מהרש"ם חלק א קה

בחליצה זו אם כן פשיטא דהו"ל חובה לבד בחליצה זו דתיפסל ליבם ואחין וגם לא תהא מותרת לעלמא א"כ שוב אין החליצה כלום מפני שאינה בעלת דעת ול"מ בזה מה דאיכא דעא"מ כיון דהוי חוב ברור ולכן אין בהחליצה כלום ולכן רק לבתר דאיכא טעמא, דהש"ס לפי שאינן באמר ואמרה פסק הרמב"ם דאינה כלום לפי שאינן בני דעה והתינח בחרשת אבל בחרש א"צ לטעם הש"ס דסגי בטעמא שאינו בן דעת והא דמפרש בש"ס טעמא דאינו באמר ואמרה היינו משום דקתני גבי חרשת דהוי מהני משום דאיכא דעא"מ וא"ש: ובעיקר ענין הכונה יעוין בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ו שהאריך בזה וסיים שלדעתו סגי שידע שעוסק בחליצה המתרת וכדעת מהרי"ט וא"צ בזה כונת מצוה ולא כונת קנין ע"ש וע' ח"ס א"ע ח"ב סי' צ' באורך וע' בפ"י גיטין (ס"ה א') בתוס' ד"ה וכנגדן וכו' שהעלה דתליא בפלוגתא דאמוראי ובקצה"ח שם העתיק לשון הרמב"ן יבמות ק"ז שכתב דמה"ט מהני אחרים עע"ג גם בחליצה לפי שא"צ בזה רק כונה קלישתא ע"ש ואני מצאתי בירושלמי פ"ג דיבמות ה"א פלוגתא דאמוראי אם חליצה קנין שהיתה קנויה לו מקודם או רק פיטור שמתירה לעלמא ומסיק דהוי רק פיטור וע"ש בשיו"ק מ"ש ע"ד הרשב"א בזה וזה סתירה לדעת הח"צ דאין כאן קנין כלל וע' בתשו' מהר"י אסאד חא"ע סי' קמ"ב וסי' קמ"ח באורך בענין כונת החליצה והאריך להוכיח דבעי' כונה גמורה כהח"צ ע"ש [א"ה בהמ"ח ע' בשו"ת שמש צדקה חאו"ח סי' כ"ט אריכות גדול בד' הח"צ בזה] והנה הב"מ סימן קס"ט הביא מלשון רמב"ם שכתב שיתכוונו לשמן ומוכח דבעינן כונת מצוה: אולם הנה בירושלמי פסחים פע"פ ה"ג מבואר דטעמא דכפאו ואכל מצה יצא משום דבעי היסבה וזה מעיד על הכונה דחזקה שכיון ע"ש וזה נראה דעת רמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ג ובחנם נתקשו הפוסקים בדבריו א"כ לפ"ז י"ל דה"נ במעשה החליצה שהוא גנאי ליבם כמ"ש התוס' ביבמות (ס"א ע"א) ד"ה כ"ג וקי"א ב' ד"ה לאחר וכו' שהוא מתבייש בב"ד שתרוק בפניו ע"ש וע' תוי"ט פ"ה דנדה מ"ט ג"כ בזה אם כן המעשה מעידה על הכונה כשעושה כן בפני ב"ד ואף דהה"מ וכ"מ בפ"ו מחו"מ כתבו טעם אחר י"ל דהכא מודים דשאני היסבה שהיה דרכן לאכול תמיד בהיסבה משא"כ בנ"ד ולכן הגם שכתב הב"ש דלשי' הרמב"ם ל"מ אחרים עע"ג מ"מ אם היבמה בעלת דעת והיבם חרש י"ל דמודה דהמעשה עצמה מעידה על הכונה אם עושה כן בפני ב"ד ואף דשוטה אין לו בושת מ"מ בחרש שיש לו בשת כדאי' בב"ק (פ"ו ע"ב) ובח"מ סי' ת"כ סל"ז י"ל כמ"ש ובזה י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל די"ל דמעשה החליצה מעיד על הכונה ולכן גם בחרש שאינו בר דעת מעשיו מעידים על הכונה ובחולין (י"ב) אי' דגם בקטן אם מעשיו מעידים על מחשבתו מהני אולם כיון דאינו באמר ואמרה א"כ שוב ליכא הוכחה שמכוון למצוה שהרי אינו מקיים המצוה כלל ושוב ל"מ כלום מפני שאינם בני דעה וא"כ טעמו של רמב"ם עם טעם הש"ס משולבים וא"ש: עוד יש לי לדון בזה דהא דבעינן כונה של מצוה היינו משום דסתמא לאו לחליצה קיימא דיבום קודם אבל למ"ד דמצות חליצה קודם ודאי סגי בכונה קלישתא א"כ השתא דאיכא חדר"ג ומחמירין גם ביבום ביש לו אשה ובנים א"כ בודאי סתמא לחליצה קיימא ולכ"ע לא בעינן כונת מצוה וגם הרמב"ן מודה דמהני אחרים עע"ג וע' בישויע"ק סי' קס"ט סקכ"א מ"ש בביאור ד' רש"י יבמות (ק"ד ע"ב) ד"ה החרש וכו' ותבין: אולם בנ"ד שהוא בכלל מדבר בלשון עלג עכ"פ כיון שמבינים דבריו אלא דיש לחוש שאינו שומע וכת"ר חשש לדעת רמב"ן וריטב"א דגרסי בירושלמי דגם במדבר ואינו שומע ל"מ חליצתו הנה לענ"ד הרי הרמב"ן עצמו הסכים דמהני אעע"ג גם בחרש גמור דסגי בכונה קלישא א"כ פשיטא דעכ"פ בחרש המדבר ואינו שומע דלכ"ע מהני באעע"ג וע' בב"י א"ע סי' ק"כ ופר"ח שם סק"ה דלענין גט המדבר ואינו שומע דינו כחרש ולא סמכי' אכללא דהרי הן כפקחין וכו' וע' נו"ב מ"ק חא"ע רסי' נ"ג וע"ש בסי' נ"ד והגהת הג' מלבוב שם וע' בשדי חמד מערכת ח' כלל ל' ל"א ק"ג ק"ו ק"ז וע"ש בסי' ט' בשם שו"ת דברי חכמים אך דבאמת מבואר בפר"ח סי' קכ"א סק"ו בשם תשו' הרא"ש דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו בכלל חרש והפר"ח העלה דגם באינו שומע אפי' בקול רם זולת ע"י חצוצרות וכיוצא לא מקרי חרש ע"ש וכ"ה בתשו' שבו"י ח"ג סי' ל"ג והובא גם בטע"ה או"ח סי' תרפ"ט ע"ש וכ"ה בבה"ט סי' תקפ"ט סק"א בשם הלק"ט וא"כ כפי שכתב רו"מ דאם קורין אותו בשמו הוא עונה וכן כשמדברים אליו בקול רם א"כ הרי הוא בכלל שומע וגם מדבר ואין שום חשש וע"ש בגוף תשו' הרא"ש כלל פ"ה די"ג דגם אם אין דעתו מיושבת עליו כ"כ אלא שנו"נ יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם וע"ז פסק שאין דינו כחרש ע"ש וע' תשו' נ"ב סימן נ"ג הנ"ל שכ"כ בפשי' מסברא ולא הביא שום ראיה: זו"ז מ"ש כת"ר להוכיח מהא דחולין (ל"א) דאטבלה חברתה דמהני כונת האחר מצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' ל"ה שהביא ראי' זו ושם סי' קמ"ג העתיק תשו' ר"י ע"ז והוא השיג עליו והחזיק בדעתו יעו"ש וע' תשו' מהר"י אסאד חאו"ח סי' קנ"ו שהאריך בדברי הר"י ורשב"א והעיר ג"כ בזה ועוד בכמ"ד שהעיר רו"מ וגם הוא לא ידע מד' מהר"ח א"ז הנ"ל ואחרי שדעת התוס' דמהני אחרים עע"ג וכ"ה דעת הרמב"ן ובהה"מ פ"ד מיבום הי"ג הביא כן בשם רמב"ן ורשב"א ושכ"נ דעת הרי"ף דחרש וחרשת דמיין לאלם ואלמית וכל טעמא משום שאינו באמר ואמרה וכ"ה בא"ז הל' חליצה סי' תרס"ט אות ט' א"כ בנ"ד גם אם נחוש שהוא מדבר ואינו שומע הרי לשי' רוב הפוסקים דינו כפקח וגם אם נחוש לדעת רמב"ן וריטב"א מ"מ בצירוף אעע"ג שהרמב"ן עצמו מיקל גם בחרש גמור פשיטא דעכ"פ בחרש כזה יש להקל ומה גם דבנ"ד הוא ג"כ בכלל שומע לכן אם דעת כת"ר מסכמת להקל גם אני אצטרף עמו להתיר האשה מכבלי העיגון ולהתירה בחליצה. ושוב מצאתי בשו"ת ר"מ שיק חא"ע סי' קמ"ו באורך בנידון כזה להקל וע"ש סי' ע"ט עוד בזה. סימן מב להשו"ב המופלג בתורה מו"ה אליעזר דיכטער נ"י שו"ב בפאריז בארץ צרפת מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעובדא אשר קרה שם בשני שוחטים ראובן ושמעון שעמדו על שור א' וראובן שחט את השור והלך לו ושמעון בדק הריאה בדיקת פנים וחוץ והכשירו וחתם אותו בחתימתו ואח"כ בא ראובן וראה את הריאה תלויה בכותל ובדק אותם ג"כ ולפי דברי שמעון הניח שם גם ראובן חתימתו (ביום א' תשא) ונמכר השור במקולין ונאכל בחזקת כשר ובעוד ב' שבועות בא ראובן והכריז ברבים שמצא אחר בדיקת שמעון סרכא תהוורדא לשומן הלב ושמעון מכחישו וראובן אומר כי הוא לא חתם השור ושומרי המקולין אמרו שהיו שם ב' חתימות והודה ראובן שלא הודיע מקודם שמצא סרכא עד אחר שנמכר כבר הבשר ועברו כמה ימים בינתים ובפקודת הרה"ג דרייפוס נ"י אשר פקד עליו לדרוש ממני שאלה זו עכת"ד השאלה: הנה הדבר ברור ופשוט דאין ראובן נאמן כלל מלבד דכל בהמה בחזה"ת משום דרוב בהמות כשרות וכמ"ש בסימן ל"ט סט"ז וסי"ז שרמז רו"מ אף גם הכא שכבר יצא בהיתר ונמכר ונאכל הבשר דקיי"ל בסי' י"ח סי"ג דתלינן אפי' בשכחה וכדומה משום דהוחזק בהיתר ועמ"ש בחיבורי דע"ת שם סקכ"ו מכמ"ק בזה ואפילו היכא שהיה בידו אינו נאמן רק היכא שאמר כן בפעם ראשון שמצאו כמ"ש ביו"ד סימן קכ"ז ס"א דבלא אמר בפעם ראשון ואינו עתה בידו אינו נאמן אפי' באומר חבירו אינו יודע ומכ"ש בנ"ד ששתק עד אחר שנמכר הבשר ומבואר בתשו' הר"ן סימן מ"ג דאחר נתינת הגט אם הבעל מוציא לעז שביטל השליחות אין בדבריו כלום דכבר הוחזקה בהיתר ואפי' זמן אין נותנים לו לברר דבריו ואף דהתם הוי דבר שבערוה מ"מ הרי בכל דבר שהוחזק בהיתר ג"כ אין עא"נ לאסרו וע"ש בסי' קכ"ז ס"ג וש"ך סקכ"ג ועוד דבנ"ד שידע שיומכר הבשר ויאכלוהו אם ידע שהיא טרפה מה זה שתיקה להכשיל הרבים וכבר כתבו התוס' בשבועות (דף ל' ע"ב) ד"ה אבל וכו' דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת וכו' ע"ש והקולר תלוי בצוארו שהרי מבואר במל"מ פ"א מכלאים ה"ו ופמ"ג או"ח סי' תמ"ג בא"א סק"ה דגם בלא אמירה ומעשה כל שיש בידו למנוע ולא מנע עובר בלאו לפני עור לא תתן מכשול וכן מוכח בש"ס דב"מ (דף צ' ע"ב) גבי הלין תורא דגנבין ארמאי וכו' ס"ל כר' חדקא וכו' וקעברו משום לפ"ע וע"ש ברש"י ד"ה ומגנחין וכו' וד"ה משום לפ"ע ובמק"א כתבתי ליישב ד' הכ"מ ואכמ"ל כי הדבר פשוט דמי שהדבר מוטל עליו והעולם סומכין עליו לכ"ע עובר על לפ"ע וכעושה מעשה בידים דמי וא"כ אינו נאמן לעשות א"ע רשע ועמ"ש בדע"ת סי' א' סקכ"ו עד סוף סקכ"ט וסי' ב' סקכ"ה