מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה פז

למחול אינו מוחל כיון דלכפרה הם באים וכמו שמתבאר במתניתין דרפ"ו דתרומות ומדברי הר"ם בפרק י' מהלכות תרומות דין ט"ו ובפרק כלל גדול דף ס"ט ע"ב אמר רבא דחומש במקום קרבן יע"ש וא"כ במתניתין אמאי קתני ואין חייבים עליהן חומש דמשמע דחומש הוא דאינם חייבים הא קרן חייבים והדבר קשה דאם כוונת מתניתין לומר דאין חייבים חומש רוצה לומר ליתנו לכהן אבל לעולם צריך הפרשה לכפרה אבל אין נותנין אותו לכהן כי אם בדמים א"כ בקרן נמי דינא הכי דמפריש ואינו נותן לכהן כדאמרינן במתניתין דפרק נושאין דקתני דאין משלמין קרן וחומש דהיינו דמפרישין ואינן נותנין לכהן ואם הכוונה לומר דבספק זה דחלה דוקא קרן מפריש לכפרה ואינו נותן לכהן אבל אין חייבים עליה חומש אפילו בהפרשה בעלמא הדבר קשה דמאי שנא קרן מחומש כיון דשניהם שוים בדינם ושניהם באים לכפרה ואם אנו באים לחייב שיפריש הקרן מפני הספק לכפרה ה"ה שראוי לחייב שיפריש החומש לכפרה אשר על כן היה נראה לומר בהקדים דכבר נודע מחלוקת הראשונים בענין ספיקא דאורייתא לחומרא דלדעת הר"ם ודעימיה איסור הספיקות מדרבנן ושאר פוסקים ס"ל דאיסור הספיקות מן התורה ואולם מחלוקת זה אינו אלא בדליכא חזקה דגופא המסייע לאחד מצדדי הספק אבל בדבר דאיכא חזקה כדין ספק קדושין דאיכא חזקה דעד השתא בחזקת פנויה היתה עומדת לכ"ע אינו אלא מדרבנן וכן בהפכו בספק מגורשת דאיכא חזקה דאשת איש אפילו הר"ם מודה דהוי מן התורה וכמו שמתבאר בדברי הפר"ח בכללי הס"ס יעו"ש וא"כ הכא בספק זה של גר דספיקא הוא שמא נתגלגלה קודם שנתגייר או אחר שנתגייר לכ"ע מאי דחייב להפריש חלה מעיסה זאת אינו אלא מדרבנן דמן התורה אמרינן אוקי דבר אחזקתיה דאי מספקא אי בשעת גלגול היה גר אי לא אף דעכשיו הרי הוא גר לפנינו מ"מ על שעת הגלגול דמספקא לן מוקמינן ליה אחזקתו הראשונה שהיה עובד כוכבים ואמרינן דבשעת גלגול נמי עדיין היה עובד כוכבים כבראשונה וכמו שהאריך מהרימ"ט בח"א סי' מ"א דכל חזקת הגוף מוקמינן לעולם אחזקה קמייתא אף על גב דאתרע לה השתא אי לאו דאיכא תרתי לריעותא כההיא דמקוה דהרי חסר לפניך והביא כמה ראיות ע"ז יע"ש וה"ה הכא כ"ג דהרי גר לפניך מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיה עבד כוכבים וכיון שכן מאי דאמרינן במתני' דחייב להפריש חלה מספק אינו אלא מדרבנן דמן התורה פטור אפי' להפריש בלבד וכיון דמעיקרא אינה אלא מדרבנן לא אמרו חז"ל דליהוי האי חלה כדין חלה שאסורה לזר כ"א לענין דהזר אסור לאוכלה במזיד אבל אם אכלה בשוגג לא חייבו חז"ל כפרה דתשלומי קרן וחומש כדין אוכל חלה ותרומה דאורייתא כמו שמצינו בתרומת ח"ל דאינה אלא מדרבנן ואמרינן במתני' בפרק ז' דתרומות משנה ג' האוכל תרומת ח"ל משלם את הקרן ואינו משלם את החומש והתשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל ע"כ וה"ה הכא ואע"ג דבתרומת מעשר של דמאי דמדרבנן חייב חומש וכתב הר"ם בפ"י מהל' תרומות דין ד' וז"ל ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה עכ"ל וא"כ י"ל דדוקא גבי תרומת ח"ל דאין עיקרה מן התורה לא החמירו משא"כ בדמאי דעיקרה מן התורה כיון דעיקר תרומת מעשר דודאי בא"י הוא מן התורה החמירו חז"ל כדי שלא יזלזל בה וא"כ ה"ה הכא דאע"ג דמדרבנן הוא כיון דעיקרו מן התורה היה ראוי להחמיר כדמאי מ"מ י"ל דכיון דדין זה דגר שנתגייר ולא נודע אם גלגל העיסה מקודם או לא מלתא דלא שכיח הוא לא החמירו חכמים לחייב חומש והנה כי כן מאי דקתני במתני' ואין חייבים עליה חומש לאו דוקא חומש דה"ה קרן ונקט תנא חומש דכבר כללא כייל לן תנא בפ"ז דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם את החומש התשלומין חולין אם רצה הכהן למחול מוחל ע"כ וא"כ הכא כיון דקתני אין חייבים עליהם חומש א"כ ממילא הרי ענין הקרן אמור דכיון דאין חיוב בחומש הרי עיקר תשלומי הקרן אינה משום כפרה דהא הכהן יכול למחול והכא דהוי ספק ודאי דאינו חייב ליתן לכהן דהמע"ה וגבי מתני' דכהנת שנתערב ולדה וכו' ומי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וכו' שכתבו התוס' דצריך להפריש משום כפרה התם בספק זה ליכא שום חזקת הגוף לאוקמיה אחזקתיה דמעיקרא יש ספק אם המפריש הזה שהפריש תרומה זאת הוא כהן או ישראל מעיקרו וכל כה"ג ספק דאורייתא דאפשר דס"ל להתוס' כמ"ד דאיסור הספיקות הוי מה"ת וכיון דמה"ת מפני הספק אסור לאכול תרומה א"כ ה"ה אם אכל בשוגג צריך כפרה דקרן וחומש ואפשר דלדעת הר"ם דס"ל דאיסור הספיקות מדרבנן כיון דמציאות דמתני' דהתם מלתא דלא שכיח הוא אפשר דלא החמירו חכמים להפריש קרן וחומש זה היה אפשר לומר וליישב מתני' דהכא אבל לדברי הרא"ש הנז"ל שכתב במתני' דקרן מיהא חייב להפריש משום כפרה קשה טובא דהיכן מצינו חילוק בין הקרן לחומש הא דין החומש כדין הקרן לכל דבר ואם חייבו חכמים הכא להפריש הקרן כמו שחייבו בתרומת מעשר של דמאי אף דמדרבנן הוא ה"ה דצריך להפריש החומש דלענין כפרה לא סגי זה בלא זה וכעת צל"ע והנה במ"ש התוס' במתני' דפ' נושאין דמאי דקתני ואין משלמין קרן וחומש היינו דאינם נותנין לכהן אבל הפרשה מיהא בעי לכפרה יש לעמוד דתניא בת"כ פ' אמור ומייתי לה בירושלמי ברפ"ו דתרומות גבי מתני' דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל וז"ל ואם רצה למחול וכו' כשלא הפריש אבל הפריש ואח"כ אכל פלוגתא דרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון דתניא ונתן לכהן את הקדש יכול תהא הפרשתו מקדשתו ומחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש דברי רבי ר"א גרבי שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש מלאכול בתרומה ע"כ ופי' מהרש"ס משם הראב"ד וז"ל יכול תהא הפרשתו מקדשתו וכו' משום דקי"ל דהתשלומין נעשין תרומה לחייב עליהם קרן וחומש כדאיתא במסכת תרומות ונפקא להו טעמא מהאי קרא ונתן לכהן את הקדש דפשטיה דקרא מה שיתן יהא קדש וקא בעי השתא יכול משעת הפרשת התשלומין יהיו קדושים שאם אכלם זר יהא משלם עליהם קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש משעת נתינה ולא משעת הפרשה ר"א בר' שמעון אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו וכו' מ"ט את הקדש כתיב שהיה כבר קדש קודם נתינה ומאן דמפרש להא מלתא על תרומה עצמה דעלה קאמר רבי שלא תהא הפרשתה מקדשתה לחייב עליה קרן וחומש עד שיתננה לכהן טועה הוא עכ"ל הראב"ד ונראה דלענין הלכה הא קי"ל דהלכה כרבי מחבירו וא"כ הלכה כר' דאין הפרשתו מקדשתו עד שיתננה לכהן וא"כ בספיקות אלו דפ' נושאין איך יוצאים ידי כפרה בהפרשה כיון דעיקר הכפרה הוא שהתשלומין עצמם נעשים תרומה וזה אי אפשר עד שיקיים מצות נתינה כדכתיב ונתן לכהן את הקדש וכבר התוס' שם בפ' ואלו נערות הרגישו מזה וכתבו וז"ל ולפי זה צ"ל דהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהיה שלו עכ"ל והדבר קשה איך לא הזכירו כי דבר זה במחלוקת שנוי דלרבי אפילו אחר הפרשה אינו יכול למחול ומה גם דכיון דהלכה כרבי מחבירו איך מוקמינן הנהו מתני' דפרק נושאין דתנן דאין משלמין קרן וחומש דלא כרבי דלרבי מספיקא כמו שחייבין להפריש תרומה ולא לאכלה במזיד כ"כ באכלו אותה בשוגג חייבים ליתן לכהן משום כפרה דבלא נתינה ליכא כפרה כיון דלא סגי בהפרשה ובשלמא לדעת הר"ם ששיערנו לומר דכיון דאיסור הספיקות מדרבנן הכא דהוי מלתא דלא שכיח לא החמירו חז"ל לחייב בכפרה דקרן וחומש כמו שלא החמירו בתרומת חוצה לארץ א"ש מתני' אבל לדעת התוס' דס"ל דבהנהו ספיקי דמתני' נמי בעי כפרה לרבי לא סגי בהפרשה בלבד ואין לומר דע"כ לא אמרינן דלרבי לא סגי בהפרשה אלא באוכל תרומה שאינה שלו דכיון דזקוק לשלם לכהן בעל התרומה בעינן קרא כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ודוקא נתינתו מקדשתו אבל במקום דאין זקוק לשלם לכהן כגון דאכל תרומה דידיה ולכפרה סגי בהפרשה והכא במתני' מיירי בדאכיל האי ספק כהן בתרומה דידיה שהפריש מתבואתו דכיון דבעיקר התרומה אינו חייב ליתן לכהן אלא מוכרה והדמים שלו כן אם אכלו אינו חייב לשלם לכהן אחר ולכפרה סגי בהפרשה דהא ליתא דהא אמרינן בירושלמי עוד שם בפ"ו דתרומות בתר פלוגתא דרבי ור"א בר"ש וז"ל מחל ואח"כ אכל פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו וכו' ומסיק התם רבי יוחנן כרבי וריש לקיש כר"א בר' שמעון אמר ר' בון בר חייא ואין יסבור ר"ל כרבי ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אף רבי מודה בה כהדא מתני' הפריש הפדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייבים באחריותו ומודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישם קדשו ע"כ הרי מפורש מהירושלמי הנזכר דאף דר"ל ס"ל לחלק בהכי דאפילו לרבי כל דאינו זקוק ליתנו לכהן סגי בהפרשה מ"מ לר"י דקי"ל כוותיה לגבי דר"ל לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאפילו בדאינו זקוק ליתן לכהן לא סגי בהפרשה ומש"ה ס"ל לר"י דאם גזל תרומה ומחל לו הכהן דמחילתו מחילה ואח"כ אכלה או שגזל מאבי אמו כהן ומת ואח"כ אכלה אף דבשעת אכילה דידיה קאכיל ואינו זקוק ליתן לכהן עם כל זה משלם לשבט דההפרשה לבד אינו מכפר לכן יתן לכהן אחר בלא דמים משא"כ לר"ל דאפילו לרבי בכה"ג הפרשה בלבד מכפר ומשעת הפרשה התשלומין נעשין תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו וא"כ כיון דקי"ל כר"י איך כתבו התוס' כן:

הן אמת דאם פי' הירושלמי כפשטיה דפלוגתייהו דר"י ור"ל הוא בדאכל אחר שמחל לו או דאכל אחר שירש מאבי אמו יקשה לר"י מהתוספתא בפ"ו דתרומות וז"ל ישראל שנתנו לו מבית אבי אמו ואכלו וכן בעה"ב שגבה בחובו וכן לאשה בכתובתה משלם קרן וחומש לכהן חבר וחבר כהן נותן להם את הדמים ע"כ הרי מפורש מהתוספתא כסברת ר"ל דכל דבשעת אכילה דידיה קא אכיל משלם לכהן והכהן נותן לו דמים דלא כר"י וכבר היה אפשר לומר לישב סברת ר"י דלר"י ברייתא זאת היא אליבא דר"א בר"ש דס"ל דמשעת הפרשה נתקדשה ואם מחל לו הכהן אחר הפרשה מחילתו מחילה וא"כ ה"ה בהני גווני דאחר הפרשה מחיל לנפשיה כיון דעיקר התרומה דידיה היא ומש"ה מוכרה לכהן בדמים אבל לעולם דלרבי דלא סגי בהפרשה ובעינן נתינה אף דמה שאכל משלו אכל מכל מקום כיון דצריך כפרה והכפרה תלויה בתשלומין שיהיו נעשין תרומה וזה לא אפשר אם לא ע"י נתינה לכהן בחנם דע"י שיקח דמים ממנו לא קרינן ביה ונתן לכהן את הקדש דכיון שנותן דמים חשיב כמכירה על כרחין צריך שיתן לכהן בלא דמים אבל כד דייקינן שפיר אי אפשר לומר הכי דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בדברי הר"ם בפרק יוד מהל' תרומות דין כ"ב וז"ל גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש אחר משאר השבט וכן אם נפלה לו תרונה מאבי אמו ואכלה ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה משלמין קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו עכ"ל ויש להקשות דכיון דברישא בחלוקת גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו' נראה דפסק כר"י בירושלמי איך פסק כדברי התוספתא כיון דלר"י ההיא ברייתא דתוספתא אתיא כר"א בר"ש וכבר ראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"ם שכתב גבי גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו' דפסק כר"י בירושלמי וגבי מ"ש הר"ם וכן אם נפלו לו תרומה וכו' כתב וז"ל וא"ת מ"ש רישא דמשלם ליורש מאותו השבט ואינו נוטל ממנו הדמים וי"ל דרישא גזלה ואכלה קודם שיזכה בה ולפיכך לא זכה בקרן ומשלם הכל ליורש מאותו השבט אבל סיפא איירי שבאו לידם בהיתר וזכו בקרן ואח"כ אכלוהו ולא משלמין לכהן אלא מפני שאכלו אבל הקרן לא הפסידו דדידהו קא אכלי ומה שכתב רבינו וכן אם נפלה וכו' לא בא להשוות שני הדינים לגמרי אלא לענין שאין משלמין לעצמם עכ"ל ונראה דגירסת הרדב"ז כגרסתינו בדברי הר"ם גזל וכו' ואכלה ואח"כ מת אבי אמו ומש"ה חלק שפיר בין רישא לסיפא אבל י"ל דלפי דברי הירושלמי דאמרינן באופן זה מחל ואח"כ אכל פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון בגזל תרומה מאבי אמו כהן וכו' מוכח בהדיא פלוגתא דר"י ור"ל הוא אפילו אכל אחר שמת אבי אמו כהן וזכה בקרן מירושה דומיא דמחל לו ואח"כ אכל דקאמר דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל ולפי דברי הרדב"ז נמצא דהר"ם בהא דגזל מאבי אמו לא פסק כר"י דבכה"ג דאכלה קודם שיזכה בה אפשר דאפילו ר"ל מודה וא"כ איך כתב בתחלת דבריו דדברי הר"ם הוא כר"י וגם מרן הכ"מ ז"ל כתב על דברי הר"ם ברישא דפסק כר"י אלא דאין גילוי בדבריו אי גריס בדברי הר"ם כגירסת הרדב"ז דאי גריס כגירסת הרדב"ז א"כ נמצא דפסק הר"ם לא הוי כר"י ואי לא גריס הכי כ' אם סתם גזל מאבי אמו כהן ואח"כ מת אבי אמו כהן בלבד וסתמא ס"ל דמיירי אפי' באכל אחר שמת אבי אמו שכבר זכה בה כגירסת מהר"י קורקוס כמו שיבא לפנינו בס"ד א"כ צריך להבין מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

אשר על כן עכצ"ל דפירוש הירושלמי הנזכר אין הפי' כפשטיה כדרך האמור אלא עיקר הפירוש ע"פ מה שנקדים מאי דתנן בפ' הגוזל קמא דף ק"ט הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ופריך הש"ס התם ונמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן כו' ומשני א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר"ע דתניא וכו' לר' יוסי הגלילי ל''ש לנפשיה ל"ש לאחריני מצי מחיל ולר"ע ל"ש לאחרים ל"ש לנפשיה לא מצי מחיל יעו"ש באופן דלמדנו מסוגייא הנזכר דלרבי יוחנן ס"ל דלר"ע דקי"ל כוותיה כל הנשבע על הגזל אין תקנה במחילה לא שנא לאחרים דהיינו דהנגזל מוחל לו ולא שנא לנפשיה דהיינו דאפילו אם נפל לו בירושה לא מצי מחיל לנפשיה ואין לו תקנה כי אם עד שיוציא מידו הגזילה ונקדים עוד מה שמתבאר בדברי הרמב"ם בפרק שמיני מהלכות גזילה דהא דמשלם קרן וחומש אפילו יורש שירש הגזילה היינו כשהגזילה קיימת ולא נשתנית שצריך שיוציא מידו גוף הגזילה ולא יהיה לו הנאה מגוף הגזילה עצמה אבל מ"מ מעכב בידו משאר נכסי אביו יותר מחלקו המגיע בהם מקרן וחומש שנתן לאחיו וה"ט דכיון דנתן כל הגזילה לאחיו הרי קיים מצות השבת הגזילה אף שיתבע חלקו משאר נכסי אביו ולדידיה אחיו ובניו דוקא דאם יש לו אחים לגזלן נותן להם ויעשה עמהם חשבון על חלקו ואם אין לו אחים וכל הירושה שלו מוציא הגזילה מתחת ידיו לבניו שלו ואם אין לו בנים נותן לבעל חוב בהלואתו או לצדקה והיינו דוקא כשהגזילה קיימת ולא נשתנית אבל אם אין הגזילה קיימת או דנשתנית הגזילה מעכב חלקו בקרן וחומש ונותן השאר לאחים שלו וכן אם אין לו אחים אינו חייב ליתן לא לבניו ולא לחובו ולא לצדקה דס"ל דאם אין הגזילה קיימת או קנאה בשינוי אין עליו לשלם אלא דמי גזילה ולא הוי בכלל עשה דוהשיב את הגזילה דהא קרא כתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר דמהא ילפינן בפרק מרובה דשינוי קונה ואף דכשאינו יורש מחוייב להחזיר דמיה מ"מ כשהוא יורש לא מחמירינן כי אם כשהגזילה קיימת ולא קנאה בשינוי דהוי עיקר העשה ואגב אורחין ראיתי לעמוד בסברת הר"ם הנזכר דא"כ מאי פריך הש"ס עלה דמתני' אמאי נימחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן וכו' ואי כסברת הר"ם מאי קושיא הא אי מתני' דמחל לו הקרן מיירי כשאין הגזילה קיימת או בשנשתנית שפיר בר מחילה היא כי הכא דבכה"ג ביורש נמי כיון דנפלה ירושה קמיה מחיל לנפשיה ומעכב חלקו או כולו אם אין לו אחים דה"ה במחל לו הנגזל דאינו חייב לשלם דמי הגזילה כיון דכבר מחל לו ואי מיירי כשהגזילה קיימת ולא נשתנית שפיר אמרינן דכיון דמחל לו אינו צריך לילך אחריו דהא ביורש כיוצא לזה אינו מפסיד חלקו בירושה אלא שחייב להוציאה מידו ליתנה לבניו או להלואתו או לצדקה באופן שעושה כמאן דעושה בשלו ובלבד שלא תשאר בידו כדי שלא יהנו מעשיו וא"כ במחל לו נמי יתחייב ליתן לבניו של הגזלן או להלואתו או לצדקה אבל אינו מחוייב ליתן לבעלים ולילך אחריהם כיון שכבר מחלו לו ואין לומר שיתחייב להחזיר לבעלים לקיים מצות השבה ויקח דמיו ממנו דבהכי עדיף טפי דאיכא השבה לבעלים משא"כ בנותן לבניו או לצדקה דא"כ אמאי כתב הר"ם דאם אין לו יורש אלא הוא נותן לבניו או לחובו או לצדקה בהיות דאפשר שישלם לא' מיורשי אביו כאחי אביו וכיוצא ויקח מהם דמיו ואפילו אם נדחוק ונאמר דמהאי דפריך הש"ס הוא דמסתמא דמתני' דקתני מחל לו על הקרן אינו צריך לילך אחריו נראה דאינו חייב להוציא הגזלה מתחת, ידו אם איתא לשמעינן התנא דנהי דאינו חייב לילך אחריו מ"מ חייב ליתן הגזילה לבניו של גזלן או לב"ח או לצדקה דזה דוחק דאפשר דלא הוצרך מתני' לומר הכי שהרי כלל זו היא בידנו ממתני' דהגוזל את אביו דלמאי דס"ל דל"ש מחיל לנפשיה ול"ש מחיל לאחריני דדא ודא