מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה פ

דעתי במה שכתבתי שם אבל לעת עתה חשבתי דרכי דהדבר קשה לומר דלאבא שאול חייב חומש בשגגה בלא חיוב מיתה במזיד דהיכן מצינו חיוב חומש שהוא במקום קרבן וכדאמרינן בפ' כלל גדול דף ס"ט ע"ב רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי יעו"ש שיתחייב משום דאסור מן התורה במזיד אף דליכא חיוב מיתה או מלקות במזיד דאפילו לרב דס"ל דזר שאכל תרומה אינו חייב מיתה כי אם מלקות כדאמרינן בס"פ הנשרפין ועכ"ז חייב חומש בשוגג מ"מ הא איכא עונש מיהא במזיד דחייב מלקות אבל בחצי שיעור דליכא עונש כלל כי אם איסור לא מצינו חיוב חומש אשר ע"כ נראה פשוט דעיקר הוא דאבא שאול אף לענין מיתה אמר דחייב במזיד בשוה פרוטה וכן מוכח ממאי דאמרי' התם בסוף הסוגייא עלה דאמרינן דאף רב פפא הדר ביה ומייתי הא דתניא במעילה ופריך מאן שמעת ליה דאמר הזיד במעילה במיתה רבי היא וכו' מ"ט דרבי אמר ר"א גמר חטא חטא מתרומה וכו' ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית ומתקיף לה רב פפא ממאי דרבי כרבנן ס"ל דילמא כאבא שאול סבירא ליה דאמר יש בה שוה פרוטה אע"ג דלית בה כזית ע"כ ואם איתא דאבא שאול לא אמר כי אם לענין חומש אבל למיתה בעי כזית איך מוקי לרבי כאבא שאול אלא ע"כ צ"ל דאבא שאול אפילו לענין חיוב מיתה קאמר ויליף לה מקרא דונתן את הקודש דמוכח מיניה דתשלומי קרן וחומש בשוגג הוא בשוה פרוטה וכיון דבשוגג חייב אפילו פחות מכזית ה"ה במזיד לענין חיוב מיתה דזה תלוי בזה דבאופן שחייב בשוגג חייב נמי במזיד ואין לתמוה על סברת אבא שאול דאי ס"ל בעלמא כרבנן דסתם אכילה בכזית א"כ הכא הא בין במזיד ובין בשוגג כתיב לשון אכילה וסתם אכילה בכזית וא"כ אף דגלי קרא בתרא דונתן את הקודש דבעינן שוה פרוטה מ"מ אכתי נמי נימא דתרתי בעינן כזית ושוה פרוטה דבהכי אתי שפיר הני תרי קראי דאין זו תמיה די"ל דס"ל לאבא שאול דכיון דלא מצינו בכל התורה כולה שום דבר שהצריך הכתוב תרי שיעורי כזית ושוה פרוטה דבכל האיסורין הוא בכזית בלבד ולא יש שיעור דשוה פרוטה כי אם במעילה ובשוה פרוטה בלבד סגי וא"כ ה"ה בתרומה דמאחר דחדית לן קרא דבעינן שוה פרוטה תו ליכא למימר דבעינן נמי כזית שיעורא אחרינא וזה לא מצינו ועכצ"ל דקרא דאיש כי יאכל קדש בשגגה ההוא פרט למזיק כדאמרינן התם וקרא דכל זר לא יאכל קדש דגבי מזיד י"ל דכבר נודע מ"ש הרא"ם דלר"י דחצי שיעור אסור מן התורה ס"ל דסתם אכילה שבתורה בכל שהוא אלא דאתיא הלכתא ואפקיה ממשמעותיה לענין עונשין אבל לענין איסורא כדקאי קאי אבל לר"ל דחצי שיעור מותר משום הכי סתם אכילה בכזית אפילו לענין איסורא כמו שהארכתי שם בזה יעו"ש וא"כ הכא דלאבא שאול שיעור תרומה לעונש מיתה או לעונש חומש דהוא בשוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה פטור מכל מקום לענין איסורא אי הוי פחות משוה פרוטה, ויש בה שיעור כזית אסור מן התורה אפילו אליבא דר"ל דהכתיב וכל זר לא יאכל קדש ואף דלענין עונש לא מחייב בכזית דהא כתיב ונתן את הקדש מ"מ אהני לן לישנא אכילה דכתיב בקרא דוכל זר לא יאכל קדש דסתם אכילה בכזית לענין איסורא דאסור מן התורה דלא דמי לסברת ר"ל דעלמא דפחות מכזית מותר בכל איסורים דהתם שאני דבעינן קרא כדכתיב וסתם אכילה לא הויא פחות מכזית משא"כ הכא דאדרבה קרא דלשון אכילה מסייע לן לאסור מן התורה בכזית אף דעונש ליכא בפחות משוה פרוטה ומאחר דרב פפא מוקי דרבי נמי ס"ל כאבא שאול א"כ שפיר יכולין אנו לומר דאפילו לסברת הרא"ש ור"ע דס"ל דלר"ל לא מצינן לאוקמי מתניתין דקתני ואסורין לזרים בחצי שיעור אפשר לומר דמתני' אתיא כאבא שאול וכרבי דס"ל לענין עונש בשוה פרוטה וא"כ ה"פ דמתניתין דחייבין עליו מיתה וחומש בשוה פרוטה ואם הוא פחות משוה פרוטה כל שיש בו כזית שלם אסור לזרים מן התורה:

הן אמת שאני העליתי שם דהעיקר הוא דלר"ל אבא שאול סבירא ליה כר"ש דס"ל דכל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן אבל לעת עתה ראיתי כי טעות בידי וכל מה שכתבתי שם בהא דאבא שאול כתבתי בחפזון בלא השגחה מעליא דלפי האמור אין אנו צריכין לומר דלר"ל אתי הא דאבא שאול כרבי שמעון דעלמא ועוד דאעיקרא דמלתא אי אפשר לומר כן דאבא שאול כר"ש ס"ל אלא לפי שיטת התוס' שכתבו בפ"ג דשבועות דף כ"א ע"ב ד"ה דלא אמרו כזית וכו' וז"ל ודוקא בשאר איסור כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין על כל שהוא מביא קרבן על כל שהוא עכ"ל דלפי שיטתם אין הדבר תלוי לר"ש בקרבן בלבד כי אם בכרת נמי דכיון דחמור הוא אינו חייב כרת בפחות מכזית וה"ה קרבן וא"כ באכילת תרומה שהוא מיתה בידי שמים וקילא מכרת לר"ש חייב בכ"ש כדין דבר שחייבין עליו מלקות בלבד דהא עיקר פלוגתא דר"ש ורבנן בריש פרק ואלו הן הלוקין הוא בטבל דלר''ש אם אכל כ"ש מטבל חייב וטבל חייב מיתה בידי שמים כדאמרינן בס"פ הנשרפין ומה שכתבתי שם דאפשר דאפילו מיתה בידי שמים ס"ל לר"ש כן הוא משום דאיכא למימר דהכא דאיכא חומש בשוגג דבמקום קרבן אתי לא דמי לטבל וחשיב כקרבן הבא על דבר שזדונו בכרת ומש"ה אין ולאו ורפייא בידי שם באופן דלדעת התוס' אפשר לומר כן אבל לפי דברי רש"י שם בפ"ג דשבועות נראה דסבירא ליה דשוגג ומזיד שוה אלא דרש"י ס"ל דאפילו בקרבן דתלוי בלאו דינא הכי דבין במזיד ובין בשוגג בכזית דהכי גמר לה הלכה למשה מסיני דכל דבר דאיכא קרבן מסתמא סתם אכילה דכתב ביה קרא בכזית ושבועה שאני דכיון דסתם אכילה דכל התורה חוץ מדבר שחייב קרבן לר"ש הוא בכל שהוא הוי מסתמא אוסר עצמו בכל שהוא וכל דאסר עצמו בכל שהוא בין במזיד ובין בשוגג חייב וא"כ הכא בחומש דאמרינן בפ' כלל גדול דחומש במקום קרבן קאי אי אפשר לומר דלר"ש חייב בכל שהוא ואפילו את"ל דההלכה למשה מסיני אינו אלא בקרבן ממש ולא לחומש דאתי במקום קרבן מ"מ אכתי איכא סברא אחרת שכתב הריטב"א בחי' למכות על דף י"ו ע"א בד"ה ר"ש אומר כל שהוא למכות וכו' פירשו ביה דגמרא גמירי לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל דכפי סברת רבינו מאיר כיון דחומש על אכילת שוגג הוא בעי כזית לחשיבות כדין קרבן ממש אלא דקשה לסברת רבינו מאיר דנראה דלא סבירא ליה כסברת התוספות ורש"י דסבירא להו דכל דבר שיש בו חיוב קרבן בין לעונש מזיד ובין לעונש שוגג בעינן כזית אפילו לר"ש אלא איהו ס"ל דהדברים כפשטן דלא אמרו כזית אלא לקרבן דדוקא לענין קרבן בעינן כזית לחשיבות כיון דשוגג הוא אבל במזיד בין לעונש כרת ובין לעונש מלקות לא בעינן כזית דא"כ בההיא דשבועות דמחייב ר"ע בקרבן דשבועת ביטוי באוכל כל שהוא איך קס"ד לומר דר"ע כר"ש סבירא ליה בעלמא כיון דקרבן שבועת ביטוי הוא בשגגה דנעלמה ממנו שבועה וכל דחיוב קרבן הוא בשוגג אפילו לר"ש בעינן כזית לחשיבות דאע"ג דהכא חשיב כמפרש כל שהוא כיון דסתם אכילה בכל התורה היא בכ"ש מ"מ כיון דמסברא אית ליה לר"ש דסברא הוא דלא חייבה התורה קרבן בשוגג בפחות מכזית א"כ ה"ה הכא דאף דהנשבע נשבע על כ"ש מ"מ לא עדיף משאר איסורים דאף דהאזהרה הוא על כ"ש ובמזיד חייב על כ"ש מ"מ בקרבן אינו חייב אלא בכזית וה"ה גבי שבועה דדוחק לומר דמאי דס"ד דש"ס דר"ע כר"ש ס"ל הוא במונח דפלוגתייהו דרבנן ור"ע התם לאכלן כ"ש הוא במזיד לענין מלקות ולא לענין קרבן דהא סתם חייב או פטור האמור גבי שבועה הוא לענין קרבן שבועת ביטוי ומדברי התוספות בפרק קמא דנזיר דף ד' ע"א ד"ה ור"ש לית ליה צירוף וכו' נראה דס"ל כסברת רבינו מאיר דהא כתבו דאפילו בשאר איסורין כחלב ודם מחייב בכ"ש אלמא דבמזיד אפילו בחלב ודם דחייב כרת חייב בכ"ש וגם נראה מדבריהם דאפילו בקרבן דתלוי בלאו באיסורי נזיר שייך לומר כן דלא כהתוספות דשבועות ועוד קשה על סברת רבינו מאיר והתוס' דנזיר מההיא דאמרינן בירושלמי ברפ"ג דפסחים דאמרינן התם דתניא על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג את הארבעים ואמר רבי בון בר כהנא תפתר בחמץ ומצה שנתערבו ופריך אמר רבי יוסא קשייתא על הדא דרבי בון בר כהנא מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב כרת אם כשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח ומשני אמר רבי שמואל בר רב יצחק תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר"ש אומר כל שהוא למכות ע"כ ונראה דה"פ דמאי דמשני תפתר שאין בו כזית הכוונה לומר דהא דאמר רבי בון דמאי דאמרינן על ערובו סופג את הארבעים דמיירי בחמץ ומצה שנתערבו לעולם מיירי כשרובו חמץ אלא דמיירי דיש בו חמץ ואין בו כזית ור"ש הוא ומש"ה אף דהחמץ הוי רוב וחשיב כאילו הכל חמץ מ"מ אינו חייב אפילו לר"ש כי אם מלקות אבל כרת לא דכרת אינו חייב על כ"ש הרי מפורש דלר"ש אפילו במזיד אינו חייב כרת בכל שהוא דסברת ר"ש הוא דכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אינו חייב בין במזיד ובין בשוגג כי אם בכזית כסברת התוספות ורש"י בשבועות דלא כסברת רבינו מאיר והתוספת דנזיר ולפי מה שכתבו התוספת בע"א דס"ח ע"א בד"ה ואידך וכו' באמצע דיבור דלה"ר יקר ס"ל דאצטריך משרת לרבי שמעון להיתר מצטרף לאיסור בחצי זית איסור וחצי זית היתר דעל ידי תערובת אף דלא שייך ביה ביטול מודה רבי שמעון דאינו חייב בכל שהוא יעו"ש ואפשר דלרבינו מאיר י"ל דמאי דמשני בירושלמי תפתר באין בו כזית ור"ש היינו שנתערב חצי זית מצה וחצי זית חמץ דאע"ג דלר"ש כשהוא בעין אפילו בכ"ש חייב כרת והיינו רישא דברייתא דקתני על חמץ ברור חייב כרת דמיירי אפילו בפחות מכזית לר"ש אבל ע"י תערובת לשיטת הירושלמי ס"ל דכרת מתוך חומרו אינו חייב אבל מלקות חייב אפילו ע"י תערובת לר"ש ולפי דברי הירושלמי דלר''ש אף דאינו חייב כרת בכ"ש על המזיד מ"מ חייב מלקות כיון דלר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דאתיא הלכתא ואפיקתיה מעונש כרת וקרבן אבל איסורו ואזהרת הלאו דלא תאכל כדקאי קאי וחייב מלקות היה אפשר לדחות דברי התוספת דנזיר הנז"ל דאין מהן ראיה דס"ל כרבינו מאיר דמ"ש דאפילו בשאר איסורין כחלב ודם מחייב בכ"ש היינו לענין מלקות דאף דכרת ליכא מלקות איכא אלא דזה דוחק גדול דאם זה הוא כוונתם היה להם לסיים בדבריהם ולא אמרו כזית אלא לכרת ולקרבן ומדמסיימו לומר ולא אמרו כזית אלא לקרבן בלבד ש"מ דמ"ש דבחלב ודם מחייב בכ"ש הוא אפילו כרת והוא כסברת רבינו מאיר:

(ח) והנה במאי דאמרינן במתניתין בסיפא האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת יש לחקור דדין זה דבעינן שישייר מקצת אמאי לא הזכירו התנא במסכת תרומות והמתין עד הכא להזכירו גבי חלה ונראה פשוט דה"ט שהביאו התנא בחלה משום דדין זה עיקרו הוא בחלה ותרומה ילפי מחלה וכמו שכתבו התוספות בפרק ראשית הגז דף קלו ד"ה אף ראשית הגז וכו' שכתבו וז"ל תימא מנ"ל דבעינן ששיריה ניכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה וי"ל דהא דבעינן בתרומה שיריה ניכרין משום דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע מראשית ולא כל ראשית עכ"ל וכן מתבאר מדברי הירושלמי עלה דמתניתין והביאו רבינו וז"ל מנין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת ת"ל מראשית ולא כל ראשית הרי בפירוש דמקרא דראשית אין ללמוד דין זה כי אם מקרא דמראשית עריסותיכם האמור בחלה דווקא דמ"ם מקצת דרשינן בכמה דוכתין כדאמרינן בפרק קמא דחולין דף כ"ג מן העוף ולא כל העוף וכן דרשו ז"ל בקרא דמראשית דגבי בכורים מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבים בבכורים וק"ק איך לא הביאו התוספות הירושלמי דמתניתין דחלה ובספרי פרשה שלח אמרינן וז"ל מראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני את הראשונה שבעיסות ת"ל מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה עכ"ל ואפשר לומר דהכוונה כלפי מה דאמרינן בירושלמי ברפ"ג דחלה עלה דמתניתין כיון דהיא נותנת את המים מגבהת חלתה דר"ל