מהרש"ם חלק א קד

דבנ"ד השכיר לחותן ראובן שיתן איזו סכום ולא נתן מ"מ הרי גם אחר ששכר ראובן בעצמו העסק לא תבעו לדין וכל ישראל בחז"כ וציית דינא ומ"ש רו"מ דשמא גם לחותנו יש חלק בזה אין לנו לטעון עבורו וגם על הספק הו"ל להזמין את ראובן לדין ומדלא תבעו אבד חזקתו ואף שהי"ל עסק אחר עכ"פ היה בידו לתבוע דמי שיווי החזקה ובתשו' מהרמ"ל סימן ס"ב פסק בפשיטות דבחזקת אוראנדע מהני יאוש שו"ר בתשו' ב"ש חו"מ סי' ק"ג שרמז רו"מ במכתבו שהביא ג"כ דברי המ"ב דבמדינתינו התקנה כפי הנ"ל ומש"ש מהא דחזקת חתן עם חמיו כבר נתבאר דבלא נתברר כן איכא הוכחה דמחל אך דיש לפקפק דדוקא ביצא הישראל ונשאר פנוי חצי שנה אבד החזקה אבל בנ"ד הרי השכירו לחותן ראובן לשלם לו דמי החזקה ולא שילם א"כ אכתי לא אבד החזקה מצד התקנה ואי משום יאוש הרי מבואר ברסי' צ"ח דאפי' שהה כמה שנים ולא תבע אין אומרים מחל לו וכ"ה בתשו' הריב"ש סוסי' ת"ד וגדולה מזו מבואר בתשו' שמש צדקה חח"מ סי' ז' ובהג"ה שם דאפילו מיורשים יכולים להוציא בכה"ג ולא טענינן להו שמחל מדלא תבע ע"ש וש"ס ערוך בב"ק (כ"ז ע"א) הניח לו גחלת על בגדו ונשרף אע"ג שהיה בידו לסלקה ולא סלקה חייב לשלם דסבור אתבענו לדין ויפרע לי והן אמת שאם היה יושב בהעסק ובא אחר ושכרו והראשון יצא מהעסק ולא תבעו נראה דדינו כמחילה וראיה מש"ס דב"ק (קי"א ע"א) תניא אמר רבי לדברי ר"י אם קיים אשם יחזיר אצל כסף והא ר"י יחזיר כסף אצל אשם אית ליה הב"ע כגון דנפק משמרתו דיהויריב ולא תבעו והא קמ"ל דאחולי אחילו גבייהו ע"ש הרי דבכה"ג שיצא ממשמרתו ולא תבע את שלו הויא מחילה ובשו"ת ב"ש חאו"ח סוסי' י"ג נסתפק בזה ולענ"ד נראה כמ"ש אבל בנ"ד הרי השכיר מקודם לחותן ראובן ולא ישב בעצמו בהעסק אלא דע"י שלא שילם חותן ראובן הסך שהבטיח לו הרשה לקרובו בכת"י לשכור ולא עלתה בידו א"כ אף שראובן חזר ושכר בעצמו העסק וזה לא תבעו ליכא הוכחה שנתייאש מקודם ולכן אם יברר שמעון בשבועה שקרובו שהחזיק מקודם בהעסק מכר לו ושהשכיר זכותו לחותן ראובן רק באופן שיתן לו דמי חזקה בכל שנה ולא נתן אין עליו טענה ויפה כ' רו"מ שהשוכר מקרי מוחזק ובפרט בנ"ד שההכחשה אם החזיק המחזיק השני כלל לכ"ע אם יבורר שהחזיק קרובו של שמעון בהעסק מקודם אלא שיש הכחשה אם זכה בה ראובן אחר כך כדין פשיטא דשמעון ששכר כעת העסק הוא המוחזק כיון דלפי טענתו לא החזיק ראובן מעולם כדין וכדמוכח במהרי"ט בשניות סי' ל' ועמ"ש בקת"ע אות ט' בזה: וגם בדבר טענה ב' אם ישבע שמחל לו בפירוש אי אפשר להוציא מידו כיון שהמל"מ פסק כן וכמ"ש במשפט שלום בקת"ע דיני חזקה אות נ"ד והמוחזק יכול לומר קים לי: ומה ששאל בדין ההוספה שנתן על כמה עסקים יחד איך יש לחשבם ולפ"ד השוכר אין שאר העסקים שוים יותר וכל ההוספה נתן על עסק זה וראה מובא בשם תשו' הר הכרמל סי' ל' דאם נעשה ב' שטרות השטרות מחלקין ואין מתמלא מאחד על חבירו ואין הספר ת"י והנה בתשו' הה"כ שם נשאל בעיר שיש בה אוראנדא שמחזיקין אותה מוכרי י"ש דבש ושכר בסך מ"ז אלפים ועוד יש בעיר הנ"ל בית שמבשלין בו שכר ומי דבש ובעד זה נותנים המוכרים שכר ומי דבש ט"ז אלפים ומקודם נהגו שהשכיר כל עסק לבד ועתה מחזיקין המוזגים הנ"ל הכל בשותפות ונותנים להשר ס"ג אלף ועשו ביניהם קצבה כמה יתן כל אחד מכל מדה ואח"ז נעשה הוספה על העסק ליתן בכל שנה להשר ונפל מחלוקת בין מוזגי י"ש ובין מוזגי שכר ומי דבש בעלי הי"ש אומרים שיתחלק ההוספה לפי ערך הריוח שמרויחים בשכר ומי דבש יותר מבי"ש ובעלי שכר ומ"ד אמרו כי לנגד זה יש אחריות חימוץ בשכר ומ"ד וגם אינו נמכר הרבה כמו י"ש והשיב דודאי ענין אוראנדע הוא מדד"מ שהארץ שייכה למלך או להשר ואינו רוצה שידורו בארצו או שלא יעסקו במחיות רק באופן בכו"כ ולכאורה נראה שגובים לפי ריוח הממון וכיון שמוזגי שכר ומ"ד מרויחים יותר ראוי שישלמו הם יותר אבל יפה טענו בעלי שכר ומ"ד דכיון דל"ש כ"כ קונים מגיע להם ריוח יותר וכדקיי"ל בח"מ סי' רל"א דבביצים מותר להשתכר עד כפל מה"פ וכן חשש חימוץ מצינו בב"מ (ע"ג) אבל אין דינם כשותפים כהא דסי' ע"ב ס"ה דאין פורעי המס חייבים זל"ז כלום אבל י"ל דשא"ה דהמס קצוב על כל יחיד ול"ש בזה שיתוף אבל בנ"ד דהשר מטיל מס כללי ומוכרחים ליתן סך כזה א"כ יש ריוח והפסד ע"י השותפות כי יש בתים שמוכרים בהם הרבה מצד שיש להם מערופיא עם עכו"ם או מצד זריזותן ויש שמוכרין רק מעט ועל ידי הרבה פדיון מתגרע שער הנתינה מכל מדה וע"י מיעוט פדיון מתעלה ואם כן אחד מרויח ע"י חבירו או נפסד ולכן נקראים שותפין ולענין מוכרי י"ש עם מוכרי שכר ומ"ד תלוי בזה דאם יש שני מחזיקים לכל עסק מחזיק מיוחד ויש להם ב' שטרות של שכירות הוי חדא עסקא ותרי שטרי דהשטרות מתחלקין ואין מתמלאין מאחד על חבירו ולא מפסדת וא"כ ההוספה כפי ערך הריוח ואם יש להם מחזיק א' כל עסק משועבד לחבירו וממלאת מזו לזו ואז ההוספה מתחלקת לאמצע ואין הולכין אחר דין השר עכ"ד בקצרה ואין דבריו מובנים אצלי דאם יש להם ב' שטרות ונקצב בכל שטר דמי העסק איך כ' דההוספה כפי ערך הריוח הא בכה"ג ישלמו מכל עסק כפי ערך שנקצב בשטר שלו ואם יש לשניהם מחזיק א' אדרבא ראוי לעשות החלוקה כפי ערך ריוח ואם נאמר כמ"ש לעיל דלעומת זה יש למוכרי דבש ושכר חשש היזק חימוץ וגם נמכר לאחדים א"כ שניהם שוים וצ"ע ובנ"ד ששכר כמה עסקים לכאורה יש לשער ההוספה לפי ערך הממון וכהא דפ"ב דמע"ש מ"א נפל לתוכו דבש ותבלין השבח לפי חשבון וע"ש ברע"ב אבל י"ל דשא"ה דשניהם השביחו אבל בנ"ד י"ל דעסק זה שוה יותר מעסק השני: אך לפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל י"ג ובמח"א הל' אונאה סימן כ"ד דבחכירת זביחה ל"ש אונאה דמשתנית לפי הזמן ע"ש וה"נ בזה זולת אם אפשר לברר על ידי בקיאים שיווי כל עסק אז יעשו החלוקה כפי ערך השיווי ואם לא יהיה בירור יחלקוה לפי ממון וכמש"ל כן נראה לפע"ד: ומה ששאל בדין אם הבן יוכל להטיל מש"פ על אביו בב"ד מצאתי הדבר מבואר בתשו' הר הכרמל סי' ל"ו שפסק בפשי' דאסור להטיל מש"פ על אביו אלא אודועי מודעינן ליה כדעת אביי בש"ס שם ע"ש ומ"מ ע"י הרשאה לאחר נראה פשוט דמותר כדין משביע בארור שכתב בתשו' הגאונים והובא בט"ז דמותר: סימן מא להרב הגאון וכו' מו"ה יצחק תאומים נ"י אבד"ק קריסניפאלי מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו בדין יבמה שזקוקה ליבם חרש מקטנותו שאינו שומע ואינו מדבר ואין אח אלא הוא וכבר נשא אשה ויש לו בנים ועוסק במלאכת תפירה ומדברים עמו ברמיזה אלא שמתפלל בלשון עלג וקטוע וכן כשעולה לתורה מברך בה"ת ומבינים התיבות שאומר בשיבוש בלשון קטוע ואינו שומע כשמדברים אליו זולת כשמדברים אליו בקול רם וצעקה ואם קורין אותו בשמו קריין ליה ועני ודעתו קלושה ומ"מ מבין להשיב ברמיזה על כל מה ששואלים ממנו ברמז משיב ג"כ ברמיזותיו והאשה ילדה ואיננה רוצה להתייבם לו וגם הרי יש לו אשה ובנים ועתה נשאל כתר"ה אם יוכל לחלוץ יבמתו: והנה רו"מ האריך למעניתו דאי מטעם דאינו באמר ואמרה הרי בנידון דידן יוכל לקרות מתוך הספר ויוכל לומר לא חפצתי לקחתה בגמגום לשון ובכה"ג כבר העלה מהרי"ט חא"ע סימן ט"ז דהוי בכלל ראוי לבילה וגם באומר בשיבוש זהו אמירתו אלא דיש לעיין לשי' רמב"ם וב"ש סי' קס"ט סקמ"ד דחרש וחרשת אין חליצתן כלום ואפי' בעע"ג ל"מ לפי שאינם בני דעת א"כ ה"נ יש לחוש שאינו בן כונה לחליצה: והנה בעיקר דברי רמב"ם זה כמה שנים כתבתי בתשובה להרב אבד"ק בורשטין דיש לדון וליישב הא דבש"ס נקט לפי שאינו באמר ואמרה דכבר נודע מה שנסתפק הח"צ סימן א' בענין כונת החליצה אם היא כונת מצוה או כונת קנין וצידד לומר דהוי רק כונת קנין ובדאיכא דעא"מ מהראוי שיועיל ע"ש ועקצה"ח סי' רה"ע שתמה דא"כ אמאי בעינן כונת שניהם הרי בדאיכא דא"מ א"צ כונת הזוכה ואולם הנה ביבמות (קי"ח) מבואר דמספק"ל במזכה גט לאשתו במקום יבם אי אמרי' דסגיא ליה ליבם וזכין לאדם שלב"פ או דלמא זמנין רחמא ליה והוי לה חוב א"כ כיון דהא דבדעא"מ מהני בלא כונה משום דין זכיה דזכין שלב"פ ולכן בעכו"ם ל"מ כמ"ש בקצה"ח שם לכן גם בחליצה דלמא הו"ל חוב להאשה ול"מ דעא"מ מספק והו"ל ח"פ ולכן צריך שיכוונו שניהם והיינו כמ"ש מהרי"ט דא"צ כונה גמורה אלא שידעו מהות ענין החליצה שמתירה לעלמא וגם אי בעינן כונה גמורה סגי בכונת החלוץ לבד בזה כיון דאיכא דעא"מ ואולם בחרשת דאינה באמר ואמרה וממילא החליצה פסולה ולא תהיה ניתרת לעלמא