מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה צט

החדש יבואו לטעות לומר דכיון דמצטרפין יאמרו דתורמין מן החדש על הישן והנה כי כן הדבר קשה לפרש דברי הר"מ ע"ד שפי' מוהריק"ו ז"ל דמה תועלת יש במה שיש במין אחד כשיעור ומוציא ממנו חלה לומר שלא יטעו בזה כמו שכתב הרב ז"ל דאם יפריש מן החדש על הכל הא ודאי פשיטא דלא מהני דהוי מפריש מן החדש על הישן ממש ואם יפריש מכל אחד ואחד לבדו אכתי יש לטעות כיון דרואים דמפריש מן הישן שאין בו שיעור מצד עצמו בלא צירוף החדש ומאחר דאנו רואין דרבינו הרמב"ן ס"ל דצריך שיוסיף על שניהם כשיעור כיוצא בו מסתמא גם דעת הר"מ דעתו כן דאל"כ היה רבינו מזכיר סברת הר"מ ודוחה אותה כדרכו:

ואולם מה שסיים הרדב"ז בדבריו וז"ל ואם רוצה לתקן שתיהן יוסיף וכו' או יפריש עליהם ממקום אחר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן עכ"ל צריך להבין דנראה דס"ל להרב דיכול לפטור אותם מן החלה אפי' בלא צירוף כשיפריש עליהם ממקום אחר מן החדש על החדש וכו' וזה תימא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כדי שלא יאמרו וכו' כיון דרואין דמפרישין עליהם ממקום אחר בלא צירוף והשלמת שיעור בכל או"א כי אם מטעם צירוף ונישוך החדש וישן יאמרו דכשם דמצטרפין לחיוב תורמין מזה על זה דמאי אהני מה שמפרישין עליהם ממקום אחר ולא מהן עצמן להוציא טעות זה מדעת הטועים ואם כוונתו לומר שיפריש ממקום אחר ע"י צירוף שיביא עיסות אחרות החייבות ויצרף אותם עם אלו ע"י נשיכה א"כ היינו הדרך הראשון שכתב הרב דיוסיף על החדש ועל הישן ממינו עד שיהא בו כשיעור ומה חידש בדרך השני ועוד דסתם מפריש ממקום אחר אינו ע"י צירוף דנשיכה כי אם בעינן מן המוקף שיהיה במקום אחד דכל דלא קפיד אנגיעתם זה בזה אפי' נגיעה בעלמא לא בעינן וכמ"ש הר"ש בפ"ג דמעשר שני משנה י"ג יע"ש ובפ' ב' דחלה משנה ד' יע"ש הן אמת דראיתי להר"ש עלה דמתני' דידן דאחר שהביא לשון הירושלמי כתב וז"ל הלכך צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן עכ"ל הרי דלא הזכיר הר"ש שצריך שיצרף עד כדי שיעור בכל אחד ואחד כי אם דוקא שלא יפריש מינה ובה כי אם ממקום אחר ואם הדברים כפשטן הדבר קשה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כאמור ואפשר לומר דכיון דמן התורה כל שהוא שמפריש פטור מן החלה דהא דצריך להפריש חלק מכ"ד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הר"מ ברפ"ה מה' בכורים יע"ש א"כ י"ל דמ"ש הר"ש דסגי דיפריש מעיסה אחרת שלא הופרשה חלתה בלא צירוף היינו שיפריש ממנה שיעור חלה המחוייבת היא עצמה דוקא ולא יוסיף להפריש בעד אלו הב' קבין דחדש וישן אלא כשיעור חלה אשר מפריש לפטור אותה העיסה יכוין לפטור את הב' קבין כיון דמן התורה בכל שהוא יצא ידי טבל א"כ במכוין לפטור בזה גם הב' קבין נחשב כל שהוא ממה שהפריש על אותה עיסה לפטור הב' קבין ואף דזה הכל שהוא שמכוין לפטור את הקבין חסר משיעור חלה המחייבת אותה עיסה אחד מכ"ד לית לן בה דכיון דאינו אלא מדרבנן שתקנו אחד מכ"ד הם אמרו והם אמרו דכדי לתקן הב' קבין שלא יבואו לטעות בהם הקילו בעיסה הזאת שיפריש ממנה שיעור חסר קצת מאחד מכ"ד ואותו הכל שהוא יפטור את הב' קבין וכיון דרואין העולם דאינם מפרישין חלה מהב' קבין לא מהן עצמן ולא מעיסה אחרת עליהן לפי חשבון הב' קבין נמי אינן באין לטעות לומר דכיון דמצטרפין תורמין מזה ע"ז דהרי ליכא שום היכר דנתחייבו בצירופן דמה שמכוין לפטור אותן ע"י עיסה אחרת אינו אלא כוונה בעלמא וכל דאינו מפריש לפי חשבון הקבין מסתמא תולין לומר דלא נתחייב בחלה בצירופו:

ועוד י"ל דאפי' את"ל דכוונת הר"ש הוא שיפריש מעיסה אחרת אף לפי חשבון הב' קבין כמו שנראה פשט הדברים מסתמא מ"מ י"ל דכיון דרואין העולם דאסרו חכמים להפריש חלה מינה ובה והצריכו להפריש חלה עליהם מעיסה אחרת מסתמא אומרים דה"ט דאסרו להפריש מהם עצמם דאם יפריש ויטול מן האמצע מ"מ אי אפשר לצמצם כל כך שיטול משניהם בשוה ואפשר שיטול מזה יותר מזה ומה שיטול יותר מזה חשיב מפריש מן החדש על הישן או איפכא ואם יטול מן הצדדין מכל קב וקב בפני עצמו לפי חשבון דבהכי שפיר יכול לצמצם שלא ליטול מזה יותר על זה מ"מ אסרו חז"ל להפריש ממנו בכל אופן שמא יבואו לטעות דכיון דנצטרפו להתחייב בחלה יטעו לומר דיכול להפריש מקב החדש על קב הישן וכן איפכא ואין הדין כן ומש"ה אסרו חכמים להפריש ממנו אלא הצריכו שיפריש ממקום אחר עליהם וכיון דרואים כן שכ"כ חיזוק עשו חז"ל בענין הפרשה מחדש על הישן אפילו שמצטרפין לחיוב חלה לא יבואו לטעות דתורמין מהחדש על הישן כיון דבדבר עצמו שאמרו שמצטרפין עשו גדר וחיזוק על הדבר שלא יפריש מן החדש על הישן או איפכא זה נראה שהוא דעת הר"ש ז"ל שלא הזכיר לשון צירוף כלל אבל דעת הר"מ ודעת רבינו דכתבו לשון צירוף נראה דלא ס"ל הכי דע"י צירוף לכל אחד ואחד כיוצא בו עדיף טפי לבטל הטעות כיון דאנו עושין תקנה באופן שיראו העולם דלא נצטרפו ב' הקבין לחיוב כי אם ע"י צירוף לכל אחד ואחד כשיעור כיוצא בו אלא שכפי דברי הרדב"ז הנזכר לעיל נראה דס"ל דהר"מ נמי מודה בזה הדרך שכתב הר"ש דסגי בלא צירוף כי אם שיפריש מעיסה אחרת עליהם ולא ידעתי מנ"ל הא כיון דהר"מ נקט בפי' לשון צירוף שכתב יביא עיסה ויצטרף להם להשלים השיעור וראיתי למהר"י קורקיס שכתב בסוף דבריו וז"ל והר"ש והרא"ש הצריכו להביא ב' עיסות אחת חדש ואחת ישן ויצרף חדש עם חדש וישן עם ישן ויוציא מחדש על חדש ומישן על ישן עכ"ל ולא ידעתי היכן מצא בדברי הר"ש שצריך צירוף חדש עם חדש וכו' דלע"ד פשט דברי הר"ש הוא שאינו צריך צירוף כי אם שיפריש מעיסה אחרת עליהם בלבד:

(כא) תנן הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה וחכמים אומרים וכו' גרסינן בירושלמי עלה דמתני' ר"ע מדמה לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאם עבר והפריש מהן תרומה הרי זה תרומה וחכמים מדמין לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביאה שליש אלא ר"ע מדמי לאומר הרי זה תרומה על פירות האלו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמין לה לאומר הרי זה תרומה על הפירות המחוברין עכ"ל ונראה פשוט דלפי סברא הראשונה דמדמה ליה ר"ע לתורם מפירות שלא נגמרה מלאכתן סבר ר"ע דהנוטל חלה מן הקב דהוי חלה הוא אפי' שלא השלים על העיסה אח"כ עד כדי שיעור חלה דומיא דתורם על פירות שלא נגמר מלאכתן דבדיעבד הויא תרומה דאפי' נאבדו הפירות או נגנבו ולא הספיק לגמור מלאכתן מ"מ כיון דבשעה שתרם היה בידו לגומרן ולתרום תרומתו תרומה וכ"כ גבי חלה כיון דבידו להשלים העיסה לשיעור אף דלא השלים שיעור לבסוף הויא חלה משעה ראשונה דכל דחזי לאיצטרופי לשיעור חל עליו שם חלה מידי דהוי לחצי שיעור דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה דאמרי' בריש פרק יום הכפורים דה"ט משום דחזי לאיצטרופי לכזית ואפי' לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה הא אמרינן בירושלמי בפ"ז דתרומות הלכה א' דמודה ר"ל בעתיד להשלים וכתב מהר"ר אליהו בביאורו וז"ל ומודה בעתיד להשלים כשאכל חצי שיעור היה דעתו להשלים לשיעור שהוא אסור דהטעם דאסור לר"י חצי שיעור מפורש שם משום דחזי לאיצטרופי לשיעורא וזה המכוין להשלים חזי לאצטרופי קרינן ביה ולא פליגי רק באם אינו מכוין אבל במכוין מודה עכ"ל וא"כ הכא אם דעתו להשלים לשיעור חלה אפי' לר"ל חשיב חזי לאצטרופי וחל שם חלה עליו אף דלא השלים אח"כ ובתוספתא בפ"ב דחלה אמרי' וז"ל אמר ר' אליעזר בן יעקב הנוטל חלה מן הקב למה הוא דומה לתורם תבואה שלא הביאה שליש שאין תרומתו תרומה חזרו לומר לא כך ולא כך שהרי הקב זה מצטרף הוא עם אחרים עכ"ל דנראה דה"פ דר"א בן יעקב כרבנן דמתני' ס"ל ונתן טעם משום דדומה לתורם תבואה שלא הביאה שליש וחזרו לומר דאפילו לר"ע אלא דדומה לתורם מפירות שלא נגמרו מלאכתן ועיקר הטעם דמדמינן לפירות שלא נגמרו מלאכתן הוא שהרי הקב הזה מצטרף הוא עם אחרים להשלים שיעורא וכל דחזי לאצטרופי חשיב כשיעור חלה אף דלא השלים לבסוף זהו סברת הירושלמי בסברא ראשונה דלר"ע מטעם דחזי לאצטרופי משעה ראשונה חל עליו שם חלה על מה שהפריש מן הקב ומיהו לסברא זאת דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אינו יכול להפריש חלה מן הקב דומיא דפירות שלא נגמרו מלאכתן דלכתחלה לא יתרום אמנם למאי דחזרו לומר דלא דמי לא לזה ולא לזה אלא דר"ע מדמי להו לאומר הרי זה תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו א"כ אפי' לר"ע לא הוי חלה כי אם כשהשלים על העיסה אח"כ עד כדי שיעור חלה דחשיב כאומר הרי זה חלה על הקב הזה לכשאשלים לשיעור חלה דכי האי גוונא לא חל שם חלה כי אם עד שישלים לשיעור דאם לבסוף לא השלים שיעור חלה בעיסה לא חל שם קדושת חלה על מה שהפריש ויש לעמוד על מאי דאמרינן בירושלמי בפ"ב דחלה גבי מתני' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' ור"ע אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים ופריך הש"ס מחלפא שיטתיה דר"ע תמן הוא אומר נוטל מקב חלה והכא הוא אומר קבין ומשני תמן לשעבר כאן לכתחלה דלכאורה קשה דלפי המסקנא דהכא דחזרו לומר דר"ע מדמי לה לאומר הרי זה תרומה על פירות האלו לכשיתלשו ע''כ דר"ע לא קאמר דחשיב שם חלה בקב כי אם כשישלים לבסוף שיעור חלה דאם לא השלים לא חשיב חלה כלל וא"כ מאי פריך מהא דאמר ר' עקיבא יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים דבעושה אותה קבין כדי שלא יתחייב בחלה ויהיה בטומאה ע"כ עושה אותה קבין ע"מ שלא לצרפן אח"כ לשיעור וכן לבסוף עושה כל קב וקב בפני עצמו ובכה"ג דלבסוף אינו משלים בו שיעור חלה אפי' ר"ע מודה דליכא שם חלה ועכצ"ל דהכא בירושלמי אזיל בשיטת הסברא, קמייתא דאמרו בירושלמי דר"ע מדמי ליה לתורם מפירות שלא נגמרו מלאכתן דלסברא זאת אפילו לא השלים לשיעור לבסוף ואפילו אין דעתו להשלים לשיעור חל שם חלה עליו משעה, ראשונה כיון דחזי לאצטרופי עם קב אחר לר"י דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אפי' באין, דעתו להשלים לכזית דבפירות שלא נגמרה מלאכתן דאם תרם תרומתו תרומה פשיטא דאפי' תרם ודעתו שלא לגמור מלאכתו דדעתו להאכילם לבהמה תרומתו תרומה וה"ה הכא דאפי' אין דעתו להשלים ולפי סברא זאת פריך שפיר דא"כ בעושה בטומאה אפי' שעושה אותה קבין ואינו משלים לשיעור וגם עושה ע"מ שלא להשלים מ"מ לר"ע יש לה שם חלה וע"ז משני שפיר דהתם דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא וק"ק דמאחר דהכא מסקנא דסתמא דתלמודא היא שדחו סברא זאת וחזרו לומר דאינו דומה לא לזה ולא לזה כי אם דמדמי ליה ר"ע לתורם מפירות לאחר שיתלשו דלדמיון זה פשיטא דלא אמר ר"ע אלא בשישלים אח"כ השיעור וא"כ איך סתמא דתלמודא בפ"ב פריך הש"ס לר"ע דאמר יעשנה בטומאה ע"פ קס"ד דהכא וראיתי להר"ש גבי מתני' שכתב וז"ל ר"ע אומר חלה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ"ב אמר רבי עקיבא יעשנה בטומאה וכו' ומפרש בירושלמי ר"ע מדמי לה לפירות שלא גמרו מלאכתן וכו' חזרו לומר וכו' אלא ר"ע מדמי לאומר ה"ז תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו עכ"ל וק"ק דמלבד דמאי דהכריח דר"ע בדיעבד קאמר ממתני' דפ"ב לא הזכיר שכן אמרו בירושלמי שם בפ"ב יתר ע"כ קשה דמאחר שהביא מסקנת הירושלמי דשמעתין דחזרו לומר דלא דמי אלא לתורם מפירות לכשיתלשו והכי הוי העיקר אם כן מה הכרח יש ממתני' דפ"ב דלא אמר רבי עקיבא אלא בדיעבד כיון דלפי המסקנא דהכא לא אמר ר' עקיבא אלא כשישלים כשיעור לבסוף והתם בכוונה עושה אותם קבין ואין דעתו להשלים שיעור כלל דבהכי אפי' ר"ע מודה כאמור ומה גם דלפי המסקנא דהכא דמדמה ליה לר"ע לאומר לכשיתלשו דס"ל דהכא במפריש חלה מן הקב כיון דאדם יודע דאין מפרישין חלה בפחות מכשיעור אנן סהדי דכוונתו שיהיה חלה לכשישלים השיעור דנעשה כאומר הרי זה חלה כשאשלים בעיסה זאת עד כשיעור וכיון דבכה"ג חלות שם חלה הוא לכשישלים השיעור אפשר דאפי' לכתחלה קאמר ר"ע דיפריש מן הקב כיון דמתנה ואומר לכשאשלים וראיתי לרבינו עובדיה במתני' שכתב וז"ל ר"ע אומר חלה והוא שהשלים על העיסה אח"כ כשיעור חלה דכיון דנשלם השיעור הויא חלה למפרע עכ"ל ונראה דכתב כן עפ"י מסקנת הירושלמי בשמעתין דמדמי לה לתורם מפירות לכשיתלשו דלפ"ז לא קאמר ר"ע כ"א כשהשלים אח"כ כאמור והתוי"ט כתב שם וז"ל פי' הר"ב והוא שהשלים וכו' דאי לא תימא הכי תיקשי דידיה אדידיה ממשנה ג' פרק ב' דאומר אל יעשנה קבין ירושלמי שם עכ"ל ולא ידעתי היכן ראה בירושלמי שם בפ"ב הכי הא התם מאי דמשני הש"ס בירושלמי הוא דלא קאמר ר"ע אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא אבל העיקר דדברי הר"ע הם מהירו' דשמעתין לפי המסקנא דדוקא בדהשלים והאמת כן הוא דלפי חילוק זה לק"מ ממתני' דפ"ב כאמור והתם דקא פריך הש"ס לר"ע מדידיה אדידיה הוא לפי הס"ד דהכא כאמור:

(כב) והנה במאי דקתני במתני' ב' קבין שנטלו חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו חזר ועשאן עיסה אחת ר"ע פוטר וכו' נמצא חומרו קולו ע"כ יש להקשות דבמאי עסקינן אי מיירי דהחלה שהפריש עדיין קיימת והיא בעין א"כ מאי חומרו קולו דקתני מתני' הא לר"ע נמי ליכא צד קולא יותר מסברת רבנן דאין הפרש ביניהם אלא דלר"ע אין צריך לחזור ולקרות שם לחלה זאת ולרבנן צריך לחזור ולקרות לה שם חלה כיון דקריאת שם חלה קודם השלמה לאו כלום הוא אבל בעיקר החלה ליכא שום הפרש הפסד ממון דלכ"ע אינו נותן לכהן כי אם חלה אחת ולא שייך קולא או חומרא אלא אם היינו אומרים דלרבנן צריך חלה אחרת חוץ מהראשונה משא"כ לר"ע ואי מיירי דאין החלה קיימת בשעה שחזר ועשאו עיסה אחת דכבר נתנה לכהן ואכלה או נגנבה ונאבדה קודם שחזר ועשאו עיסה אחת דבהכי איכא קולא וחומרא דהפסד ממון דלרבנן צריך לחזור ולהפריש חלה אחרת ויש לו הפסד ולר"ע די בחלה ראשונה דבשעה שעשאו עיסה אחת ונשלם השיעור היא חלה למפרע משעה ראשונה וכמו שכתב הרע"ב כנזכר בדברי ר"ע הנזכר לעיל וכ"כ הרע"ב גבי הא דחומרו קולו יע"ש וכן נראה מדברי הר"מ בפי' המשנה שכתב וז"ל נמצא חומרו קולו לפי חומרא שהחמיר ואמר בחלה שהוציא מקב א' קדש ואסירה לזרים הכריח לומר בב' קבין הנזכר בכאן פטורה מן החלה וזה הוא קולא עכ"ל הא לא אפשר דאפי' למ"ע אינו חל שם חלה למפרע כ"א לאחר שישלים השיעור דמכיון דמדמי לה ר"ע לתורם מפירות לכשיתלשו הוה