מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה צה

מין ומין וכגון דעשה עיסה מחטים ושעורים לבד חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה בצמצום באופן דליכא רוב במין אחד יותר מחבירו בזה לא אמרינן דאין מצטרפין מן התורה דהא מדמה לה לההיא דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה דהתם דוקא משום דריבה מין על חבירו וכן רבי יוסי דדחי דמיון זה נקט בלשונו ברם הכא שני דברים רבים על האחד ומבטלין אותו וא"כ י"ל דהא דחמץ וחדש ומעשר שני דש"ס דילן מיירי במערב מב' מינים שוה בשוה דליכא רובא אבל בדאיכא רובא מודה הש"ס לסברת הש"ס ירושלמי:

אמת דקשה ע"ז דא"כ אמאי דחיק הש"ס בירושלמי גבי מתני' דמצה וחמץ דמיירי באוכל כזית מזה או מזה בהיות דהוה מצי למימר דמיירי בעשה עיסה מב' מינין מה' המינין משניהם שוה בשוה דליכא רובא דבכה"ג מודה ר"ל דמצטרפין מן התורה ומדלא משני הכי ש"מ דלר"ל לאו דוקא דאיכא רובא כנגד כל מין וזה תימא דמתוך דברי הש"ס בירושלמי בסברת ר"ל נראה דהטעם הוא משום דכל מין מתבטל ברוב כדבר האמור ואולי דלפי מאי דדחי רבי יוסי דלא דמי לההיא דפיגול וכו' אין עיקר הטעם משום ביטול אלא אפילו בב' מינין בשוה אמרינן הכי דבטלי זה בזה דעיקר הטעם הוא כמו שכתבנו לעיל דכיון דאין טעמם שוה והם ב' מינים לא מצטרפין כדאמרינן בפ"ב דערלה בג' מינים ושם אחד דאמרי' דווקא בטעמם שוה והתם מתבאר בדברי מתני' והירו' שם דאפי' בב' מינים ושם אחד כל שאין טעמם שוה אינם מצטרפים ונראה דאפילו בב' מינים שהם שוים בשיעור שלא יש יותר שיעור למין זה ממין אחר מיירי דאל"כ למאי דפריך התם בירושלמי ניחא ב' נשמות ממין אחד ב' מינים משם אחד אמאי לא משני דהכא מיירי דהב' מינים הם שוים בשיעור ומדלא משני הכי ש"מ דלא שנא וא"כ ה"ה הכא לענין חלה ודאי דנקט רבי יוסי ב' דברים רבים על האחד לאו דקא נקט הכי והכי נראה מסגנון דברי מהר"ר אליהו בביאורו שכתב גבי בעיא דמהו שילקה על חלתן וז"ל האוכל חלה הנעשה ע"י בלילה מהו וכו' הרי שכתב אופן הבעיא אפילו בב' מינים ולא דקדק לומר ג' מינים או שנים והאחד יותר מחבירו כדי שיהיה רוב ומדלא חש לדקדק בהכי ש"מ דס"ל דלפי המסקנא לאו דווקא רוב כדמוכח מההיא דפריך ממתני' דמצה וחמץ כאמור אבל זה נראה דוחק גדול דפשט הענין נראה בבירור דלא נאמר דבר זה אלא בדאיכא רובא כנגד כל מין ומין:

והנה עוד אמרינן בירושלמי שם וז"ל ר' יהושע דרומיא בעי וכו' לא צורכא דלא עשה חמש עיסיות מה' מינים וערבן וחזר ועשה חמש עיסיות ולא עירבן חטים שכן מהו שיבטלו חטים שכן ושעורים שכן מהו שיבטלו שעורים שכן עכ"ל ופירש מהר"ר אליהו ז"ל וז"ל לא צורכא וכו' לא נצרכה בעיא זאת אלא הא קמ"ל עשה ה' עיסיות בכל א' שיעור חלה ועירבן דאז אינן מבטלות את עצמן הואיל ונעשו כל אחד איסור קודם שנתערבו יחד שאין איסורין מבטלים זא"ז וחזר ועשה ה' עיסיות מה' מינים ולא עירבן ואין בכל אחד שיעור חלה וכו' והלך וחלק עיסה ראשונה לה' חלקים וכל חלק יש בה חטים ושעורים ומכל ה' המינים ועירב כל אחד ואחד מעיסות אחרונות עם כל חלק וחלק והשתא הא דנעשה מחטים קמבעי ליה הואיל והיא היתרא שהרי אין בה שיעור חלה אם יכול לבטל מהאי חלק שנתערב בה שעור חטים שבה הפחותים מחטים של עיסה זו נהי דכל החלה אינה יכולה לבטל שכל החלק רבה ממנה אבל חטים שבה נאמר שיבטל כיון שהבטל והמבטל מין אחד וגם עיקר ביטול דרוב על מין במינו נאמרה עכ"ל ולעד"נ דאין פירושו עולה יפה דאיך אפשר לומר שיבטל שיעור חטים שבחלק זה מטעם ביטול ברוב כיון דכל החלק כבר נאסר והוא טבל גמור והוא רובא לגבי עיסה זאת שנתערבה בו וכיון דאיכא קמן רוב איסור לגבי עיסה זאת שנתערבה בו איך אפשר לומר שיבטל חלק חטים כיון דאדרבה כנגד כל החלק הזה הוא מיעוטא והיא נאסרת מחמת שנתערבה ברוב איסור כדין חולין שנתערבו ברוב טבל שנעשה הכל איסור עד שיתקן וא"כ איך נאמר שהוא יבטל חלק החטים כיון דכל החלק הוא טבל גמור ועוד דלמאי נ"מ לומר שמבטל החטים שיש בו דאם נאמר דנ"מ דאם בא להפריש חלה כדי שיעור שיש בחלק זה מד' המינים הנשארים שלא נתבטלו לפי חשבון המינים הנשארים אי אפשר להפריש מיניה וביה כי אם ממקום אחר דאם יפריש מיניה וביה אפשר שיבא לידו מחלק החטים אשר בו שכבר נתבטלו וחשיב כמפריש מן הפטור על החיוב וכההיא דתנן בפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל הא ליתא דאין זה שום נפקותא דהא אפילו את"ל דחטים של כאן מבטל חטים של כאן מטעם דמין במינו בטל ברוב אינו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן טבל הוא במשהו ומדרבנן צריך לתקנו וכמו שמתבאר במנחות דל"א ע"א ובשאר דוכתין יע"ש וא"כ דכיון דעכ"פ צריך להפריש גם על חלק החטים מדרבנן אפוכי מטרתא למה לי ולמה יפריש ממקום אחר כיון דשפיר יכול להפריש מיניה וביה חלה א' על הכל וא"כ מאי נ"מ מביטול זה:

ועוד דכפי זה בעיא זאת לא נגע ולא פגע בענין אשר אנו דנין אי ה' מינין מצטרפין מן התורה לשיעור חלה וגם מה שפירש דמיירי שחילק העיסה ראשונה לחמשה חלקים וכו' העיקר חסר מדברי הירוש' לכן נראה לע"ד דפי' הירושלמי הכי הוי דמיירי דעירב הה' עיסות הראשונות לעיסה א' ולא חלקן ובהיותם עיסה אחת עירב הה' עיסות אחרונות מה' מינים שאין בהם שיעור עם העיסה הראשונה וקמבעיא ליה דכיון דאלו העיסות אחרונות אילו היה מערבן לעצמם לא היו מצטרפין לשיעור חלה מה"ת א"כ אפילו שעירבן עם עיסה ראשונה שכבר נתחייבת בחלה מטעם דאין איסורין בטלין זה בזה לא מפני זה מצטרף העיסה אחרונה להתחייב בחלה דאף דקי"ל דלענין חלה אם מוסיף פחות מכשיעור על עיסה שכבר נתחייבה בחלה מצטרף לחייב את התוספת כמ"ש הר"ש בפ"ד דחלה משנה ב' על דברי הירושלמי דקאמר מה בין הנשוך ומה בין הבלול ואפילו כשחילק העיסה כ"ש הכא שהעיסה ראשונה עדיין היא בחיובה הראשון דהכא שאני דהחטים של העיסה ראשונה אף דלגבי עצמה אינה בטילה בשאר מינים מכיון דכל א' וא' יש לו שיעור מ"מ לגבי עיסה אחרונה הבאה להצטרף עמה ועיקר הצירוף הוא על שיעור עיסת חטים אשר בה דעם שאר המינים לא יוכל להצטרף שפיר אנו יכולים לומר שמתבטלים החטים של כאן בשאר מינים שבו ומאי דקאמר הירוש' החטים שכן ר"ל כאילו אמר לחטים שכאן מהו שיבטלו החטים שכאן כלומר לענין חטים של עיסה אחרונה מהו שיבטלו ד' מינים שבעיסה ראשונה לחטים שבה כדי שלא תצטרף עיסה של חטים האחרונה שאין בה שיעור להתחייב או דלמא דכיון דכבר נתחייבו העיסות הראשונות כל אחת ואחת לעצמה וכשנתערבו לא נתבטלו ונשארו בחיובם וכל העיסה בכללותה נעשה טבל הרי חשיב כאילו כל העיסה ממין אחד וכל העיסות האחרונות אשר עירב עם העיסה ראשונה מצטרפין להתחייב בחלה כדין תוספת על עיסה שכבר נתחייבה בחלה שכתב הר"ש שמתחייבת וחייב להפריש חלה לפי חשבון עיסות ראשונות ואחרונות שכולן נתחייבו ומאי דנקט הירו' הבעיא באופן דהעיסות האחרונות לא עירבן יחד בפני עצמם היינו משום דאם ערבם יחד הרי נתבטל כל מין ברובה וחשיב כאילו אין כאן חטים דכיון דמטעם ביטול ברוב אינם מצטרפים בפני עצמם לענין חלה א"כ ש"מ דכל מין ומין מתבטל ברוב דכל או"א בעל ומבטל לחבירו וכיון שכן איך אפשר לומר שיצטרפו אלו החטים המבוטלין בחטים של עיסה ראשונה שלא נתבטלו:

והנה אמרינן בירושלמי גבי מתני' דשתי נשים וז"ל ריב"נ אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תני כל המינין מצטרפין זה עם זה ופריך על דעתיה דהך תנא ברא מה בין נשוך מה בין בלול אמר ר' יודן אבוה דר' מתניא בשחלקן והוסיף עליהם הן נשוכים חייבים בלולים פטורין וכבר הביא הירושלמי הנזכר הר"ש ופירשו יע"ש ומהירושלמי הזה נמי מבואר דהעיקר כסברת ר"ל דס"ל דאין לוקין על חלתן דבלול דחמשת המינים אינן מצטרפין כי אם מדרבנן דאם איתא דבלול מצטרפין מן התורה א"כ אמאי לא משני דהיינו דאיכא בין בלול לנשוך דבבלול איכא חיוב חלה מן התורה משא"כ בנשוך דאין לדחות דלא משני הכי משום דס"ל דבנשוך נמי הוי מן התורה דהא עכצ"ל לפי מאי דמשני בשחלקן והוסיף עליהם דנשוך חייבין דלהחמיר אמרו, ולא להקל ע"כ דסבירא ליה דנשוכין אינו אלא מדרבנן דאי מדאורייתא למה חייבין בהוסיף עליהם וגם אין לומר דטעמא דבלול דאם הוסיף עליהם פטורים היינו משום דהוי מן התורה וא"כ אפילו להקל דהא ליתא דטעמא דבלול הוא דאפילו יהיה מדרבנן אם חלקן והוסיף עליהם פטורין דהא בבלול אי אפשר לחלקן כמו הנשוך דיכול לחלק כל מין בפני עצמו דבבלול כל חלק וחלק ממה שנחלק יש בו מכל המינין ואם יוסיף על חלק ממין חטים או ממין אחר סוף סוף ליכא אלא תערובת מינים וא"כ אפילו אם נאמר דצירוף המינין מדרבנן פטור בתוספת כיון דס"ס מדרבנן הוא וכבר נפטר מדרבנן משא"כ בנשוך דכיון דחלקן הרי כל מין ומין בפני עצמו וע"י התוספות י"ל שחל חיוב חלה מן התורה על כל חלק וחלק ומדלא משני הכי ש"מ דס"ל בפשיטות דגם צירוף דבלול אינו אלא מדרבנן אך קשה דלפי האמור דסברת ר"ל אינו אלא בעושה עיסה מה' המינים או משלשה דאיכא רובא כנגד מין ומין ובטיל ברוב אבל בעושה עיסה מב' מינים ושיעורן בשוה באופן דליכא רוב אפילו ר"ל מודה דמצטרפין מן התורה א"כ אמאי לא משני דאיכא בין בלול לנשוך דבבלול ב' מינים בשוה הוי מן התורה ובנשוך אפילו בשוה הוי מדרבנן דבנשוך לא שייך לחלק בין בדאיכא רובא לדליכא רובא דבאיכא רובא נמי לא שייך ביטול כיון דאינו מעורב יפה כי אם נשיכה בעלמא וכל אחד ניכר לעצמו ואם בדאיכא רובא אמרינן דהוי מדרבנן ה"ה בדליכא רובא:

והנה אמרינן בירושלמי בפ"ג דחלה גבי מתני' דהניטל שאור מעיסה שלא הורמה תלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה וכו' דאיפליגו ר' יוחנן ור"ל דלר"י הנשוך דחייב הוא מן התורה ולר"ל אינו אלא מדרבנן ופלוגתייהו הוא אפילו במין במינו וא"כ קשה לר"ל מהאי תנא ברא דס"ל דכל המינין מצטרפין בנשוך מדרבנן דאם איתא דבנשוך דמין במינו אינו אלא מדרבנן למה החמירו רבנן נמי בנשוך דמין בשאינו מינו דבשלמא לר"י דנשוך דמין במינו היא מן התורה שפיר י"ל דגזרו חז"ל נשוך דמינו בשאינו מינו אטו מין במינו אבל לר"ל דמעיקרא מין במינו אינו אלא מדרבנן למה החמירו נמי במין בשאינו מינו דבשלמא במין במינו י"ל דגזרו בנשוך אטו בלול שהוא מן התורה אבל במין בשאינו מינו דאפילו בבלול אינו אלא מדרבנן לר"ל למה גזרו בנשוך גם כן ואם נאמר דסברת ר"ל אליבא דתנא דידן דנשוך אינו מצטרף כי אם מין במינו דס"ל לר"ל דה"ט דתנא דידן דכיון דנשוך דמין במינו מעיקרא אינו אלא מדרבנן לא גזרינן גזירה לגזירה א"כ נמצא דפלוגתא דר"י ור"ל פלוגתא דתנאי נינהו תנא דידן ותנא ברא וא"כ מאי פריך התם בירושלמי לר"ל דאמר נשוך מדרבנן מהברייתא דקתני ואם לאו מביא ד' רבעים ומשוך כיון די"ל דהך תנא דברייתא זאת סבירא ליה דנשוך מדאורייתא היא במין במינו דסבירא ליה כהאי תנא ברא דהכא דע"כ סבירא ליה דנשוך דאורייתא ומש"ה ס"ל דמין בשאינו מינו נמי חייב בנשוך דגזרינן נשוך דמין בשאינו מינו אטו נשוך דמין במינו דהוי מדאורייתא:

והנה אגב אורחין ראיתי לעמוד דהתם בירושלמי אמרי' משמיה דר' יוסי דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל גבי מתני' דרפ"ק דטביל יום דתנן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו בש"א חיבור בטבול יום ובה"א אינו חיבור דלר"ל הא דס"ל לב"ה דאינו חיבור לאו דוקא בטבול יום דה"ה אם נגע טמא גמור בא' מהם אין הנשוך חיבור ואין חייבים על האחרים משום טומאת האוכלין כי אם על אותה שנגע הטמא וע"כ דטעמיה דר"ל משום דס"ל דנשוך מדרבנן אבל ר"י ס"ל דדוקא טבול יום דקלישא טומאתו אבל טמא גמור שנגע באחת מהן כולן טמאות לחייב עליהן משום טומאה דנשוך הוי חיבור מדאורייתא יעו"ש ויש לעמוד דבסיפא דמתניתין דהתם קתני דפליגי ב"ש וב"ה במקרצות וככרות נושכות זו בזו וכיוצא דב"ה אומרים אינו חיבור ומסיים מתני' ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות ובין חמורות וכתבו הר"ש והרא"ש והרע"ב ז"ל וז"ל וכל הני דחשיב הכא אפלוגתא דב"ש וב"ה דסיפא קיימי והא דלא חשיב חלות בהדייהו משום דחלות לב"ה אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות עכ"ל אבל הר"ם בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ח מה' טומאת אוכלין פירש דהא דקתני בסיפא ומודים וכו' אחלות נמי קאי דדוקא בטבול יום דקלישא טומאתו לא הוי חיבור אבל בשאר טומאות מודו ב"ה דהוי חיבור יעו"ש וי"ל דנראה דבהא פליגי ר"י ור"ל דהכא דר"י ס"ל כסברת הר"ם דמודים ב"ה דסיפא קאי נמי אחלות אבל ר"ל ס"ל כדעת הר"ש דכיון דלא חשיב חלות בהדי הנך דלקמן ש"מ דחלות יש להם דין אחר דאפי' בשאר טומאות לא הוי חיבור ולדעת הר"ם י"ל דפסק כר"י דקי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י אבל לדעת הר"ש ודעמיה קשה דאמאי פסקו כר"ל לגביה דר"י ומה גם דפירוש פשטא דמתני' דהכי הוי ולא הזכירו כלל דדבר זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי:

אמת דבעיקר סברת רבי יוסי בירושלמי דלמד מפלוגתא דר"י ור"ל בההיא דהמכניס חלות דפליגי אי נשוך הוי מן התורה או לא דלר"ל נשוך מדרבנן הוא ומש"ה גבי חלות אפילו בשאר טומאות לא הוי חיבור יש לעמוד דא"כ מה יענה ר"ל בהנך דסיפא דקתני מקרצות וככרות נושכות זו בזו דע"כ דעלייהו נמי קתני סיפא ומודים ב"ה בשאר כל הטומאות כיון דחשיב להו בהדי חלות דרישא וכמ"ש הר"ש והרא"ש והרע"ב ז"ל ואם איתא דטעמא דר"ל בחלות הוא משום דס"ל דנשוך הוא מדרבנן א"כ מ"ש מקרצות וככרות דמודים ב"ה דנשוך הוי חיבור לשאר טומאות וע"כ צ"ל דסברת ר"ל בההיא דחלות לאו משים דנשוך הוי מדרבנן אלא משום דחלות שאני דכיון דכנסם על מנת להפריש אף בשאר טומאות לא הוי חיבור לבית הלל וכמו שכתב הרא"ש בפירוש המשנה וא"כ מנין לנו ללמוד דריש לקיש סבירא ליה דנשוך לאו מן התורה הוא ואין לומר דלריש לקיש הא דמקרצות וככרות מיירי כשנשכן זו בזו על מנת שלא להפריש אלא דעתו להניחם מדובקין ונאמר דע"כ לא קאמר ר"ל דנשוך הוא מדרבנן כי אם דוקא בנשוך דדעתו להפרישם אח"כ אבל בנשוך דדעתו להניחם מדובקין כה"ג נשוך הוי מן התורה דהא ליתא דא"כ דהא דמקרצות וככרות מיירי דדעתו שלא להפריש א"כ מ"ש מחלות דקתני במתני' דהתם דהמכניס חלות ע"מ שלא להפריש דאפילו ב"ה מודו דהוי חיבור בטבול יום וכ"ש לשאר טומאות וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמקרצות וככרות מיירי נמי ע"מ להפריש הן אמת דקשה לזה לטעמא דכתב הרא"ש דה"ט דחלות לא הוי חיבור אף בשאר טומאות דחלות שאני כיון דכנסם ע"מ להפריש דא"כ מ"ש ממקרצות וככרות וע"כ צ"ל דהא דמקרצות וככרות מיירי כשנשכן זה בזה בסתמא ולא גילה דעתו אי דעתו להפרישם או לא ומש"ה הוי חיבור לשאר טומאות ואה"נ דחלות נמי בכה"ג דהכניסם סתמא דהוי חיבור לשאר טומאות אלא דהכניסם על מנת להפריש בפירוש אפילו בטבול יום הוי חיבור וא"כ צ"ל דלר"ל דס"ל דנשוך לענין חלה אינו אלא מדרבנן היינו דוקא בנשכן ע"מ להפרישם אבל בסתמא וכ"ש ע"מ שלא להפרישם נשיכה כי האי הוי מן התורה דומיא דמקרצות וככרות דאפילו בסתמא הוי חיבור לשאר טומאות ודומיא דחלות על מנת שלא להפריש דהוי חיבור אפילו לטבול יום דבהכי ניחא מה שהקשינו מהא דתנא ברא דהכא דס"ל דנשוך דה' המינים מצטרפין די"ל דמיירי בנשכן סתמא וכ"ש בפירש ע"מ שלא להפרישם דבכה"ג אפילו לר"ל במין במינו הוי מן התורה וכיון שכן י"ל שגזרו מין בשאינו מינו אטו מין במינו אך קשה הן