מהרש"ם חלק א קלח

ממהר"י טאיטאצק דעתו דאין להוסיף על הלשון ע"י אומד הדעת והרב"צ חולק עליו וגם דעת תה"ד סי' רפ"א נוטה לדעת מהר"י טאיטצאק ז"ל וגם בחח"מ סי' רכ"ח הביא כן גם בשם מהר"י בי רב אבל דעת הרד"ך בית ל"ב חרר ב' כדעת רשב"ץ וע"ש עוד סי' רנ"ט מ"ש בזה וגם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ז' חולק ע"ד הרשב"ץ וע"ש סי' נ"ה במה שהשיב ע"ד מהר"י באסן באורך בזה וע' בתשו' כבוה"נ סי' ב' ותשו' שער אפרים סי' ס"ז באורך בכ"ז ועכ"פ בנ"ד דליכא שום הוכחה היפוך הלשון יש להתיר לו בכה"ג להיות בבית האחר ויש להביא עוד סמוכין מתשו' הרא"ש כלל נ"ה דין ט' וז"ל ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון ר"ל כל הבא ונכנס בתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה וכו' עכ"ל הרי דמפרש לשון כל באיה שנכנס לה בתחלה ולא כשלמד כבר חכמת התורה והכי נמי יש לפרש שלא יבא אל האסיפה מתחלה אבל לא כשהוא בא לבית חבירו ואחר כך באו לשם בעלי האסיפה ואף דלשון תורה לחוד וכו' כבר כתבו התוספות יבמות (ע"א) ועוד בכמ"ק דהיכא שלא נמצא סתירה למדין גם מלשון תורה ללשון ב"א ועוד דאין זה נקרא אסיפה של החבורה כיון שהוא בבית שאינו שייך להם ונמצאים שם גם אנשים אחרים שאינם מהחבורה ולכן נלע"ד להקל בזה: ובגוף דברי המבי"ט הנ"ל שפסק לאסור בסעודת מרעים גם בעיר אחרת נ"ל דאם אמר בשבועתו שלא יבא ולא יהי' עוד בסעודת מרעים גם המבי"ט מודה שאין האיסור אלא בעירו ולא בעיר אחרת וראי' לזה ממשנה פי"א דנגעים מ"ה הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ופי' הרע"ב שצריך לשים טלאי חתיכת בגד במקום הכרע דכתי' ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו מלמד שהוא תולה עליו מטלית וכ"ה בת"כ ומבואר דלשון עוד משמע במקומו וא"כ ה"נ דוקא במקומות שהי' רגיל להיות בסעודת מרעים אסור. אך די"ל דזה תלוי במחלוקת הרשב"ץ וש"פ שהבאתי אם הולכין אחר הכונה להוסיף על הלשון וה"נ י"ל דכיון שקיבל עליו האיסור מחשש שכרות אסור גם בעיר אחרת ובמק"א כתבתי בדין שו"ב שהי' עליו ערעור וחתם באו"ש שלא ישחוט עוד בהמה גסה עד שנה ואם יעבור ע"ז יאסר לעולם ובהיותו בעיר אחרת שחט בהמה גסה ורצו לאסרו לעולם עי"ז ואמרתי שלא עבר על שבועתו שלא ישחוט עוד במקומו משמע וכנ"ל: סימן ע להרב הנ"ל. וע"ד שאלתו שחתכו בסכין חולבת אב"י צנון או בצלים והשליכו לקדרה בשר ואין שם ס' והביא מדברי הב"מ סי' צ"ו שחידש דבתרתי אב"י ונ"ט בר נ"ט יש להקל גם בדבר חריף הנה מאז ראיתי דברי הב"מ תמהתי עליו במ"ש כן לשי' רמ"א שהרי ברמ"א סי' צ"ה ס"ב מדברי כמ"פ מפורש דגם באב"י ונ"ט בר נ"ט אסור בד"ח גם בדיעבד ומ"ש הב"מ עוד דסכין חלב רוב תשמישו בצונן יש לדון בזה לפמ"ש בתשובת רמ"ע מפאנו סי' צ"ו ובמק"ח סי' תנ"א סק"ה בטעמא דאזלי' בתר רוב תשמישו דהיינו רק אם אב"י מתשמיש חמין ואור וכיון דאיסורו רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו ושכ"ה בתשו' הרשב"א ח"א סי' שע"ב א"כ בדבר חריף שאסור מה"ת שוב אין להקל ע"י שרוב תשמישו בצונן ושו"ר בשו"ת ב"ש חאו"ח סי' נ"ה שכ"כ אולם יש לדון בזה דכבר נודע דעת פלתי סי' ק"ב ותשובת פמ"א ח"א סי' ס"ד בשם ח"א דכל איסור ד"ח אינו אלא דרבנן ובמש"ז סי' צ"ו סק"א ושפ"ד סי' ק"ב סק"ח הוכיח מתשובת הרשב"א סי' תצ"ז שהקשה בהא דגי' חידוש דלא אסרה תורה אלא כלי ב"י והקשה שמא יבשלו בו ד"ח ומוכח דס"ל דהוי מה"ת אבל הנה בס' זכרון אברהם לסי' ק"ב נודד דלשי' תוס' דהטעם נעשה פגום בגוף הכלי ונעשה כנבלה מוסרחת וכל ד"ח אינו משביח בהכלי אלא כשיוצא משם לתוך התבשיל חריף א"כ הוי נ"ט בנ"ט ובכה"ג י"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש ובאמת דיש לפקפק בדבריו דאפשר שע"י הד"ח אין הטעם נקלש כלל והוה כטעם ראשון ואני מצאתי בריטב"א לע"ז (ל"ט ע"א) בד"ה התם ידוע ממשן כו' וז"ל ואיכא למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאב"י הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדר ומחליא לי' אגב חורפא דחולתיתא מאי הוי ה"ז כמבשם נבילה סרוחה או מבשם עפר דשוב אינו חוזר וניעור וכו' לכך פי' הרא"ה לדעת ר"י דהכא לאיסור בעין שע"פ הסכין חששו וכו' עכ"ל וא"כ זה תלוי במחלוקת הרא"ה והר"ן שלהי ע"ז אם הטעם נפגם באב"י בתוך הכלי או לא ובבדה"ב שער א' בית ד' הביא ראיה לסברתו דאל"כ יאסר מה"ת קדרה שאב"י משום דא"מ לכתחלה אבל צ"ע ממ"ש בעצמו בשער ד' דע"י פגימה לא מקרי מבטל לכתחלה וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' קי"ד שהעלה דגם תוס' והרא"ש ס"ל כדעת הר"ן ע"ש וכן מצאתי במשה"ב בהשמטות (דף ק"ג ע"ב) ובפענח רזא פ' צו תי' קו' התוס' והר"ן בהא דכלי חרס של נותר טעון שבירה אף דנט"ל משום דבעינן למשחה וגם טעם פגום אוסר בו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד תי' כדברי הר"ן ע"ש אבל בר"ן עצמו שם הביא דעת תו' להיפוך ועכ"פ י"ל לפ"ז דכיון דטעמא משום דחוזר וניעור והרי הפלתי סוסי' צ"ט העלה דכל דין חו"נ אינו אלא מדרבנן א"כ לשי' הפוסקים הנ"ל כל ד"ח אינו אלא מדרבנן והן אמת שמדברי תוס' בכורות (נ"ו ע"א) שהקשו לרב ואבוה דשמואל דאין מים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי איך נטהרו מישאל ואלצפן ותי' דמדינא קמא קמא בטל אלא דמשום מ"ע אסור ובימי משה לא גזרו אך הקשו דהא חוזר וניעור ע"ש ומוכח דזהו מה"ת דאל"כ אכתי י"ל דבימי משה ל"ג ובמק"א העירותי מהא דלרב מב"מ ל"ב אך לשי' הריטב"א שלהי ע"ז ג"ז רק מדרבנן לרב א"כ א"ש ומדברי ריטב"א הנ"ל מבואר כדעת החוו"ד סי' ק"ג סק"א וכ"ה במשה"ב בהשמטות שם והאחרונים לא ידעו מזה] ועתוס' יבמות (פ"ב ע"ב) ד"ה אמר ר"י וכו' אבל אם אין ס' מן ההיתר לא דא"א להתבטל כיון שיש נ"ט לבסוף דהא טכ"ע מה"ת הוא וכו' ע"ש ונראה מזה ג"כ דהא דחו"נ הוא מה"ת ומ"מ י"ל דבכה"ג שכבר נפגם ונעשה היתר לכ"ע לא אמרי' חו"נ אלא מדרבנן וגם לשיטת הרשב"א והר"ן דלא נפגם בכלי אלא כשנפלט להמאכל מ"מ בכה"ג שכבר נעשה גם נ"ט בנ"ט י"ל דלכ"ע אין להחמיר בד"ח אלא מדרבנן ובפרט שדעת פר"ח וכר"ו דלהסוברים דנצלו שרי יש להקל בד"ח בדאיכא עוד סניף ובשפ"ד סי' צ"ו סק"ב דחה דבריהם וע' בס' עבודת ישראל בחידושיו לחולין שנמשך לדעת פר"ח והניח ד' רמ"א בצ"ע ואני מצאתי בא"ר סי' תמ"ז סקכ"ד שכתב שבחיבורו ליו"ד הוכיח בראיות ברורות דלא כהרמ"א ושיש להקל בנ"ט בר נ"ט דהיתרא ואב"י בדבר חריף וע"ש סקכ"א וסקל"א ובמח"ש שם סקכ"ח העלה בדעת מג"א דבכלי שבלע בצונן בכבוש ואב"י ונתנו בו חומץ ושהה כדי שירתיח יש להקל וע"ש בפמ"ג בא"א שם וא"כ עכ"פ בצירוף דרוב תשמישו בצונן יש להקל ובפרט בצירוף דברי הסוברים דל"ה ד"ח אלא קורט של חלתית וע' בבינ"א אות מ"ח שפסק גם כן להקל בזה בשאר ד"ח אלא שלא הביא מכל הנ"ל: ובעיקר פלוגתת הפוסקים אם צנון הוי ד"ח יש להביא ראיה מתוס' פ"ב דב"מ קרדום מבקיע בו את העצים ובלבד שלא יבקע בו צנון ולא זית ובפי' המג"א מפני שהחריפות מקלקל הקרדום ע"ש אבל י"ל דמ"מ אין בהחריפות כח להשביח הפגום ומהתוספות הנ"ל משמע קצת דזתים גוף הפרי י"ב חריפות כדעת הש"ך סק"כ אבל י"ל וכבר הביא הבא"י מתוס' פסחים (ל"ו) ואני מצאתי בא"ר סי' תמ"ז סקל"ג בשם צדה לדרך דזית ל"ה ד"ח וע' סנהדרין (כ"ד ע"א) שמרירין זל"ז כזית ובהגהת רי"ב שם וע' במעשה דריב"ל הנדפס בכלבו וש"ל ובסוף מדרש תמורה שעם אגדת בראשית ולמה מעצי זית לפי שהיו ימיהם מרורים כזית וזהו כדעת התוספות וע' טטו"ד תליתאה סי' ר' מ"ש בזה וע' פמ"ג או"ח סי' תמ"ז סק"כ דגם בהפ"מ אין להקל בשומים לומר שאינן ד"ח וע' בד"מ יו"ד סי' צ"ו אות ד' דקריי"ן חמור מצנון ודברי ש"ך סקי"ב צ"ע וע' בב"י סי' קכ"א בשם הרשב"א דאתרוג הוי ד"ח והוכיח כן מהש"ס סוף ע"ז ועמג"א סי' תמ"ז סקל"ג ודברי בכ"ש חולין קי"א צ"ע בזה וע' ב"ב (פ' "א) ורשב"ם ד"ה חד וכו' דחרדל חד ומר והוא מה שקורין גארשיצע וע' בא"ח סי' תס"ד ובדין בארש"ט ע' פמ"א ח"א סוסי' ס"ד שכתב ואני אומר הבו דלא לוסיף וכל שיכולין לשתותו חי אינו ד"ח ובחידושי רז"ה הביא מהמג"א סי' תמ"ז סקל"ח ופסק דבנתן לתוכו אפילו רק מעט מים יש להקל במקום הפסד ואם נתן רוב מים גם בלא הפסד כלל מותר: