מהרש"ם חלק א קיט

שם הקשו דגם בתלוש קודם מירוח לא הוה תרומה ותי' דבתלוש בדיעבד הוי תרומה אבל במחובר גם בדיעבד ל"מ דכתיב ממנו כדדריש בספרי ע"ש ובאמת שד"ז הוא משנה מפורשת פ"ב דביכורים מ"ד ויש בביכורים משא"כ בתרומה ובמעשר שהביכורים נקנים במחובר לקרקע וכו' ומפורש דבתרומה אינו כן ואולי זהו כונת הגמ' במנחות שם דתנן לא מצינו ובהגהת רי"ב לא ידע לציין מקומו כי לשון זה ממש אינו במשנה אבל המכוון מפורש במשנה הנ"ל ואביי מפרש לה לענין חיוב מיתה וחומש דוקא אבל התרומה חל במחובר ויש לומר דסבירא ליה דהתרומה מיתלי תלי וגדל בהדה כדאיתא כה"ג ביבמות (ק"ט ב') קידושי קטנה מיתלי תלי וכי גדלה גדלי בהדה ובתשובת מהרי"ק שרש ל"ב הוכיח דזהו מדאורייתא ולשי' הרי"ף הוי ספיקא אי הלכתא הכי והביא מדברי כמ"פ בענין זה ע"ש ובנזיר (ט"ז ע"ב) בנזר והוא בביה"ק לר"י מיתלא תלי כיון דמשכחת טהרה חיילא להבאת קרבן וה"נ בשעת תלישה חלה לחיוב מיתה וחומש והא דאמר ואי גחין ואכיל וכו' אף דבשעת אכילה תלש לה בשינוי ממחובר וחל החיוב כדאמר מעיקרא דאי תליש ואכיל תלוש הוא וא"כ ה"נ בזה הול"ל כן ולמ"ל הא דבטלה דעתו וכן שאלני נכדי החריף כמר יוסף הכהן שיחי' ומה שרצה לתרץ דכיון שבא לתוך פיו נמאס ואינו שו"פ יש לדחות דשלא בפניו חזיא כדאי' בחולין (ע"א א') ועתוס' כתובות (ל':) ד"ה לא והשבתי לו דמשכח"ל כמ"ש התוס' בכתובות (ל"א א') ד"ה דאי בעי וכו' דה"פ אי בעי גחין ואכיל וכו' יכול הוא לשחות ולתוחבה עד בית בליעתו וכו' ע"ש וכשהוא כבר בבית בליעתו א"א שיחול התרומה עליו: ובגוף דין תרומה במחובר מצאתי בירושלמי פ"ט דתרומות ה"א הדא אמרה שהקדושה של תרומה חלה עליה כשהוא מחובר והביא שליש וכו' ואולי ס"ל כאביי דמתני' קאי רק לענין חיוב מיתה וחומש. ועכ"פ מוכח מהמקומות שהבאתי דלדידן אין התרומה חל במחובר כלל אבל בהקדש חל שפיר במחובר דקרא כתיב כי יקדיש שדהו ובמנחות (ק"א ע"ב) היכי דמי דלא הי"ל שעה"כ דאקדשינהו במחובר וליפרקינהו וכו' אך דכיון דכל דין מעילה ילפי' מתרומה וכיון דבתרומה לא חל במחובר ה"נ בהקדש ליכא מעילה במחובר ומה שהקשה בני הרב נ"י דמ"מ חייב במעילה כשתתלוש הבהמה נראה לפי מה דאי' בב"ק (קט"ו ע"ב) הרי שהי' טוען כדי יין וכו' וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז תרומה וכו' על פירות שבביתי לא אמר כלום וכו' כיון דלאיבוד אזלי א"כ ה"נ כיון דבתרומה לא משכחת לה כה"ג דכיון דבמחובר לא חל גם בשעה שהבהמ' תולשת בפיה ואוכלת' והולכת לאיבוד לא חלה התרומה א"כ ה"נ בהקדש ליכא מעילה בכה"ג: סימן נג להרב הגאון מו"ה משה מישל שמואל שפירא נ"י אבד"ק ראגאיוע במדינת ליטא בעהמח"ס הארת השמש. מכתבו הגיעני וע"ד השאלה באחד שקנה קמח לפסח בעיר הסמוכה כעשר פרסאות והוליכם ע"י עגלונים עכו"ם מכפר סמוך כששה ווערסט ויען כי הגשם היה רב הוכרחו להתעכב בבית מקורה ביום ועש"ק ופנה היום הקדים היהודי הקונה שנסע עמהם והלך לעיר והעכו"ם העמידו שמנה העגלות בגורן א' בכפר שלהם ועמדו שם עד יום ב' בבקר וכחצות היום באו העירה והשקים היו תפורים מבחוץ כנהוג והקונה אמר שהחבישה ואזירה של השקים בעגלות היו הכל כפי שהניחם כי השקים היו כרוכים במחצלאות ולמעלה בתבן ולמעלה בכיסויי בגדים של הגוים ולמעלה חבושים בחבלים הדק היטב החבילה לעגלה קשורים בחוזק ולא הי' שום חותם על השקים זולת שאמר שהכיר שהתפירות עם העניבות בסוף היה כענין שתפר אותם וגם קשורים כפי שקשרם בעת הנחת הקמח על העגלות ויצאו מערערים על הקמח ויש ממנגדיו שאמרו שלא באו העגלות מכורכים כלל ולא קשורים רק השקים היו מונחים על העגלות עכת"ד השאלה והנה מה שהאריך כת"ר בדין הקמח אם צריך ב' חותמות אם יש בו איסור תורה והנה מכח חשש לתיתה בודאי הכל לפי המקום והזמן אך במ"ש הצ"צ סי' ל"ב והובא גם בח"י סי' תנ"ג דגם אם רק מיעוט מכבסין אסור משום דכל קבוע כמע"מ יש לדון לפמ"ש הה"מ פ"ב משבת ה"כ דאף שפירש לפנינו כיון שאין נ"מ בהספק עד שפירש למק"א לא הוי קבוע א"כ כשקונים הקמח קודם הפסח קודם ז"א הרי עתה אין נ"מ בהאיסור וכשיגיע ז"א כבר פירש מהקביעות וכה"ג כתב המג"א סי' תל"ט סק"ג בהא דבככר קטן תלינן שאכלו העכבר משום דהוי ס"ס והקשה המג"א הרי בעינן שיוודעו ב' הספיקות כאחד ותי' דכיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' ובאותה שעה כבר נודעו ביחד ע"ש הרי שהידיעה קודם ז"א הו"ל כלא נודע ובפמ"ג בא"א סק"א העיר מדברי הה"מ בהא דחתיכה בפי עכבר דהול"ל דדוקא אחר ז"א איכא דין קבוע ובלבוש מבואר דגם קודם ז"א ונדחק בזה אבל מדברי מג"א הנ"ל נראה דס"ל דמיירי לאחז"א דקודם ז"א הו"ל כלא נודע כלל ובזה מיושבים דברי התוס' פסחים (ט' ע"ב) ד"ה היינו תשע חנויות והביאו פירש"י בהא דט' ציבורין של מצה ואחד חמץ ואתא עכבר ושקל וכו' היינו תשע חנויות ופירש"י דקיי"ל דכל קבוע כמע"מ והקשה ר"י היכי מייתי ראי' מט' חנויות דהוי סד"א ואזלי' לחומרא והכא סד"ר הוא ותי' דמיירי שלא ביטל החמץ ותמהו הפ"י והא"ח דאכתי יבטלנו עכשיו ולפמ"ש א"ש דהכא הא בעכצ"ל דמיירי לאחז"א דאל"כ ל"ש דין קבוע כלל וא"כ הרי לאחז"א ל"מ ביטול: אך גם אי נימא כדעת הלבוש י"ל דשא"ה דמיירי בזמן בדיקה ויש נ"מ לענין אם חייב לבדוק הבית בזמן בדיקה שתקנו חז"ל לבדוק לכן שפיר י"ל מדין קבוע אבל בקנה קמח קודם הפסח דבשעת קביעותו אין נ"מ כלל אלא לאחר שכבר פירש והגיע ז"א ואז כבר פירש מן הרוב: ובפרט בכה"ג דנד"ד שהישראל קנה קמח של פסח אלא שע"י סיבה נשאר ברשות העכו"ם והעכו"ם הביא הקמח לבית ישראל א"כ את"ל שהעכו"ם החליפו הרי פירש מהקביעות שלא בפנינו א"כ פשיטא די"ל דכל דפריש מרובא פריש וגם הצ"צ מודה בזה ולכן אם רק מיעוט לותתין אין חשש על הקמח: אך באם שהרוב לותתין בודאי אסור מה"ת דכל דפריש וכו' דהלתותין בחזקת חמץ כמ"ש בתה"ד סי' קמ"ט ורו"מ הביא בשם ס' מגן האלף דכיון דבעי שימור מה"ת מחזקינן איסורא בלתותין כדין דגן שנטבע בנהר. וא"כ הכל לפי הזמן והמקום: אכן עוד העיר כת"ר דבשנה הזאת שהי' שם גשמים הרבה בעת הקציר ורוב חטים יש בהם מצומחים הרבה יש לחוש יותר בלתיתה דבמעט לתיתה יתחמצו הגרעינים אולם בעניי לא אדע מהו דהגרעינים שצמחו בלא"ה הם חמץ ואותן שלא צמחו הרי שלטו בהם הגשמים ולא פעלו בהם לחלוחית ובמה איפוא נמציא עליהם חשש ע"י הלתיתה יותר מבשאר חטים והן אמת שראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב חא"ח סי' ל"ט בדין חטים של שמורה שי"ב מצומחים עד שאין ס' לנגדם והעלה דאין להתיר ע"י ברירת המצומחים מהם עד שיהי' ס' דמ"מ אין זה בכלל שימור משעת קצירה כיון שהי' בהם חשש שנשרו במי הגשמים אבל היינו לענין שמורים אבל מ"מ כשרים לשאר מצות וגם בגוף דבריו יש לפקפק ובשו"ת שם ארי' בהוספות סי' י"א מבואר להיפוך דאדרבה בחטים שמורים יש להקל יותר לתלות גם המצומחים מליחות החטים ע"ש ומדברי הסמ"ק שהובאו במש"ז סי' תנ"ג סוסק"ב מבואר דמותר לברר יפה המצומחים עד שיהא ס' נגד המצומחים ובכלבו העתיק ג"כ ד"ז ביתר ביאור דהיינו כהא דפסחים (ל"ג) דאחמיץ במחובר ע"ש א"כ פשיטא דאין חילוק בין חטים שמורים או לא כיון דאין החשש על אחר קצירה אלא על הזמן שהי' עוד במחובר אך באמת אם רוב החטים יש בהם צמוחים הרבה שאין ס' לנגדם בלא"ה י"ל דאיכא איסור תורה דהא מבואר בתשו' ח"ס חא"ח סי' קכ"ט דחטים מצומחים בכשרים הוי מבשא"מ בטעם ואף דבתשו' בר"א חא"ח סי' ל"ו העלה בפשי' דהוי מב"מ וכ"ה בנש"א כלל קכ"ו אבל מצאתי בכתבי הגה"צ בעל דע"ק שכתב ג"כ דאינם שוים בטעמא ודוקא בשמא הויין מב"מ ולכן דינם כמבשא"מ וכן מצאתי במנ"י כלל ל"ט אות ט"ז שכ"כ בפשיטות בדעת הסמ"ק ושכ"ה בעט"צ (ובמה שפלפל שם בענין ביטול יבש ביבש קו"פ תמהני מתשו' רשב"א שבמג"א סוסי' תמ"ז סקמ"ה דהוי בכלל ניכר האיסור ואינו בטל כלל) וגם בשו"ת עט"ח חא"ח סי' ה' הוכיח כן קצת מתשו' הר"ן וא"כ בלא"ה איכא איסור תורה וע' במש"ז סי' תמ"ה סק"ד די"ש של פסח צריך ב' חותמות דהוי מבשא"מ אבל בתשו' נו"ב מ"ת או"ח סי' ס"ו מבואר להיפוך דבשוים בשמא בעינן שינוי גמור בטעמא ע"ש ועפ"ז יש מקום לדון גם בנ"ד אבל מ"מ קשה להקל נגד דעת כל הגדולים הנ"ל ולכן באם רוב החטים י"ב הרבה מצומחים י"ל דהוי איסור תורה וצריך ב' חותמות ולפי מ"ש כתר"ה דכיון דרבים