מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה צח

קצת בעד הרב דכוונתו לומר דדעת הר"ם דאפי' בחלה דאורייתא פשרינן ליה לישראל מלהפריש מהדמוע חלה דאע"ג דהישראל גלגלה והתחייב בהפרשת חלה עכ"ז פטרו אותו חז"ל ומוכר העיסה לכהן חוץ מדמי התרומה אשר בתוכם בלא הפרשת חלה וגם אינו מנכה לו לכהן שיעור דמי החלה אשר היה חייב להפריש מפני שעשו חיזוק לדבריהם דאי לאו האי לא קיימא האי דאם יחייבו בחלה לישראל יבואו לטעות דמדומע מותר לזרים דכיון דתרומה היא חמורה דהזר חייב מיתה עליה עשו חכמים יותר חיזוק יותר משאר דברים כמו ההיא דהנוחר עוף דחייב בכיסוי דאפי' האוכל מהבהמה בלא שחיטה אינו אלא לאו משא"כ הכא בתרומה דאיסור מיתה הוא ומש"ה פטרו לישראל מהפרשת חלה דשב ואל תעשה הוא אבל לעולם דהכהן הקונה העיסה צריך שיפריש ממנה חלה ולא יאכל טבל דלגבי כהן שכבר ראה שהמדומע הוצרך הישראל למוכרו אם מחייבים אותו להפריש חלה לא אתי למטעי להאכילו לזרים ואפשר דלפ"ז ה"ה בחלה בזמן הזה דרבנן דאין הפיטור אלא לישראל מפני שלא יבואו לטעות שהמדומע מותר לזרים אבל הכהן הקונה צריך להפריש להוציאו מידי טבל דרבנן כיון דביד הכהן אין צריך חיזוק לאיסור הדמוע ומאי דאמרי' בפ' יוצא דופן דלר"י דחלה בזמן הזה [דרבנן] מדומע פטור קאי על ישראל בעל העיסה דוקא דבהכי ניחא דנקט סתם הר"ם דמדומע פטור דמסתמא קאי לכל זמן ויהיה הפיטור דוקא לישראל בכל גוונא בין בזמן הבית ובין בזמן הזה דבלאו הכי הוא דוחק לומר דפיטור דבזמן הבית הוא לישראל דוקא ופיטור דבזמן הזה הוא פיטור גמור וע"פ דברי הרב מהריק"ו הנזכר נראה דבדין אשר לפנינו שכתב הר"ם דקב מדומע באמצע אינו מצטרף כיון דסתם דבריו מסתמא מיירי בכל זמן אפילו בזמן הבית דחלה דאורייתא ולר"י דאמרו בירושלמי דנישוך לענין חלה מה"ת הוא א"כ היכי אתי דמוע דרבנן ודחי חלה דאורייתא כיון דמדאורייתא הוי כנשוך ואין המדומע מפיק ואם כנים אנחנו במה שכתבתי לעיל דבנשוך דע"י אמצעי אפי' ר"י מודה דמדרבנן הוא א"ש דהכא לא שייך לומר דהפיטור הוא לישראל דוקא דעיקר העיסה אשר אנו דנין עליה אינה מדומעת ולא שייך בה נתינה לכהן אלא דיש לדחות דהכא מיירי במדומע דהרוב הוא תרומה דבכה"ג מה"ת נמי כתרומה עצמה דמי אלא דזה דוחק דכל כי האי היה לו לפרש דמה"ט לא ניחא ליה למהריק"ו ליישב דברי הר"ם דמדומע פטור בכל זמן דמיירי במדומע דרובו תרומה דכל כי הא הו"ל לפרש:

והנה במאי דתנן במתני' דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה נראה דעיקר טעמא הוא כדקתני משום שכבר נתחייב בחלה דאע"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא כיון שכבר היה בר חלה מתחלה מצטרף וראיתי להרא"ש בה' חלה סעיף י"ב שכתב וז"ל קב חלה אינו מצטרף מה בין הקדש ומה בין החלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו בחלה חלה אין ראוי לפדותה ולחייבה אבל דבר שניטלה חלתה ראוי להתחייב אם נתן בו שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ואין לו. פרנסה ממקום אחר עכ"ל כנראה דהוקשה לו מ"ש חלה מדבר שניטלה חלתו הא אם דבר שניטלה חלתו מטעם שכבר נתחייב בחלה מעיקרא אף דהשתא לאו בר חלה הוא מצטרף א"כ חלה נמי קודם שהופרשה הרי היא נמי בכלל העיסה שנתחייבה בחלה ואף דעכשיו לאו בר חלה אמאי אינו מצטרף ולזה תירץ דשאני דבר שניטלה חלתה דאף עכשיו ראוי להתחייב אם נתן בה שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ואם כך הוא כוונתו לא ידעתי אמאי בחלה נמי לא שייך זה לומר דאף עכשיו ראוי להתחייב באם נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך קב זה דחלה כדי שתחמיץ ע"י השאור דבכה"ג כל שאין לו פרנסה ממקום אחר כיון דהשאור אינו מתבטל צריך שיוציא חלה על כל העיסה אפילו על שיעור קב חלה דטבל אוסר בכל שהוא במינו ונעשית כולה טבולה לחלה ואפילו הכהן אינו יכול לאכול ממנה עד שיפריש חלה על הכל כיון דיש בה תערובת טבל וי"ל דשאני דבר שניטלה חלתה דראוי להתחייב השתא על ידי שיתן שאור באופן שיתחייב ליתן לכהן חלה על הכל ויפסיד הישראל שיעור מה שיתן על דבר שכבר ניטלה חלתו שבאופן זה הוא ממש כשאר חלה הן דע"י ההפרשה מוציאה מידי טבל והן שמחסר ממונו במה שנותן לכהן כמו שהוא בשאר הפרשת חלה אבל גבי קב חלה אף דאפשר להתחייב ע"י נתינת שאור בהפרשת חלה על הכל היינו להוציאה מידי טבל אבל חסרון ממון כשאר חלה אין לו דמה שמפריש כנגד הקב של חלה ונתן לכהן לאו שלו הוא דבלאו הכי של כהן הוא וכל שאי אפשר להתחייב באופן חלה דעלמא ממש לא חשיב להצטרף:

והנה בירושלמי גבי מתני' דלקמן קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה וכו' אמרינן ר' יונה בעי אף לענין מעשר בהמה כן כגון היו לו ה' חיוב בכפר עתני וחמש חיוב בכפר חנניא וחמש פטור בצפורי כמה דתימא הכא דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין אוף התם כן או תימה שנייא היא חלה שהיא בנשוך וההן י"ו מיל לאו בנשוך הוא מצינו חלה מהלכה ולא מצינו מעשר בהמה מהלכה ע"כ ועיין מה שפירשו בפי' הירושלמי הרב שדה יהושע ומהר"ר אליהו ז"ל בביאורם יע"ש ולפי מ"ש הרא"ש דבדבר שניטלה חלתו מלבד דמתחלה היה בר חלה גם עכשיו ראוי להתחייב בחלה אם נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה א"כ אמאי לא דחי הש"ס דאפילו את"ל דהא דדבר שניטלה חלתו באמצע הוי כנשוך מן התורה מ"מ אין לדמות מעשר בהמה לחלה כיון דלענין חלה ראויה להתחייב עכשיו בחלה משא"כ במעשר בהמה דהחמש שכבר נפטרו ממעשר בהמה אף דמתחלה הוו בר מעשר אבל עכשיו שכבר נפטרו אי אפשר לבא לידי חיוב מעשר בהמה דאפילו אם נתערבו אלו הפטורים בעדר שעדיין לא נפטרו מלבד דהם עצמם אינם חוזרים להתחייב גם כל העדר נפטרים לגמרי כדאמרינן בפ' מעשר בהמה דף נ"ט קפץ א' מן המנוים לתוכן כולם פטורים דספיקא לאו בר עשורי הוא ומתבאר שם דדין זה הוא בין הנפטרים מחמת מנין דמנין הראוי פוטר ובין הנפטרים מחמת שכבר עשר עליהם ודין זה מיירי אפילו בדאיכא רובא בעדר שחייבים עדיין וכמ"ש מדברי התוס' בפ"ק דג"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ יעו"ש וכיון דעכשיו אי אפשר להתחייב עוד במעשר לא דמי לענין חלה ואמאי הוצרכו בירושלמי לחלק מטעם דדין זה בחלה אינו אלא מדרבנן שחייבו באופן זה בחלה ובמעשר בהמה לא מצינו חיוב מעשר מדרבנן ואגב אורחין למדנו דדין זה דדבר שניטלה חלתו אינו אלא מדרבנן ולא ראיתי לא' מהראשונים שביארו זה אך יש להסתפק אי טעמא דאמרינן שהוא מדרבנן הוא מהטעם האמור דאפילו ר"י דאמר דנשוך הוי מן התורה מ"מ בנשוך כי האי דהוי ע"י אמצעי אפילו ר"י מודה כאמור א"כ הוא כל הני דקאמר הירושלמי דמצטרפי אינו אלא מדרבנן או דלמא דדוקא בדבר שניטלה חלתו דלא אפשר לבא לידי חיוב מצד עצמה אמרינן דהוי דרבנן אבל הנך כמו קב חדש וכיוצא דאפשר לבא לידי חיוב מצד גופו של דבר הוי דאורייתא ונראה להכריח קצת כהצד הראשון הא דכוליה הוי מדרבנן מטעם דהוי נשוך ע"י דבר אמצעי דאל"כ לפי צדדי הבעיין בענין מעשר בהמה דצדד דאפשר דלא דמי לחלה דשנייא היא חלה שהיא בנשוך וההן י"ו מיל לאו הוא בנשוך א"כ אף דדחי הש"ס דליכא בעיא כלל אף שיחשב בנשוך מטעם דלא מצינו חיוב מעשר בהמה מדרבנן מ"מ אכתי הוה מצי למבעי הבעיא בע"א דהיינו אי איכא חמשה באמצע מן החדש דהיינו דהעשרה דאינון בב' מקומות רחוקים הם משנה שעברה והחמש האמצעיות משנה זאת וקי"ל דאין מעשרין מעשר בהמה מן הנולדים בשנה זאת על הנולדים בשנה אחרת כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן וכן אם היו הה' אמצעיות מן הבקר והרחוקים מן הצאן וקי"ל דאין מעשרין מן הבקר על הצאן וכמ"ש הר"ם בפ"ז מה' בכורות יע"ש וכן אם היו אלו הה' אמצעים מאדם אחר דהני תלתא גווני הם כדמיון קב חדש וקב מין אחר וקב אשה אחרת לענין חלה דאם הני תלתא הוי כנשוך ממש מן התורה שפיר יש להסתפק כנגדן במעשר בהמה דאי הני י"ו מיל חשיב כנשוך בחלה מצטרפין לחייבם במעשר בהמה ומדלא קא מבעיא ליה לבעיין בהאי גווני ש"מ דכולהו הוו מדרבנן וחיוב במעשר בהמה לא שייך מדרבנן:

(כ) גירסא ירושלמית הילכך חדש וישן מצטרפין להתחייב בחלה דמין אחד הוא אלא דצריך לצרף עם כל אחד כיוצא בה דעת רבינו דאע"ג דאמרינן בירושלמי דלרבנן חדש וישן אינם מצטרפין מפני הגזירה שלא יאמרו שתורמין ומעשרין מזה על זה מ"מ לא מפני גזירה זאת עקרו חכמים חיוב חלה לגמרי דכיון דמן התורה כיון דנשכו זה בזה נתחייבו בחלה ויש להן דין טבל גמור אף דחז"ל יש להם כח לעקור דבר מן, התורה בשב ואל תעשה והכא נמי בשב ואל תעשה הוא שלא להפריש חלה מ"מ כיון שמתירין חז"ל לאכול ממנו קום עשה הוא דבקום עשה מתירין לאכול דבר שהוא טבל מן התורה ובקום עשה אין להם כח לעקור דבר מן התורה ואף על גב דרבינו הרמב"ן נראה קצת דס"ל דהלכה כרב חסדא דס"ל ביבמות דף פ"ט דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה כמו שנראה ממ"ש רבינו בחידושיו בפ' יש נוחלין על דף קכ"ט עלה דאמרינן התם והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי שהביא סברת ר"ת דס"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנה הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן שלום והשוו מדותיהם בכל מילי ומדלא חלק על דברי ר"ת ע"כ צ"ל דס"ל לרבינו כוותיה והר"ן בפרק בתרא דנדרים דפ"ז הביא דברי רבינו הרמב"ן במ"ש משם ר"ת וכתב דלא ניחא ליה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה עכ"ל יעו"ש דע"כ דהר"ן ס"ל דלא קי"ל כרב חסדא וכמו שהוא סברת הר"מ בפ"ה מה' תרומות ופסק כמ"ד דאין כח ביד חכמים לעקור בקום עשה ועכצ"ל דסברת ר"ת בהא דתוך כדי דיבור ס"ל דהלכה כר"ח דב"ד מתנין לעקור בקום עשה וכמ"ש בספר. קהלת יעקב באות תי"ו תוך כ"ד בתחלת הענין יע"ש וכיון דרבינו לא חלק על סברת ר"ת ע"כ דה"נ ס"ל וא"כ הכא שפיר היינו יכולים לומר דמפני הגזירה אמרו חז"ל דנישוך דחדש וישן אינם מצטרפין להתחייב בחלה דחכמים עוקרים ד"ת אפילו שהיא בקום עשה מ"מ נראה דהכא אי אפשר לומר הכי דלישנא דמתני' לא מוכח הכי דא"כ הוא הכי הו"ל למתני מתני' קב חדש וקב ישן שנשכו זה את זה מצטרפין ויטול מן האמצע דברי ר"י וחכמים אומרים אין מצטרפין דכה"ג משמע דבעיקר הצירוף פליגי אבל השתא דקתני וחכמים אוסרים מוכח בהדיא דודאי דחכמים מודים לר"י בעיקר הצירוף דמצטרפין להתחייב מן התורה אלא דאסורין מפני הגזירה להפריש חלה בלא צירוף שיצרף עם כל אחד כיוצא בו והכוונה דצריך שיביא קב חדש אחר ויצרף עם הקב הראשון ע"י נישוך וכמו כן צריך שיביא קב ישן אחד ויצרף עם הקב הראשון ע"י נישוך ומפריש חלה מכל אחד בפני עצמו מישן על הישן ומהחדש על החדש וכה"ג לא יבואו לטעות כיון דראו דהם עצמם לבדם לא נצטרפו לחיוב חלה עד שצרפו אותם עם אחרים וכיוצא כתב הר"מ בפ"ז מה' בכורים וז"ל עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אע"פ שהן ממין אחד כדי שלא יאמרו וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור וכו' עכ"ל וראיתי למרן הכ"מ שם שכתב וז"ל ומ"ש יביא עיסה וכו' שם בירוש' קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה"ה אם הוה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דמה ענין הירו' הזה דקב חדש באמצע מצטרף לדין זה שכתב הר"מ כי בא לפסוק כחכמים דחכמים אוסרין ליטול מן האמצע וס"ל להר"מ דע"כ מאי דאמרו וחכמי' אוסרים דהאיסור הוא ליטול מן האמצע אבל עכ"פ אפילו לרבנן מצטרפין ומן הדין חייבים בחלה אלא שמפני הגזירה הצריכו שיביא קב אחד ויצרף עם הראשון כמ"ש רבינו הרמב"ן ומ"ש בירושלמי דקב חדש באמצע דמצטרף כבר כתבו הר"מ שם בדין ו' יע"ש ואינו ענין לדין זה דמיירי שנשכו הב' קבים דחדש וישן זה בזה בלא דבר אמצעי דדין זה דהירושלמי הוא דהקב החדש או הישן דבאמצע מצרף לב' הקבין דמן הצדדין דישן או דחדש כמ"ש מרן דבכה"ג ליכא משום גזירה כיון דהקב האמצעי עצמו אינו מצטרף עם הקבין דמן הצדדין להתחייב הוא עצמו אלא דמצרף על ידי הקנין דב' הצדדין ולא אמרינן דהוי מפסיק ביניהם ולא מצטרפי דהא אמרינן בירושלמי דאפילו קב דמין אחד באמצע אינו מפסיק וא"כ לא יבואו לטעות לומר דמין אחד הוא ותורמין מזה לזה כיון דאפילו הן מין אחד אינו מפסיק:

והנה לפי מ"ש דמלישנא דמתני' דקתני וחכמים אוסרים מוכח בהדיא דאפילו רבנן מודו דמצטרפין מן הדין ואי אפשר להפקיע חיובא דחלה מעליהם לגמרי ק"ק לסברת ר"ל דאמרינן בירושלמי בפ"ג דפליגי ר"י ור"ל בנשוך דלר"י נשוך מן התורה ולר"ל אינו אלא מדרבנן ומתבאר שם דאיכא מ"ד התם דאפילו בהשיך אותם בידים אינו אלא מדרבנן יע"ש דלסברא זאת דחיוב חלה בנשכו זה בזה אינו אלא מדרבנן כיון דלסברת חכמים איכא למיגזר דאם יראו דמצטרפין לחלה יבואו לטעות לתרום מחדש על הישן אמאי לא הפקיעו לרבנן חיוב החלה לגמרי מטעם גזירה זאת דצ"ל דהם אמרו והם אמרו דדוקא בנישוך דמין אחד וגם דהוו שניהם דחדש או דישן הוא שתקנו חז"ל דנשוך הוי חיבור להתחייב בחלה אבל בנשוך דחדש וישן דחשיבי כב' מינין דהא אין תורמין מזה לזה לא תקנו חז"ל דליהוי נשוך חיבור להתחייב בחלה כיון דנפיק מינה חורבא שיבואו לטעות ולומר דתורמין מזה לזה ובשלמא לר"י דנשוך הוי מן התורה אתי שפיר כיון דאין כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בקום עשה ואפילו למ"ד דיש להם כח ג"כ בקום עשה מ"מ אינו בכל המקומות די"ל דהכא לא רצו חז"ל לעקור דבר מן התורה הואיל דאיתיה בתקנתא דיכול לצרף לכל אחד כיוצא בו להשלים השיעור אבל לר"ל אמאי לא הפקיעו חיוב חלה מהן לגמרי וי"ל ודוק:

והנה מדברי הר"מ הנז"ל שכתב אלא יביא עיסה חדש או ישן ויצטרף להשלים השיעור נראה מדבריו דבעיסה אחת עוד סגי דמדכתב חדש או ישן ש"מ דאינו צריך שיביא ב' אחד להשלים החדש ואחד להשלים הישן כמ"ש רבינו הרמב"ן דכתב דצריך לצרף לכל או"א כיוצא בו וכן כתב מוהר"י קורקוס ז"ל בביאורו להר"ם בפ"ז מה' בכורים כי זהו סברת הר"מ דבצירוף בא' מהם סגי ונתן טעם לדבר שכיון שיש במין אחד כשיעור ומוציא ממנו חלה לא יטעה עוד לומר שתורמין מזע"ז שאין טועין בכך אלא כשאין חיוב חלה בא' מהן ורואין דמצטרף יאמרו כמו שמצטרף זה עם זה ה"ה דתורמין מזה עם זה אבל כשיש באחת כשיעור לא יטעו שמפני האחרת הוזקק להוציא חלה עכ"ל ולעד"נ דאף דנראה כן בדעת הר"מ מ"מ צריך לדחוק ולומר דהכוונה לומר כמ"ש הרדב"ז בביאורו על הר"מ שם וז"ל ומ"ש רבינו אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן וכו' אין כוונתו שאם יביא חדש ויצרף בחדש ויהיה בחדש שיעור עיסה שיפריש ממנה ויפטור את שתיהן דאכתי איכא למיחש שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן אלא כוונתו ז"ל אם רוצה לתקן את החדש יביא חדש וכו' או ישן אם רוצה לפטור את הישן ואם רוצה לתקן את שתיהן יוסיף מן החדש עד שיהא בו כשיעור וכן יוסיף מן הישן עד שיהא בו כשיעור או יפריש עליהם ממקום אחר מן החדש [כו'[ על הישן עכ"ל ומ"ש לדחות דאכתי איכא למיחש שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן לע"ד עדיפא מינה יש לדחות דאם כוונתו שיוסיף על החדש בלבד כשיעור ויפריש ממנה על שתיהן לא משום גזירה שלא יאמרו וכו' בלבד איכא אלא דאי אפשר להפריש חלה מן החדש על שתיהן דהוי מפריש חלה מן החדש על הישן ממש דכיון דהישן כבר נתחייב בחלה מן התורה על ידי נישוך אם כן צריך הפרשה כדינה ומן החדש על הישן לא הויא חלה אלא די"ל דכוונת הרדב"ז לומר דאפילו אם יפריש מן החדש על החדש ומן הישן יפריש מיניה וביה ומ"ש ויפטור את שתיהן ר"ל ע"י שיפריש מכל אחד ואחד לבדו מ"מ אכתי אי אפשר לומר הכי דאכתי איכא משום גזירה דלא יאמרו וכו' דכיון דרואין דמפריש חלה נמי מן הישן אף דלא השלים כשיעור מן הישן ומצד עצמו אין לו שיעור חלה כי אם בצירוף