מהרש"ם חלק א קכז

מדנקט ומועלין בו ממילא דמותר בהנאה עכ"ד ורו"מ תי' דבהכי חייבי' רחמנא והביא מתוס' יומא (נ"ט) ולא אדע מהו דאדרבא הא קיי"ל דגם לפני כפרה ליכא משום מעילה וגם לשי' ר"ח כהן דמחיים י"ב מעילה ולכן המקיז דם קדשים מועלין י"ל דהיינו לפי האמת שדם מותר בהנאה וזה כמה שנים שנשאלתי מחתני הרב הגדול מוהר"ש באבד אבד"ק יאנוב למאי. דדריש ביומא (דף ס') תלתא קראי בדם חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וכו' א"כ הו"ל למידק מזה מקראי דדם מותר בהנאה דאל"כ ל"ש מעילה לשי' ריטב"א הנ"ל אבל י"ל דאי נימא דשלכדה"נ מותר שפיר יתכן לחייב משום מעילה דהא ש"פ למכור לזבל שהוא שלכדה"נ וגדולה מזו הקשו התוס' פסחים (כ"ט) דנמעול משום דלאחר שישרף יהי' אפרו מותר ותירוצם ל"ש הכא וכיון שהוא שו"פ איכא בי' משום מעילה והריטב"א לא כ"כ אלא בב"ח שאסור מדאורייתא גם שלכדה"נ והוא מהנקברין ואינו שו"פ לכן ליכא בי' משום מעילה וע' מעילה (דף י' ע"א) הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא וכו' דפטור פשיטא מאי קא מפסיד מ"ד דאית בי' מצות שרפה לכהנים וכו' ושם (דף ו' ע"ב) יוצא מועלין בו וע"ש בתוספות ד"ה הכל מודים וכו' ותירוצם ל"ש לשי' רש"י בד"ה ובאימורי וכו' וע"ש ע"ב בתוס' ד"ה לא נהנין וכו' דכיון דאזיל לאיבוד ל"ש בהו מעילה וכו' ואכמ"ל: אך לפ"ז יתעורר מה שנשאלתי מח"א בהא דחולין (פ"ט ע"ב) אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא והקשה לפמ"ש הפלתי סי' ס"ה דאף שאין בנידון בנ"ט מ"מ הנאה איכא א"כ ליחייב במוקדשין משום מעילה ותירצתי עפ"ד ריטב"א הנ"ל דבאיה"נ ליכא מעילה והרי מבואר בפסחים ותוספות דלמ"ד אין בגידין בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה וממילא ליכא מעילה ולפמ"ש הדק"ל דמ"מ י"ל דחזי למכרו שלכדה"נ ויש בו ש"פ ואולי כיון שא"ב בנ"ט ליכא ש"פ ליהנות שלכדה"נ וגם בלא"ה י"ל דמיירי בדאיכא כזית ואין בו שו"פ: ומה שהקשה ע"ד הא"ח שכתב לדחות ראיית התוס' פסחים (ע"ד ע"א) ד"ה נחתך שהקשו בהא דלקמן (פ"ח) בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן יצאו לבית השרפה וכו' נייתי כל חד וניתני אי דידי בע"מ וכו' ליהוי שלמים וכו' והא חזה ושוק דאסורים לזרים א"א לצלותן עם הפסח וצריך לחתכן ול"ה מקולס ותי' הא"ח שהכהן יאכל כולו והזר יאכל הכבד שפולטת ואינה בולעת והקשה רו"מ דהא ממעט באכילתן דשלמים נאכלים לזרים משא"כ הכא וכמ"ש כה"ג בתוס' יומא (כ"ט) בהא דלקמן (צ"ח) בפסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו וכו' דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לביה"פ היינו דממעט באכילתן דמותר פסח נאכל לזרים ואוכלו כבכור שאינו נאכל אלא לכהנים וה"נ בזה הרי ע"י חו"ש נאסר הפסח מלאכול לזרים מלבד הכבד והוי ממעט באכילתן והנה הגם דאיסור ממעט באכילתן הוא מה"ת כדמוכח מדברי הראב"ד פ"ד מתמורה ובתוי"ט פ"ז דתמורה מ"ג שכתב דטעמא דאין משנים מקדושה קלה לחמורה משום דממעט באכילת קדשים ודלא כשעה"מ פ"ג מק"פ ורו"מ כתב מהראב"ד הל' ביהב"ח ולא נמצא שם והגם דמבואר בכסף משנה פ"ו מפהמ"ק דדוקא בכולו ולא במקצתו אבל כבר ביאר בצל"ח פסחים י"ג דדוקא במקצת שהוא מיעוט מהקרבן ולא ברובו וע"ע בצל"ח ביצה "ט ובתשו' ח"ס יו"ד סי' קי"ד באמצע התשו' מ"ש בזה אך בנ"ד הרי מב"מ בטל ברוב מה"ת ורק מדרבנן אסור א"כ פשיטא דממעט באכילתו רק מדרבנן ואין לנו לבטל מק"פ עבור איסור דרבנן כדאי' לקמן (צ"ב ע"א) וא"כ לק"מ: סימן ס להרב הגדול וכו' מו"ה יעקב יוסף הכהן ראבינאוויטץ נ"י אבד"ק קלאכוצק ברוסיא פןלין. קונטרסו הגיעני וע"ד השאלה בשו"ב שנתן כתב לחוכר קריפקע מהקהל כתב באו"ש שלא ישחוט בלא קוויטל ועבר ע"ז והנה מעכת"ה האריך בדין שבועה בכתב והביא בשם השב יעקב שהביא ראי' ממגלה (י"ח) הי' כותבה וכו' אם כיון לבו יצא ופריך היכי דמי וכו' ואי כתיבה כדיבור דמי שפיר יצא והח"ס יו"ד סי' ר"כ תי' עפ"ד התוס' בגיטין דהיכא דכתי' אמירה לא סגי בכתב וה"נ במגלה דכתי' אמר עם הספר לא סגי בכתיבה ורו"מ כ' לתרץ בזה קו' המפורשים ע"ד הירושלמי דדייק ממתני' דהי' כותבה דפורים מותר בעשיית מלאכה והקשו דכל איסור מלאכה הוא רק ביום ודלמא מיירי התם בלילה ותי' כת"ר דהא במעשה א"צ כונה רק בדיבור א"כ בשלמא ביום דכתי' אמר עם הספר לא סגי בכתיבה לכן בעי כונה אבל בלילה י"ל דמהני כתיבה ולא בעי כונה עכת"ד וזה כביר כתבתי בהסכמתי לספר בית יצחק על מגלה ליישב קו' המפורשים הנ"ל בפשיטות עפמ"ש הפמ"ג או"ח סי' ס' להקשות לפמ"ש המג"א בשם רדב"ז דבדרבנן א"צ כונה ואמאי תנן במגלה אם כיון לבו יצא הרי מגלה הוי רק מדרבנן ותי' דד"ק כשל תורה דמי א"כ לפמ"ש הנו"ב דדוקא של יום הוי מד"ק אבל של לילה הוי רק מדרבנן א"כ הדק"ל אמאי קתני שם אם כיון לבו יצא וא"כ א"ש דברי הירושלמי: אבל מ"ש רו"מ דבכתיבה דהוי מעשה א"צ כונה יש לפקפק לפמ"ש ר"ת בטעמא דעדות בכתב דביכול להעיד בפיו מהני משום דראוי לבילה וכן העלה התומים סי' צ"ו בטעמא דשבועה בכתב דמהני משום דראוי לבילה א"כ בלא כיון לבו דאי הוי באמירה לא יצא גם בכתב לא יצא ובזה י"ל קו' הח"ס סי' רכ"ז בהא דגיטין ל"ה דבניסת אין מדירין משום דמיפר לה בעל והקשה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם רב"א דטעמא דמהני שאלה בנדר משום דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ נדירנה בכתב דהוי מעשה ול"מ הפרה ע"ש ולפמ"ש ניחא דכיון דכל תועלת הנדר בכתב משום דראוי לבילה א"כ מהני הפרה כמו בדיבור: ודרך פלפול אמרתי ליישב קו' הח"ס הנ"ל דהנה בתשו' ב"א יו"ד סי' נ"ד חקר בנשבע שלא ישבע ועבר ונשבע דלא יחול השבועה דאעל"מ והעלה דלשי' מהריט"ץ כן הוא ובמק"א ביארתי דגם לשי' תוס' תמורה דבאיסור שבדה מלבו א"ע מהני היינו דלא אלים איסור שבדה מלבו לבטל מעשה אבל הכא דגם המעשה הוא רק שבועה שבדה מלבו לכ"ע אעל"מ ובפרט לשי' הגמ"ר בודאי כן הוא ועפ"ז הקשיתי בהא דאלמנה נודרת ליתומים הרי בתוספות שם הקשו דתאכל בפנינו הככר שנדרה ממנו ותי' דאינה חוששת אלא באיסור שתעשה כל ימי' ולא במה שתעבור פ"א ולפ"ז ק' מה מועיל במה שנודרת הלא תוכל לישבע מקודם עד"ר שלא תדור וא"כ אם תדור לא יחול הנדר ואף שתעבור בשעת נדר הרי אינה חוששת לפ"א אולם לפמ"ש בשיו"ק פ"ה דפסחים דהא דאעל"מ דוקא בלאו שלוקין עליו ולא באיסור עשה או בלאו שא"ב מעשה [ומה דקשה ע"ז מהא דפריך בתמורה מתורם מרעה על היפה י"ל דלהס"ד הוי ס"ל שאין חילוק ולמסקנא דרבי קרא דתורם מהני י"ל דה"ה בכל מקום דליכא מלקות] א"כ גם בשבועה דהוי לאו שאב"מ א"ע מהני א"כ מיושב קו' הח"ס דנדירה בכתב דנודע דעת תשו' חו"י דבשב"כ לוקין עליו דהוי מעשה א"כ שוב יש לחוש שמא נשבעה שלא תדור ואם תעבור ותדור בכתב דאיכא מעשה שוב אעל"מ אך לפמ"ש בשעה"מ פ"א מק"פ בשם ריטב"א דר"ה סובר א"ע מהני א"כ הדק"ל: אולם נראה לפמש"ל בשם תומים דשב"כ מהני משום דראוי לבילה ונודע מש"ס דחולין (פ"ג ע"ב) ורש"י דבמוקדשין דאסור להוסיף על הבנין אינו ראוי לבילה (ועמ"ש בדע"ת סי' א' סקצ' דבר נחמד בזה) א"כ א"ש דאם תדור בכתב יש לחוש שמא נשבעה שלא תדור בע"פ א"כ גם אם תדור בכתב לא יועיל כלל דכיון דאסורה לנדור בע"פ שוב א"ר לבילה ולא יחול הנדר בכתב כלל וא"ש: ובסוגיא הנ"ל אמרתי דבר נחמד ליישב קו' הרי"מ בחידושיו לגיטין בהא דפריך על ר"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם הרי בנזיר (דף כ"א:) איכא פלוגתא דאמוראי אם בעל מיגז גייז או מיעקר עקר א"כ דלמא סובר ר"ה דמיעקר עקר א"כ לפמ"ש הרמב"ן ושעה"מ דהכא א"א בפתח ולא בחרטה למפרע כיון שהנדר הי' בשביל סיבה ליטול כתובתה אלא דבכה"ג סגי בחרטה דהשתא חכם מתיר רק מכאן ולהבא א"כ בשלמא בלא ניסת י"ל דמדירין שתאכל לפנינו כקו' התוס' וא"כ לא יועיל התרת החכם למפרע כיון דהכא החכם רק מכאן ולהבא מתיר אבל בניסת אין בזה תועלת דכיון שהבעל מיעקר עקר גם בלא פתח א"כ גם כשתאכל לפנינו לא תעשה איסור כיון דהבעל יפר לה ומיעקר עקר למפרע ומה פריך הש"ס, ונראה בהקדם ליישב קו' הרי"מ שם בהא דניסת אין מדירין והקשה התו"ג הא יכולים להדירה בתנאי אם לא תחזיר להיתומים מה שמקבלת מהכתובה עתה חנם תאסר בקונם ואם תחזור לא יהי' נדר דבזה לא יוכל הבעל להפר דליכא עינוי נפש שבידה להחזיר ותי' דדלמא לפעמים לא יהי' בידה מעות להחזיר