מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה צא

ואמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן אמר רשב"ל דרשב"ג היא דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור תלמידוי דר' חייא רובה בר לוליה בשם רשב"ל דברי הכל היא עכ"ל דנראה משם דעכ"פ איכא מאן דפליג ארשב"ג בזה אלא דרשב"ל מוקי מתניתין דקתני ניטלו מתוכה וחזרו לתוכה דלאו ד"ה הוא אלא כרשב"ג דהכא נמי כיון דנטל מורסנן מתוכה כמין אחר הפטור מן החלה חשיב ושאר העיסה דקמח מבורר שאין בו שיעור חלה אינו גורר המורסן להתחייב הכל אבל לר"י ורשב"ל ס"ל דמתניתין כדברי הכל היא דאפילו למ"ד דדין גרירה הוא אפילו אין בחטים כשיעור כל שיש בה טעם דגן והכא ודאי הכל טעם דגן מ"מ הכא שאני דפטורה דכל עיסה שאין דרכה בכך פטורה דדרך עיסה בעינן וכשהן בשאורן ומורסנן וסובן מעיקרא דרך עיסה כך שדרכו של עני לאכול פתו עיסה בלוסה אבל כשנטל וחזרו ונתנו אין דרך עיסה בכך ואפילו לעני ומש"ה פטורה באופן דלכ"ע נראה דס"ל דסברת רשב"ג איכא מאן דפליג עלה ומהירושלמי הנזכר יש ראיה לדעת רבינו דגרסינן הכי מתניתין כרשב"ג דאי כסברת הר"ש והרשב"א דגרסינן מתניתין דלא כרשב"ג דלפי גירסא זאת נמצא דסתם לן תנא הכא דלא כרשב"ג דבטעמא סגי וא"כ איך קאמר התם רשב"ל דמתניתין דהתם כרשב"ג דנימא דסתם לן תנא התם כרשב"ג והוו תרי סתמי דסתרי אהדדי ולענין הלכה מסקנת רבינו דהלכה כרשב"ג דקאמר לענין חלה דעד שיהא בה כשיעור דגן אבל לענין חיוב מצות מצה לא ביאר רבינו אי קי"ל כוותיה דרשב"ג דהא קתני בתוספתא בסיפא דרשב"ג אומר דאין אדם יוצא י"ח בפסח עד שיהא בה כשיעור ונראה פשוט דלענין מצה נמי קי"ל כוותיה דהכל הוא טעם אחד דלרשב"ג לא אמרינן גרירה כי אם בדאיכא שיעור דגן ואולם מה שצריך להבין לרבינו הוא דנראה מתוך דבריו דבין לענין חלה ובין לענין מצה חשיב לחם אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס שהרי כתב וז"ל אלא ודאי טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל ואיחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מצטרף לכל עונשין שבתורה לגבי חלה ומצה נמי גורר את האורז לעשותו לחם כטעמא דפרישנא עכ"ל דמוכח מדבריו אלה דלענין מצה נמי יוצא ידי חובתו אף בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכן כתב ה"ה ז"ל בפ"ו מהלכות פסח שדעת רבינו הרמב"ן דאפילו בדליכא כזית דגן בכדי אכילת פרס יוצא ידי חובתו כדעת הרמב"ם ז"ל יעו"ש וצריך להבין לכאורה דכיון דרבינו פסק כרבן שמעון בן גמליאל ורשב"ג גבי מצה קאמר דעד שיהא בה כשיעור דגן ועכצ"ל דכשיעור דגן דקתני גבי מצה היינו שיהא בו כזית דגן בכדי אכילת פרס כדס"ל להראב"ד דפסק נמי כרשב"ג בפ"ו מה' בכורים ובה' חמץ ומצה פ"ה כתב דאינו יוצא ידי חובת מצה כי אם עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס דכשיעור דקאמר רשב"ג היינו כזית בכדי אכילת פרס דסבירא ליה להראב"ד דאי כשיעור חלה כדקתני ברישא לענין חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח מצה שיעור עיסת חלה ואם כן רבינו דפסק כרשב"ג אמאי ס"ל דאפילו לענין מצה לא בעינן כזית בכדי אכילת פרס ונראה פשוט דסברת רבינו הוא דמאי דקאמר רשב"ג גבי מצה עד שיהא בה כשיעור היינו שיהא בה מדגן כשיעור ה' רבעים החייבים בחלה כמו שהוא הפירוש ברישא לענין חלה דכיון דילפינן ג"ש דלחם לחם חלה ממצה דמג"ש זאת ילפינן כמה דברים ועיקר לימוד דאין חייבים בחלה כי אם חמשת המינין אבל אורז וכיוצא להם מג"ש זאת ילפינן דפטור וכיון דאין גז"ש למחצה גם מצה למד מחלה וכדאמרינן בפרק כל שעה דף ל"ח דמצה של מעשר שני אין אדם יוצא י"ח בפסח דילפינן לחם לחם מה להלן בחלה משלכם דכתיב עריסותיכם אף כאן משלכם יע"ש ואם כן ה"ה דיש לומר דילפינן מג"ש זאת דכל דבר שחייבת בחלה מקרי לחם ה"ה דהוי לחם לענין מצה לצאת י"ח מצה וכיון דלענין חלה בעיסת חטים ואורז כל דאיכא כשיעור מדגן וטעמו דגן ואף דהרוב אורז וליכא כזית בכדי אכילת פרס חייבת בחלה דהחטים גוררים את האורז וחזר ונעשה האורז כחטים ממש וצריך להפריש חלה כדי שיעור כל העיסה כאילו היתה כל העיסה מחטים ה"ה נמי לענין מצה דכיון דבכה"ג חשיב לחם כל העיסה לענין חלה גם לגבי מצה יוצא ידי חובה בה כאילו היתה העיסה כולה מחטים ובכזית שאוכל ממנה יוצא י"ח אבל אם יש בה מדגן פחות מכשיעור חיוב חלה דבכה"ג חשיבא לענין חלה כאילו כל העיסה מאורז ופטורה ה"ה לענין מצה דאינו יוצא י"ח בה ואין עיקר הטעם משום דכללא הוא דכל שאינו חייב בחלה אינו יוצא י"ח מצה דהא ליתא דא"כ העושה עיסה מחטים פחות מכשיעור חלה דפטורה מן החלה האם נאמר נמי דאינו יוצא י"ח מצה זה ודאי לא אמרו אדם בעולם דעיקר הלמוד דיש ללמוד מצה מדין חלה דכל דבר שאינו חייב בחלה אינו יוצא ידי חובת מצה היינו בעיסה דמצד עצמה אין בה חיוב חלה כההיא דמצה דמעשר שני והכא לענין עיסה דחטים ואורז דשיעורא הוא דגרים לפטור אותה מחלה דאילו היה בה שיעור דגן חייבת לא שייך ללמוד מצה מחלה מ"מ כיון דעיקר דין עיסת אורז דאינו יוצא י"ח מצה זו היא בידינו לענין מצה בלא למוד מחלה אלא מטעם דאינו ראוי לבא לידי חמץ ומצה ואדרבא חלה ממצה ילפינן אלא דכיון דאנו אומרים לענין חלה דכל דאיכא שיעור מדגן בטל מעיקרו האורז וחשיב הכל חטים מינה י"ל דה"ה לענין מצה ואם יש בו כשיעור של חלה מדגן יוצא ידי חובתו אבל אין בה כשיעור חלה מדגן אינו יוצא ידי חובת מצה כיון דלא מצינו לענין חלה או לענין אחר דאפילו בדליכא שיעור כדי חיוב דחוזר האורז להיות כדגן וכיון דאין לנו מקום ללמוד כן נשאר הדבר בדינו דכיון דהאורז רוב חשיב הכל כאורז ואינו יוצא ידי חובת מצה בה ואין לומר דכיון דמן התורה חלה אין בה שיעור דבכ"ש שמפריש יצא דאחד מכ"ד אינו אלא מדרבנן אם כן י"ל דלרשב"ג דאינו חייב אלא בשיש בה כשיעור דגן דחייב מצד עצמו מאי נ"מ במאי דאמרינן דהחטים גוררין לאורז להתחייב האורז נמי כיון דבלאו הכי הרי חייב להפריש מפני הדגן ובכל שהוא שמפריש יוצא ואם חייבו חז"ל להפריש לפי חשבון כל העיסה מטעם גרירה אחד מכ"ד זה אינו אלא מדרבנן אבל התורה מי אמרה שחזר האורז ונעשה כחטים כדי שנלמוד מזה לענין מצה שאם אכל כזית ממנה יצא כיון דאותו כזית שאכל כיון דמעורב באורז מסתמא אין כאן כזית שלם מחטים דאי אפשר אם לא יהיה בכזית זה שאכל מעט מהאורז דהא ליתא דכיון דאנו אומרים לענין חלה דכיון דאיכא כשיעור מחטים החטים גוררין לאורז ונהפכים להיות כחטים ממש הרי נעשה הכל טבל גמור והאוכל כזית ממנו חייב מיתה ואם איתא דמן התורה אין כאן חיוב חלה אלא מפני שיעור של חטים א"כ זה האוכל כזית מעיסה זה לא יתחייב משום טבל דמסתמא פחות מכשיעור אכל דבכזית זה מעורב בו חלק מהאורז דאינו טבל אלא עכצ"ל דהאורז עצמו נעשה טבל גמור בחטים עצמם וא"כ ה"ה לענין מצה זאת נראה שהוא סברת רבינו הרמב"ן לפי מה שנראה מדבריו ולפי מ"ש הרב המגיד ז"ל משמו בפ"ו מהלכות חמץ ומצה דסבירא ליה דיוצא י"ח מצה אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס ולפי מה ששיערנו בדעת רבינו אין מקום למ"ש מרן הכ"מ ליישב סברת הר"ם שכתב בפ"ו מה' בכורים דאם יש בה טעם דגן חייבת כפשטא דמתני' ויש לתמוה דמאחר דפסקו בירושלמי הלכה כרשב"ג איך פסק כמתני' וז"ל ואפשר שרבינו היה גורס מתני' כרשב"ג וכן הוא בספרים שלנו וה"פ מתני' דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב"ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בו טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה וכו' ואין אדם יוצא י"ח בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס וכו' עכ"ל ולפי מה שאנו מוכרחים לומר בעד רבינו הרמב"ן אין זה כ"כ הכרח דשפיר י"ל דשיעור דרישא וסיפא שווין הם והיינו כדי שיעור חלה דכל שחייב בחלה יוצא י"ח מצה ואם יש בו כשיעור חלה דבהכי חייבת בחלה וחשיבה כל העיסה טבל גמור והאוכל ממנה כזית חייב מיתה ממילא ה"ה דיוצא י"ח מצה בכזית ממנה דאם תאמר דאינו יוצא י"ח בכזית ממנה הוא תרתי דסתרן אהדדי דלענין חיוב טבל חשיב הכל חטים ולענין מצה לא נחשוב האורז כחטים ממש ולכן כל דחשיב טבל גמור אפילו האורז כמו כן לענין כזית מצה ועיקר הפירוש אשר רצה מרן הכ"מ לומר בדברי רשב"ג לדעת הר"מ דכשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן אחר המחילה הראויה אליו זה אי אפשר לפי דברי הירושלמי דפ"ב דחלה הנזכר לעיל עלה דמתני' דה' רבעים קמח חייבים בחלה הן ושאורן וכו' ניטלו מתוכן וחזרו לתוכן פטורין דאמר רשב"ל דמתני' כרשב"ג נאמר עד שיהא בה דגן כשיעור דסבירא ליה לרשב"ל דכיון דניטלו מתוכם חשיבי כמין אחר דפטור ויש לו דין עיסת חטים באורז ואם איתא דפירוש דברי רשב"ג הוא עד שיהא טעם דגן א"כ הכא במתני' דניטלו מורסנן וסובן אף דכשהחזיר אותן למקומם חשיב כמין אחר מ"מ כיון דכל העיסה הוא מדגן וגם המורסן הניטל ממנה מדגן הוא הרי כל העיסה ודאי דטעם דגן הוא דאית לה וא"כ בכה"ג דיש בה טעם דגן אפילו רשב"ג מודה דחייבת ובפרט הכא דחיוב דעיסה הוא ממין החייבת דהמורסן הוא מועט אלא עכצ"ל דכשיעור דקאמר רשב"ג הוא כפשטיה דהיינו שיעור חלה כסברת הראב"ד ורבינו הרמב"ן והרשב"א וכן מתבאר עוד ממאי דאמרינן בירושלמי ברפ"ק דחלה גבי מאי דאמרינן במתני' דה' מינין מצטרפין לשיעור חלה ואמרינן בגמרא שם דהיינו דוקא בבלול וקא מבעיא לן התם וז"ל מהו שילקו על חלתן דבר תורה רבי יונה בשם רבי שמואל רבי יוסי רבי אבהו בשם ר"ל אין לוקין על חלתן דבר תורה אמר רבי יעקב ר"ל כדעתיה דאיתפלגון הפיגול והנותר והטמא ששחקן ר"י ור"א אמרי לא בטלו זה את זה ור"ל אמר בטלו זה את זה אמר רבי יוסי ולא דמיין תמן (אמרת) זה אסור וזה אסור ברם הכא ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור וכו' עכ"ל והמתבאר מפי' מהר"ר אליהו ז"ל דהא דאמרינן אין לוקין על חלתן דבר תורה לאו דוקא מלקות דאפילו איסור תורה ליכא דהא דעשה עיסה מה' המינין דבין כולם איכא שיעור חלה אפילו בבלול אינו אלא מדרבנן דבכה"ג דכשנתערבו עדיין לא חל שם טבל עליהם אפילו למ"ד התם גבי פגול ונותר וטמא שבללן דאין איסורין מבטלין זה את זה הכא לכ"ע מבטלין זה את זה כיון שבשעת העירוב עדיין היתר הם וע"כ ב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו וכבר הארכתי בביאור הירושלמי הזה בפ"ד דחלה גבי מתני' איזהו מין במינו החטים אינו מצטרף עם הכל וכו' והוכחתי שם דהעיקר כפירוש מהר"ר אליהו ז"ל יעו"ש וי"ל דהא בפ' כל הזבחים דף ע"ח עלה דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אותיב לה רבא לר"ל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ממתני' דעיסה מן החטים ומן האורז וכו' ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ופירש רש"י בד"ה אלא במין ושאינו מינו וכו' וז"ל וכי אמר ריש לקיש בפיגול ונותר של מין ומינו דליכא למיקם אטעמא ולא תשמע מיניה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא עכ"ל ואם כן הכא בעשה עיסה מחמשת המינין בבלול אמאי אמרינן דאינו אלא מדרבנן דמן התורה ב' דברים רבים על האחד ומבטלין אותו כההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא דמטעם ביטול פטור והכא אפילו לר"י ור"א דפליגי התם מודו הא לפי מתניתין דחלה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דכיון דיש בו טעם דגן חייב ע"כ הא דר"ל בההיא דפיגול וכו' הוא במין ומינו דליכא למיקם אטעמא וכמו דמסיק רבא התם וא"כ הכא דעשה עיסה מה' המינין ומין בשאינו מינו הוא ואיכא נתינת טעם לא בטיל מן התורה ואם כן אמאי לא מצטרפין מן התורה אם נאמר דאפילו רשב"ג כשיעור דקאמר הוא עד שיהא בו טעם דגן אבל אחר האמת דכשיעור דקאמר רשב"ג היינו שיעור חלה מתני' דהכא נמי הוא כרשב"ג דדוקא ביש בה כשיעור דגן א"כ י"ל דס"ל להירושלמי דע"כ לא אמרינן דטעמא לא בטיל במין בשאינו מינו ומש"ה עיסה דחיטים ואורז אפילו רובא אורז חייבת היינו משום דאיכא בלאו הכי כשיעור חיוב חלה אבל בדליכא שיעור חלה אה"נ דאמרינן דטעמא בטיל ברובא והכא דערב ה' המינין ועשה עיסה דאין בשום אחד מהם כשיעור כי אם בצירוף כולם אף דמין בשאינו מינו הם ואיכא טעמא מ"מ י"ל דב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו ואף דבש"ס דילן בסוגין דזבחים מייתי רבא ממתניתין דנותן טעם ברוב דאורייתא ולא דחינן לומר דשאני התם דמיירי בדאיכא כשיעור מדגן כיון דלרבינו מתניתין נמי אתיא כרשב"ג וע"כ צ"ל דסבירא ליה לרבא דע"כ הטעם הוא משום דטעמא לא בטיל דמה מעלה ומוריד מה שיש מדגן כשיעור חלה לעשות האורז שיש בו כדין חטים ולעשות הכל טבל גמור אם לא משום דטעמא לא בטיל ברוב מ"מ הירושלמי י"ל דסבירא ליה לחלק בהכי דשאני התם דמיירי דאיכא כשיעור חטים מטא"כ בה' מינים דאין לשום אחד מהם שיעור כלל:

וראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"ם בפ"ו מה' בכורים דכתב ליישב סברת הר"ם וז"ל ונראה לי להביא ראיה לדברי רבינו דגרסינן בפ' כל הזבחים שנתערבו וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ומותיב רבא עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובה אורז וכו' ואם איתא לדר"ל דבעינן כשיעור מן החטים מאי מותיב רבא לעולם נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ושאני הכא דאיכא שיעור מן החטים ולפיכך חייב בחלה אלא ודאי ליתא לדר"ל דאמר הלכה כרשב"ג ודוחק לומר דמותיב רבא ממשנה שאינה הלכה עכ"ל וכן כתב מהר"י קורקוס בביאורו בקיצור וז"ל ורבינו נראה שלא