מהרש"ם חלק א קכח

ויפר לה וע"ז הקשה סאזימ לפמ"ש הרמב"ן דחיישי' להפרת בעל או להתרת חכם דהא כיון שהנדר לתועלת היתומים א"י להתירו שלא בפניהם כקו' התוס' ותי' הרמב"ן דהכא שכבר גבתה כתובתה ונאסרו כל פירות שבעולם עליה אין כאן תועלת עוד ליתומים במה שלא יתירו לה הנדר דהא גם אם תחזיר לא יופקע נדרה לכן מתירים לה א"כ לפ"ז הדק"ל שידירוה באם לא תחזיר להם מה שמקבלת תיאסר ויהיה בזה תועלת ליתומים וא"א להתיר לה נדרה דגם אם לא יהיה לה מעות איכא תועלת אם לא יתירו נדרה דשמא תתעשר ויהי' לה עכ"ד ונראה דכבר נודע קו' שעה"מ והפלאה כתובות (ע"ד) אמאי מהני תנאי בנדרים הרי א"א לקיים המעשה ע"י שליח כמ"ש התוס' נזיר (י"א) ותי' בהגמ"ר דכתובות והפלאה שם דדוקא במעשה בעי' שיהי' אפשר ע"י שליח אבל בנדר דדיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ למשה"ת וכבר העליתי בחיבורי לחו"מ רסי' קפ"ב דכל נדר שאין לו התרה מקרי מעשה כיון שבדיבורו מתעביד מעשה ודמי לתמורה דמקרי מעשה משום דאין נשאלין עלי' והבאתי מתוס' ב"ק (ק') דמפורש סברא כזו וא"כ אם מדירין אותה באופן שלא יועיל התרה שוב מקרי מעשה א"כ הכא שלא יועיל התרת חכם משום דצריך לפרט הנדר או שמדירין עד"ר ולגבי בעל מהני הפרה אלא שידירוה ע"י תנאי שלא יוכל להפר א"כ הוה הנדר מעשה ושוב לא יחול התנאי כיון דא"א ע"י שליח ותנאי בטל ומעשה קיים וגם אם תחזיר המעות תיאסר בהפירות ושוב איכא עינוי נפש וגם ליכא תועלת ליתומים ושוב יועיל התרה לכן אין מדירים אותה בכה"ג וא"ל דא"כ נימא איפכא דאם יועיל התרה שוב הוה רק כל הנדר דיבור וא"צ משה"ת וחל התנאי ול"ה ע"נ וא"י להפר אבל ז"א דהתרת חכם בלא"ה לא יועיל כיון שנעשה עד"ר או משום דצריך לפרט ורק הפרת בעל יועיל ושפיר מקרי הנדר מעשה כיון דבעל מיגז גייז וחל הנדר עכ"פ עד שעת הפרה ושפיר בעי' משה"ת והתנאי בטל ושפיר הוי ע"נ לכן אין מדירין ואף דבנדרים ("ט) מבואר דגם בנזיר שמשון מהני תנאי אף דל"מ התרה אך לפמ"ש בתשו' חו"י וכס"ד סי' ר"ד דהא דאין לנ"ש התרה רק מדרבנן א"ש ומעתה מיושב שפיר קו' הנ"ל בהא דפריך על ר"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וכו' דאי נימא דר"ה סבר מיעקר עקר א"כ הדק"ל אמאי בניסת אין מדירין הרי יוכלו להדירוה ע"י תנאי אם לא תחזיר מה שנוטלת ולא יהי' ע"נ ולא יוכל הבעל להפר כקו' התו"ג מאי אמרת הרי כיון שאין מועיל התרה הוי הנדר מעשה ובעי' משה"ת ולא חל התנאי כלל כיון דא"א ע"י שליח ותנאי בטל ושוב איכא ע"נ ז"א דנימא להיפוך דאם איכא ע"נ ומהני התרה שוב הוי רק דיבור ומהני תנאי ול"ה ע"נ וא"ל דמ"מ הוי מעשה כיון דהבעל מיפר רק מכאן ולהבא וכמש"ל דז"א דאי סובר ר"ה מיעקר עקר לא הוי מעשה כלל רק דיבור ותיקשי דגם בניסת אמאי אין מדירין ובע"כ דסובר מיגז גייז ופריך שפיר, ודו"ק כי חריף הוא: ובעיקר דברי הח"ס שהביא רו"מ דהיכא דבעינן אמירה א"א בכתב הנה הרמב"ן פרשת יתרו בפסוק ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן וכו' וכמוהו ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה והוא פסוק בד"ה (ב') ובמד"ר שם כן הוא דעת ר"א שאמר כן בכתב ור"י סובר שליח שלח לו והרמב"ן דחה דא"א שיהי' ע"י שליח וצ"ע שלא הזכיר מהמד"ר כלל ועכ"פ מפורש דגם אמירה אפשר בכתב וצ"ל כונת תוס' בגיטין דר"י דמפרש ע"י שליח ס"ל דל"ש לשון אמירה בלשון תורה בכתב אבל בלשון ב"א יתכן גם אמירה בכתב וכבר נודע מ"ש הרשב"א בנדרים (נ"ה) דבד"ה איכא קראי דמשתעי בלשון ב"א וה"נ יתכן ויאמר בכתב: אבל לדינא א"א להקל בשב"כ שהרי בהגהת מח"א על טור אה"ע (לדף קי"ט) הביא בשם הרשב"א שפסק להדיא דבכתב אני נשבע לעשות דבר פ' ה"ז שבועה כמוציא בפיו ובתשו' רשד"ם יו"ד סוסי' פ' הביא כן מתשו' הר"י הלוי ומי יבא אחריהם להקל נגדם: והנה עוד חקר מעכת"ה בהא דכתב הכ"מ פי"ב מטו"א דהא דבעינן גבי הכשר ניחותא דבעלים משום דאא"א דשא"ש והגר"א חידש דבמעשה כיון דאדם אוסר דשא"ש ה"נ מקבל הכשר והעיר רו"מ דכיון דמשכח"ל בלא מעשה לא מקרי מעשה וחזר ודחה דבלא מעשה הרי לא יחול משום דאא"א דשא"ש אך לפ"ז תמה ע"ד המאירי שכתב דהא דמהני שאלה בתרומה משום דמועיל במחשבה משא"כ במעשר דל"מ במחשבה ובע"כ כונתו דבתרומה כיון דמהני במחשבה גם בתורם במעשה מהני שאלה משא"כ במעשר דדוקא במעשה ולהנ"ל קשה דהאיכא נ"מ גם בתרומה בהמעשה שלא יועיל שאלה ושפיר מקרי מעשה לא אדע מהו דהא אי אמרי' דכיון דמשכח"ל גם בלא מעשה שיחול התרומה כל זמן שלא ישאל הרי גם בעושה מעשה בהפרשתו מועיל שאלה ושפיר אמרי' באמת דלא מקרי מעשה ועוד דהתם עכ"פ גוף ההפרשה חל גם בלא מעשה לכן לא מקרי מעשה ואף שיוכל לישאל עליו מ"מ כל זמן שאינו שואל עליו חלה התרומה אבל הכא הרי בלא המעשה אין ההכשר חל כלל: ומה שחידש בישוב ד' רמב"ם שהשמיט בדין טמא במוקדשין בדאמר ברי לי שתמה הנו"ב והעלה כת"ר עפ"ד הכ"מ הנ"ל דהתוס' הקשו במה הוכשר דדם קדשים אינו מכשיר ומ"ש דהעבירו בנהר הרי קק"ל ממון גבוה ול"מ הכשר לשי' קצה"ח סי' ת"ה וצ"ל דהש"ס אזיל לרבה בר עולא דס"ל כעולא אביו דאדם אוסר דשא"ש אבל לדידן שפיר פסק רמב"ם: הנה גם אני דרכתי בסגנון זה ובענין אחר דהנה בחולין (קי"ח ע"ב) פליגי רב ור"י בדין אם יש יד להכשר ופליגי בקרא ובסברא דלרב מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וגם סבר דהכשר לאו תחלת טומאה הוא ור"י ס"ל דנדרש גם לפני פניו והכשר תחלת טומאה ובב"מ (צ"ה) פליגי רב אחא ורבינא בדין פשיעה בבעלים ג"כ אם מקרא נדרש גם לפני פניו וקיי"ל בכל התורה ר"א לחומרא ורבינא לקולא כדאי' בפסחים (ע"ד) א"כ סובר רב אחא כרב ואליבא דרב ל"ש לומר כסברת הכ"מ דא"י להכשיר שלא מדעת בעלים שהרי הכשר לאו תחלת טומאה הוא ובחולין שם פריך רב אחא ממתני' דהכל שוחטין ואהא מוקי לה בטמא במוקדשין א"כ לר"א לשיטתו שפיר י"ל שהוכשר בהעבירה בנהר ואף דקדשים אין לו בעלים חל ההכשר אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם דגם בלא אמר ברי לי לא הוכשר וא"צ שיאמר ברי לי: ועפ"ד הכ"מ אמרתי ליישב הא דחולין ל"ג השוחט בחו"ע ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ופריך טעמא דלא יצא דם הא יצא דם אין נאכלין בי"מ אמאי וכו' הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר ודלא כר"מ וכו' ונשאלתי דבלא"ה לא אתי כר"מ דהא ס"ל דמע"ש ממון גבוה א"כ אינו מקבל הכשר לשי' קצה"ח ואמרתי דכל טעמא דרמב"ם משום דאא"א דשא"ש והרי ר"מ סובר ביבמות (פ"ג) דאדם אוסר דשא"ש וה"ה דמכשיר דשא"ש והרמב"ם וכ"מ קאי לדידן דקיי"ל דאא"א דשא"ש ועמ"ש בחיבורי גי"ד בקו"א שבסופו אות מ' קושיא נפלאה בש"ס דזבחים (צ"ד ע"ב) עפ"ד קצה"ח הנ"ל ולפמש"ל דרבינא סובר דהכשר תחלת טומאה תקשי טפי דהתם הא קאי אליבא דרבינא יעו"ש וימצא בביאור היטב: ומה שהעיר כת"ר דכיון דבהכתב כתב שאם יעבור יאסר שחיטתו כנבלה וטרפה אם מה ששחט בשל אחרים יהי' אסור דאף דאא"א דשא"ש הרי אומן קונה בשבח כלי ואף דבשחיטה מקלקל הרי לפמ"ש הכר"ו סי' י' בעוף ל"ה מקלקל א"כ יהיו העופות אסורים הנה אדרבה בכרתי סי' י' הוכיח דגם בעוף הוי מקלקל אלא שהביא בשם דמש"א דמסופק בזה אבל הכא אי נימא דמה"ט אסורה השחיטה א"כ ליכא שבח כלי כלל ולא קנה ושוב אינו אוסר ואף שתיקן מידי אמה"ח זהו רק קצת תיקון ודוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה חייב אבל בעלמא מקלקל הוא ולפמ"ש בעין זוכר מערכת ק' בשם ק"א דכל דין אומן קונה בש"כ הוא רק מדרבנן והרי במתפיס ואומר שיהי' כנ"ט הוא רק חומרא דרבנן דהא הוי מתפיס בדבר האסור וכל דין אקב"כ הוא רק ספיקא ובדרבנן להקל אבל בשו"ת ברכת יוסף יו"ד סי' ה' העיר לאסור גם מה ששחט בשל אחרים עפ"ד הרא"ה דאיהו לא שרי לה ואסורה באכילה וגם משום דנימא דאעל"מ ע"ש בזה: [ובגוף דין אומן קבש"כ כתבתי במק"א להוכיח מהא דיו"ד סי' ק"כ סעי' י' וש"ך סקכ"א דהוה מדאורייתא] ובדבר מה שהביא סוגיא דשבועות (כ"ד) דפריך לרבא דסובר דגם באיסור שבועה חל בכולל ממתני' דיש אוכל וכו' ומייתי גם דברי ר"מ דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת ותמהו המפרשים למ"ל לאתויי מדברי ר"מ הרי גם מדברי הת"ק לבד קשה ג"כ דליתני שבועה וכו' ופלפל בדבר נחמד ואשר אנכי אחזה בזה בישוב קו' המפורשים בהקדם ליישב קו' תוס' ד"ה יש אוכל בהא דפירש"י הכא דמוקדשין חל על חלב בכולל מגו דחל על אבשר שהוא נגד ש"ס דכריתות דמבואר שם דכיון דאקדשה מגו דאתוסף איה"נ אתוסף נמי איסור אכילה ונראה דהנה התוס' בד"ה