מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה צב

סמך על ההיא דר"ל משום דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה גם בפרק התערובות מוכח דאותה משנה הלכה היא עכ"ל ולכאורה ק"ק בדבריהם דהא עיקר מאי דמותיב רבא הוא מסיפא דיוצאים ידי חובת מצה בפסח דבשלמא לענין חלה דרישא יש לדחות דשאני התם דאיכא שיעורא דחטים ומפני שיעור דחטים חייבת בחלה דמצינו למימר דאין כל העיסה טבל גמור דאם אכל כזית ממנה קודם הפרשה אינו חייב מכיון דליכא כזית שלם מעיסת החטים כאמור וי"ל דהא קמ"ל מתני' דלא נימא דכיון דהאורז הוי רובא דלבטלו החטים ברוב אורז שלא יהיה חייב בחלה קמ"ל דחייבת אבל לענין מצה אם איתא דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא א"כ איך יוצא י"ח באכילת כזית ממצה כיון דליכא כזית שלם מחיטים ומה מעלה ומוריד מה שיש בעיסה כשיעור מחטים כיון דמ"מ כדי שיעור דאורז אין יוצאין י"ח מצה והכזית אשר אוכל ממנה אי אפשר שיהיה כזית שלם אלא ע"כ צ"ל דנותן טעם ברוב מדאורייתא ומש"ה יוצא י"ח דגם האורז נגרר אחר החיטים ונעשה כמוהו ואולם לפי מה ששיערנו בירושלמי הנזכר דע"כ ס"ל דיש לדחות דמתני' שאני דיש כשיעור מחטים משא"כ בעושה עיסה מחמשת המינין דאיכא למימר ב' רבים על האחד ומבטלין אותו יש ראיה לומר כדברי הרבנים הנזכר דמכח מאי דמותיב רבא התם ממתני' דחה הר"ם פסק ר"ל דפסק הלכה כרשב"ג:

וראיתי להרשב"א בפסקי חלה שכתב דקי"ל כרשב"ג כסברת הראב"ד וכתב וז"ל והכי מסתברא כיון דפסקו כן בירושלמי ועוד דלדידי קשיא לי אם איתא דאפי' מצטרף עם החטים לכשיעור כל שיש בה טעם דגן א"כ למה הוצרך לשנות בריש פ"ק על חמשת המינין החייבים בחלה דמצטרפין זה עם זה דהא ע"כ אית בה טעם אחד מן המינים שחייב בחלה ואפילו היה זה כזה בצמצום וכ"ש שאי אפשר שלא ירבה מין על מין אחר ואי אפשר לומר דהתם לחלה דאורייתא והכא לחלה דרבנן דהא קתני ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ומינה נמי דייקי בפרק התערובות נותן טעם ברוב דאורייתא אלא נראה דההיא מתניתין דרפ"ק לרשב"ג נצרכא עכ"ל ויש לתמוה דהא בירושלמי אמרינן ברפ"ק דלכ"ע הא דחמשת מינין מצטרפין אינו אלא מדרבנן דמן התורה ב' דברים רבים על האחד ומבטלין אותו וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דשאני מתני' דאורז דקיי"ל כרשב"ג דדוקא בדאיכא שיעורא דחטים משא"כ הכא דליכא שיעורא באחד מן המינין וא"כ איך כתב בפשיטות דמתניתין דה' המינין מצטרפין הוא מן התורה ועוד מה ראיה מביא ממתניתין דריש פ"ק דהלכה כרשב"ג מכיון דלרשב"ג נצרכה המתניתין דהא אדרבה מתוך מתני' דריש פ"ק יש ללמוד איפכא דלפי סברת הירושלמי דאמר דשנים רבים על האחד ומבטלין אותו ע"כ צ"ל דס"ל דאף דאיכא טעמא דחד מן המינים עם כל זה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ומתני' דאורז שאני דמיירי דאיכא כשיעור מחטים וכמו שהכריחו מהריק"ו ומהרדב"ז שם לדעת הר"ם:

(יד) והנה במ"ש רבינו הרמב"ן וז"ל ומיהו היכא דרובא וטעמא דגן ואית בה שיעורא מדגן קסבר רב הונא דכולהו חייבים ורב הילא בשם ר"ל לא פליג עליה בהא דהא לאו גרירה היא אלא חיובא דגופייהו הוא עכ"ל ונראה פשוט דשאר כל המינין עם החטים או אפי' אורז עם שאר הארבעה [מינין דהעלה רבינו דכ"ע מודו דחייבים נראה דחייבים כדמיון חטים עם האורז דהאוכל כזית מהעיסה חייב משום טבל ואדם יוצא י"ח מצה כשאוכל כזית ממנה דכיון דאיכא שיעור מדגן ורובא דגן וטעמא דנן אף דלא שייך גרירה בהו מ"מ חיובא דגופייהו הוא דהכל נהפך להיות כדגן עצמו כיון דמה שיש בעיסה משאר המינין עם החטים או מהאורז עם שאר ד' המינין בטיל ברובא דדגן דהא קי"ל דכל דבר אשר נתבטל ברוב נעשה הכל כדמיון הרוב כדקי"ל באיסורין דמין בשאינו מינו מתבטל ברוב היתר כל דליכא טעמא דאיסורא דאמור רבנן בטעמא וכל דליכא טעם איסור בטל ברוב ומותר הכל דחזר להיות הכל כהיתר גמור וזה בלח בלח וביבש ביבש נמי אמרינן במתני' ברפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר וכו' ע"כ הרי דאם רוב מן הגמלים נעשה הכל כצמר גמלים ומותר לערב עמהם פשתן וכן לענין סוכה תנן בפ"ק דסוכה הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' פסולה ואם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה ואמרינן התם בדף ט' ע"ב דמיירי כשחבטן וכתב רש"י וז"ל כשחבטן השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטלי ברובא ע"כ הרי דמטעם בטול ברוב חזר הכל להיות כסכך כשר וא"כ ה"ה הכא דכיון דהדגן הוי רובא וטעמו דגן הרי שאר המינין דהוו מיעוטא בטלי ברוב וחשיב הכל כדגן אלא דכפי זה צריך טעם בדאיכא רוב דגן וטעמו דגן למה בעינן שיהיה כשיעור מדגן מאחר דאיכא רוב דגן והמיעוט בטל ברוב דגן ונעשה הכל כרובא דמ"ש משאר איסורין דאמרינן דכיון דנתבטל ברוב נהפך הכל להיתר גמור דהכא נמי אפילו לא יהיה בו מדגן כשיעור כיון דאיכא רובא יצטרף המיעוט עם הרוב להיותו כמוה להתחייב ואם נאמר דאף דלענין איסור אמרינן דכיון דבטל נעשה הכל היתר מ"מ לענין חיוב חלה כיון דמן התורה פחות מכשיעור פטור אינו מצטרף מיעוט הפטור מצד עצמו לחייב דע"י הביטול שנתבטל ברוב אינו מביא לה חיוב חלה הנה מלבד הנראה דאין טעם לחלק בהכי יאר ע"כ נראה דא"כ הוא אפילו בשיש מדגן כשיעור אמאי נעשה טבל והאוכל כזית ממנה חייב מאחר דליכא כזית שלם וכן לענין מצה איך יוצא י"ח בכזית דאי מטעם גרירה הא אמרינן דשאר המינין עם החטים או אורז עם ד' המינין אינם נגררים דפשיטא דאין לומר דבשאר המינין עם החטים או אורז עם ארבעה המינים אינו אלא להתחייב בחלה דוקא ואם אכל כזית ממנה קודם הפרשה אינו חייב משום טבל וכן האוכל כזית מצה ממנה לא יצא י"ח כיון דליכא כזית שלם מדגן דהא ליתא דכל כי הא היה לו רבינו לפרש וסתמא דמלתא נראה דמה שהוא הדין בחטין עם האורז משום גרירה הוא הדין נמי בשאר מינין עם החטים או האורז עם ארבעה המינין בדאיכא רובא דגן ושיעורא וטעמא דגן:

ועוד דאי הא דשאר מינין הוא דוקא לענין חיוב חלה זו אינה צריכה לפנים דזה פשוט דחייבת בחלה ולא היה צריך לאשמועינן זה דכיון דיש כשיעור מדגן דמהיכא תיתי שיהיה פטור כיון דהדגן הוא רובא דאי יש סברא לפטור הוא אם היה הרוב מן הפטור דאיכא ס"ד לומר דכיון דכשיעור מן הדגן מתבטל ברובא מן הפטור אינו מתחייב אבל כשרובה דגן מהיכא תיתי לפטור:

(טו) ועוד יש להבין בדברי רבינו במ"ש דאפילו ר' הילא בשם ר"ל לא פליג עליה בהא לאו דהא גרירה היא אלא חיובא דגופייהו דהא לפי מ"ש רבינו דגרסינן מתני' כרשב"ג ודייק לה מסיפא דהנוטל שאור מעיסת חטין וכו' א"כ הא דאמר רבי הילא על זה עד שיהיה רובה דגן קאי למתני' דכרשב"ג היא דאפי' כשיש כשיעור מדגן וטעם דגן בעינן נמי רוב דגן וכן מתבאר מדברי רבינו בביאורו על הירושלמי שכתב וז"ל ש"מ דמתני' כרשב"ג דאמר בעינן דגן כשיעור וכו' ואמר ר' הילא דבעינן נמי רובא וטעמא דגן עכ"ל הרי דרבי הילא על סברת רבן שמעון בן גמליאל בא להוסיף דבעיא נמי רובא וכיון דבעיקר מתני' דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דלרשב"ג הוא קאמר ר' הילא דבין כרבנן דהכא ובין כרבנן דתמן בעינן נמי רובא א"כ ע"כ הא דקאמר ר' הילא בשם ר"ל בפ"ק דאין לך גורר אלא חטין עם האורז אבל שאר ארבעה המינין עם האורז או שאר מינין עם החטים אינם נגררים ע"כ דמיירי אפי' בדאיכא רובא דגן דהא מתני' דחטין ואורז בהכי מיירי וא"כ איך אפשר לומר דאפי' ר' הילא בשם ר"ל, מודה ודוחק לומר דמ"ש רבינו הוא דר"ל דקאמר ר' הילא משמיה לא פליג ארב הונא בזה דלר"ל אפשר דס"ל כרב הונא דחטין ואורז לא בעינן רובא ובדליכא רובא הוא דמחלק ר"ל בין אורז לשאר מינין אבל רבי הילא עצמו דסבירא ליה דאפי' בחטין ואורז בעינן רובא ע"כ דאפילו בדאיכא רובא שאר מינים עם חטים או אורז וד' מינים לא דא"כ איך קאמר רבי הילא דבין כרבנן דהכא דהיינו מארץ ישראל ובין כרבנן דתמן דהיינו מבבל כלהו ס"ל דבעינן רובא כיון דהוא עצמו רבי הילא במאי דקאמר משמיה דר"ל יוצא דלר"ל חטין ואורז לא בעינן רובא והא איכא ר"ל דלא ס"ל הכי ומדקאמר ר' הילא דכולי עלמא ס"ל דבעינן רובא ש"מ דס"ל דלר"ל הכי ס"ל נמי ובשאר מינין אפילו ברובא דגן פטורה ויש ליישב ודו"ק והנה אמרי' בירושלמי בפ"ק דחלה גבי מתני' דפליגי רבנן ור"א דלרבנן אפי' תבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה ולר"א פטורה ר' חייא בר יוסף שאל על דעתיה דר' אליעזר מהו שיהא נגרר לענין חלה בעיסת האורז ע"כ וה"פ דקא מבעיא ליה לר"א תבואה שלא הביאה שליש פטורה מחלה אם עשה עיסה מתבואה שהביאה שליש ומתבואה שלא הביאה שליש מהו שיהיה נגרר החלק שלא הביא שליש להתחייב בחלה עם החלה שהביא שליש כמו שהוא הדין בעושה עיסה מן החטים ומן האורז וצריך להבין דלפי מ"ש רבינו דמאי דמייתי רבא בפרק התערובות ראיה מהא מתני' דהעושה עיסה מן החטין ומן האורז וכו' דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא מדאורייתא לא בטיל קושטא הוא ועל הדין אורחא נמי איתמר דאע"ג דחטין נגררין את האורז אי טעמא בטיל דבר שנתבטל מעצמו היאך גורר את אחרים אלא ודאי טעמא לא בטיל עכ"ל מבואר מזה דבכל אופן דטעמא בטיל ברוב לא שייך לומר דנגרר את אחרים וא"כ הכא בבעיא זאת דקא מבעיא להו בירו' אי מיירי דהחלק שלא הביא שליש הוי דומיא דחטין ואורז דמיירי אפי' הוי האורז רובא א"כ א"א לומר דנגרר אחר החלק שהביא שליש דכיון דחלק זה שהביא שליש הוא מיעוט ובטל ברוב שלא הביא שליש דאע"ג דטעמא לא בטיל מן התורה היינו במין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא אבל במין במינו כי הכא דב' החלקים מין דגן הם הרי בטל מדאורייתא ברוב ואי בטיל דבר שנתבטל מעצמו היאך גורר את אחרים דזה פשוט דמין במינו בטל ברוב מן התורה וכמו שמתבאר שם בסוגייא דפרק התערובת ואי מיירי הכא דחלק שהביא שליש הוי רובא א"כ מאי קמ"ל הרי מסקינן הכא בירושלמי בשמעתין דכל דאיכא רובא דגן אפילו שאר מינין עם החטים או ד' מינין עם האורז אף דליתנהו בדין גרירה דגרירה לא שייך אלא בחטין ואורז עם כל זה חייבת בחלה מטעם דאיכא רובא דגן והמיעוט בטל ברוב וא"כ ה"ה הכא דאף דנאמר דדין זה אינו בדין גרירה מ"מ כיון דאיכא רובא מן החיוב המיעוט שהוא פטור בטל ברוב ואי מיירי הכא בדאיכא רוב שהביא שליש אבל כדי שיעור חלה ליכא הא נמי מלתא דפשיטא דבין מטעם גרירה ובין מטעם דהחיוב הוי רוב אינו אלא כ"א בדאיכא כשיעור מן החיוב לרשב"ג דקי"ל כוותיה ואפילו אם נאמר דקמבעיא ליה למאן דפליג ארשב"ג דלא בעינן כשיעור לענין גרירה מ"מ אכתי תלוי ברובא דאי רובא מן הפיטור הרי המיעוט דמן החיוב כיון דנתבטל אינו גורר אחרים ואי הרוב מן החיוב מה יהיה הדין בשאר מינים עם החטים או ד' המינים עם האורז דאם נאמר דלמאן דפליג ארשב"ג לא בעי כשיעור ה"ה בנדון זה ודוחק לומר דעיקר הבעיא דהכא מיירי דב' החלקים דפטור וחיוב הם שוה בשוה מחצה על מחצה בצמצום דהכי קמבעיא ליה אי החלק שלא הביא שליש נגרר אחר החלק שהביא שליש להתחייב כיון דמחצה על מחצה לא בטיל ומצינו למימר דגורר לאחרים או דלמא דנדון דידן זה ליתיה בדין גרירה כמו שהוא בדין האורז דזה דוחק דאי אפשר לצמצם כל כך שלא ירבה חלק האחד על חלק האחר כל שהוא דזה פשוט דביטול ברוב אינו צריך חד בתרי דבכל שהוא טפי ממחצה חשיב רוב וכמו שהעלה הפרי חדש ביורה דעה סימן ק"ט ס"ק ד' יע"ש והרשב"א גבי מאי דמייתי ראיה מדאיצטריך מתניתין לאשמועינן דה' מינין מצטרפין כנזכר לעיל כתב וז"ל ע"כ אית בה טעם אחד מן המינין ואפילו היה זה כזה בצמצום וכ"ש שאי איפשר שלא ירבה אחד מן המינין על מין אחר עכ"ל דנראה דה"ט דאע"ג דאפשר שיהיו החלקים שווים שע"י משקל מניח שני החלקים בשוה בצמצום מ"מ אי אפשר אם לא ירבה מין על מין אחר בשעת גלגול דקודם שיתגלגל יפה ירבה קצת מהקמח בעריבה או יפול קצת מהקמח ויהיה מא' מהמינין וירבה מין על מין אחר וה"ה הכא דאי אפשר לצמצם שלא ירבה חלק אחד מחלק האחר דאע"ג דאי אפשר לידע מאיזה חלק נתמעט ואיזה חלק הוא הרוב מ"מ איזה מהן שיהיה הרוב ליכא שום בעיא דאם חלק הפטור הוא רוב הרי לא שייך גרירה ואם חלק החיוב הוא רוב אפילו בלא שום גרירה חייבת מידי דהוה אשאר מינין כאמור ולעד"נ דיש להביא ראיה לזה דמסתמא אי אפשר לצמצם שלא ירבה חלק על חבירו דאל"כ מה מייתי רבא ראיה דנותן טעם ברוב דאורייתא ממתניתין דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' הא יש לדחות ולומר דמתני' מיירי דליכא רובא אלא מחצה על מחצה בצמצום דכיון דליכא רובא לא שייך ביטול אלא ע"כ צ"ל דאפילו מיירי דעשה עיסה במשקל שוה בשוה אי אפשר שלא ירבה מין על מין אחר ואף דיש צד לומר דאדרבא החטים הן הרוב מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואפשר דהאורז הוא הרוב ואי טעמא בטל מדאורייתא איך יוצא ידי חובת מצה כיון דספיקא דאורייתא לחומרא ומספק שמא האורז הוא הרוב היה ראוי לומר שלא יצא ידי חובתו ואין לדחות זה דאפשר דלא ניחא ליה לרבא לאוקמי מתני' במחצה על מחצה דאם כן מה ספק יש אם יש טעם דגן דקתני במתניתין כיון דהם שוה בשוה ודאי דאיכא טעם וכו' ועוד דלמה בעינן טעם דגן כיון דליכא ביטול ברוב דהא ליתא דהא בברייתא שהביאו בירושלמי לאותובי לרב הונא דלא בעי רוב דגן קתני ערב בה שאר מינין עד שיהא בה רובא דגן וטעמו דגן ע"כ הרי דאפילו ברוב דגן דעדיף טפי ממחצה על מחצה בעינן טעם דגן וכ"ש במחצה על מחצה דעפי"ז ק"ק מאשר נראה מדברי רבינו דרב הונא דקאמר דלא בעינן רוב דגן ס"ל דאפילו ברוב אורז נמי דמנ"ל הא י"ל דר"ה לא אמר אלא דלא בעינן רוב דגן אבל עכ"פ אפשר דס"ל דמעכב שלא יהיה רוב אורז אלא מחצה על מחצה דליכא שם ביטול ברוב דאפילו לפי האמור דא"א לצמצם מ"מ כיון דאינו ודאי שהאורז הרוב דאפשר דהחטין הוא הרוב שפיר דמי דמספיקא חייבת בחלה מה שאין כן כשהאורז הוא הרוב על צד הודאי ויש ליישב ודו"ק