקינוח לבד ויעוין בשו"ת עטרת חכמים סי' י"ז שהעיד שבא לפניו כמ"פ עובדות כאלו שהיה לכלוך בפי הרחם וע"י רחיצה וקינוח נפסק הדבר ולכן תנסה גם בנ"ד כן ואם לא יועיל אזי יעשו כפי הנ"ל ויצאו דברינו בטהרה והנלע"ד כתבתי: סימן סט להרב הגדול וכו' מו"ה שמואל דוד פ"מ נ"י מו"ץ דק' חוסט בארץ הגר מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שקבע דירתו בעיר שיש בה חבורה ולא הי' דעתו נוחה מהם וקיבל על עצמו עד"ר שלא לבא לאסיפה שלהם גם בשבת ויו"ט ואח"ז נזדמן אצל א' ממכיריו שעשה סעודה והלך הוא לשם ואח"כ באו אנשי החבורה לשם ונסתפק אם מותר לו להיות שם או מחויב לצאת וגם אם האיסור חל גם בהיותם בבית אחר שאינו בית הקבוע לאסיפה שלהם ורו"מ הביא מיו"ד סי' רי"ח וש"ך סק"א בשם מבי"ט דהולכין אחר כונת הנודר והנה לכאורה הי' נראה דאף שזה נדר להתרחק מהחבורה הנ"ל מ"מ בודאי לא קיבל עליו יותר מאיסור מנודה ונזיר דמבואר בסי' של"ד דאף שאסור לישב בתוך ד"א אבל אי איהו קאי ואתי מנודה ויתיב לא מחייב להתרחק ומבואר בב"י שם דאם הוא בבית אחר א"צ להתרחק ממנו וע"ש בד"מ אות ז' בשם ריב"ש בדין ביהכ"נ ומכ"ש שא"צ לצאת משם והנה בתשובת מבי"ט בשניות ח"א סי' קס"ח בדין א' שהי"ל קטטה עם אשתו בעבור שרגיל בסעודות מרעים ולהשתכר ונשבע בנז"ש שבמקום שיש ב' אנשים אוכלים חוץ מביתו שלא יהי' הוא השלישי ופסק דגם אם ילך לדור בעיר אחרת וכן אם יצא חוץ לעיר לגן ופרדס בכלל האיסור ואפי' אם קדם הוא לאכול עם איש א' חוץ לביתו ואח"כ באו עוד אנשים וישבו לאכול שם חייב להסתלק מהסעודה שהרי הוא שלישי ואף שלא אמר רק שבמקום שיש ב' אנשים שלא יהי' הוא השלישי מ"מ הרי אחר שבאו שנים לשם הוא השלישי וגם אם יאכלו האחרים בשלחן בפ"ע שאינו בכלל הנדר מ"מ יפריש א"ע משום לך אמרין לנזירא סחור וכו' שלא יבא לאכול יחד כיון שהוא בבית אחד ואפי' לישב בהסיבה לשתות על פירות לבד אסור שעיקר הנדר מחשש שכרות, ומ"ש השואל דיש לילך אחר הכונה ולהתיר במדינה אחרת ליתא דדוקא בדאיכא ב' משמעות בלשונו נאמן לומר לזה נתכונתי אבל בנדר סתם חל האיסור על גופו בכל מקום ואינו נאמן לומר לא נתכונתי אלא בעירי עכת"ד ובש"ך יו"ד סוסי' רי"ח רמזו בקיצור ולא העתיק לשונו וגם הציון שם בטעות ומזה הי' נראה דגם בנ"ד גם כשבאו החבורה אח"כ יהי' בכלל האיסור אבל לענ"ד בנ"ד שקיבל ע"ע שלא יבא לאסיפה שלהם אין בכלל האיסור אלא שלא יבא הוא אליהם וכה"ג מצינו בש"ס דסוטה (י"א ע"א) שאמרו מצרים נדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' והם אינם יודעים וכו' א"נ הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלים לתוכו וכה"א ומצרים נסים לקראתו וכ"ה בש"ר פ' בשלח פכ"ב ואף שמצינו בש"ס דב"מ (צ' ע"ב) חסמה מבחוץ מהו בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא וכו' מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי ולהבדיל בין הקודש ובין החול כתיב אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה וע' בירושלמי פ"ט דתרומות ה"א בסופו ששאל ר"ע את רשב"י ד"ז וע"ש במרה"פ מ"ש בזה הרי אף דכתי' אל תשת הכונה שלא יהי' שתוי וא"כ ה"נ י"ל שלא יבא לאסיפה שלהם היינו שלא יהא שם אבל י"ל דשא"ה דכתי' ולהבדיל בין הקדש וגו' לכן אין לחלק בין שתוי מקודם ובין שותה אח"כ וכן בחסימת שור דאיכא משום צב"ח שזהו עצם איסור חסימה כמ"ש בחינוך מצוה תקצ"ו או דדייק בלישנא דקרא כדאי' בירושלמי שם או כמ"ש בספרי ורש"י סו"פ תצא וע"ש ברא"ם ותבין ועמ"ש בחיבורי משפט שלום בתשובה שבסוסי' ר"ז סי"ז שהבאתי מכמ"ק דדוקא בדאיכא הוכחה מפרשין כן וע' בתשו' הרשב"א ח"ד סי' רצ"ד במי שנשבע שינשא עם פלונית ודקדק השואל דהכונה שינשא ע"י אחרים משמע והשיב דודאי אין האיש נישא אלא נושא ומ"מ מצינו דחז"ל נקטו נשואין ב' אחיות וכן בכמ"ק ולא הקפידו בדקדוק הלשון אלא במקומות שיש בהם הפרש בין זל"ז כדאי' בכתובות (ב' ע"ב) נשאו לא קתני אלא נישאו וכן נקטו החולץ ליבמתו אף שהוא רק נחלץ וע"ש עוד בזה ולכן בדאיכא נ"מ שפיר יש לפרש דלא יבא הוא דוקא כיון דליכא הוכחה שנתכוון לאסור בכל גווני והא דיו"ד סי' רי"ח ס"ב דבנשבע שלא יעשה יין גם העשוי כבר אסור הרי מבואר שם דטעמא משום דאזלינן בתר הכונה וגם בזה חולק הט"ז שם: ומצאתי בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קל"א שהביא בזה מחלוקת