מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה עח

מהירושלמי דפירשה ההיא דעיסת הכלבים דלפי סברת המכריע והר"ן אין כאן שום ראיה. דהא לדעת הרי"ף אף דברבוכה דמלואים היתה בלילתה קשה מ"מ בעינן תנור אחד והכא משם לסתור סברת ר"ת דהא ר"ת מודה כשעשאה שלא לשם אכילת אדם:

הן אמת דאפילו לפי סברת רבינו בסברת ר"ת יש ליישב דברי הירושלמי הזה דמייתי רבינו לר"ת דהא לפי סברת רבינו הא דעיסת כלבים נמי לר"ת מיירי בלילתה רכה כמ"ש הוא עצמו וא"כ י"ל דמתני' דעיסת כלבים מיירי דאף דבלילתו הכה מתחלה מ"מ כיון דבסוף מיירי דאפאה בתנור כשאר לחם מן הראוי היה לומר דחייבת מידי דהוה למאי דתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת דתחלתה סופגנין שבלילתה רכה וחלולין כעין הספוג וסופה עיסה שנאפית בתנור כשאר עיסה חייבת שבאחד מהן מתחייבת בחלה ה"ה הכא בעיסת כלבים וע"ז איפליגו אמוראי בירושלמי דלרבי בא בשם שמואל אפילו עשאה קלוסקין כל שעשאה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה פטורה דלא דמי לתחלתה סופגנין וסופה עיסה דהתם שאני דהמעשה דבסוף שאפאו בתנור כשאר לחם מוציא מידי מחשבה שחשב לעשותה כדרך הסופגנין ואנו רואין שהמעשה הוא הפך ממש מהמחשבה משא"כ הכא דנהי דאפאה בתנור בשאר פת אין כאן הוכחה במעשה הפך המחשבה שעשאה ע"ד שלא יאכלו הרועים דאכתי אחר המעשה עדיין הוא במחשבתו ולדעת רבי יוחנן ור"ל דבעו הכירא דמורסן או דלמודין הוא מטעם דכיון דאפאה בתנור כשאר לחם דילמא אתו לאחלופי בלחם דעלמא ומשתכתא תורת חלה כמ"ש רבינו עצמו באופן דמדברי רבינו נראה דסברת ר"ת הוא אפילו בעיסת כלבים שאינה עשויה לאכילת אדם דלא כסברת ספר המכריע וסברת הר"ן ומהתימא על הר"ן ז"ל דבפרק כל שעה הביא דברי רבינו הרמב"ן אלו דהלכות בכורות כדמותן וכצלמם וכתב שהביא ראיה מהירושלמי עלה דההיא דעיסת כלבים ומאחר שהוא עצמו בפ' כיצד מברכין העלה בפשיטות דסברת ר"ת לא נאמרה בעיסת כלבים איך לא השיג על דברי רבינו לומר דאין סברת ר"ת כן כמ"ש רבינו:

והנה לפי שיטת ר"ת דמחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה והקשה לו הא דאמר רבא דה"ט דר"י דלחם שאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם וכתבו התוס' שם בד"ה לחם וכו' וא"ת מנ"ל לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה והלא אינה תלויה לרבי יהודה אלא באפוי בתנור אחד ואומר ר"ת דה"פ לר"י לחם האפוי בתנור וכו' לחם שרגילין לאפות היינו בלילתו קשה ובספר המכריע הביא דברי ר"ת אלו וביארם יותר וז"ל וחלוט אם חזר ואפאו בתנור אפילו לרבי יהודה אדם יוצא בה י"ח דמאי דקא מפרש רבא בשילהי שמעתא לר"י לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם זהו באותן סופגנין ודובשנין שבלילתן רכה דלא אפשר תחלתה ע"י תנור אלא ע"י אילפס כדי שיקרוש ואח"כ נותנו בתנור ההוא ממעט אבל תחלתה עיסה קשה דראויה להאפות בתנור מתחלתה אפילו במאה תנורים ואילפסיס חייב בחלה עכ"ל אמנם מדברי הרי"ף בפ' כ"ש אינו נראה כן שכתב ז"ל ואיכא דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד וכו' ואשכחן עלה פירכא מההיא דאמרינן בפרק החולץ והאי חלוט דקא אמרינן מצה היא למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא י"ח בפסח אלמא אף ע"ג שחלשה מעיקרא כיון דאפייה בתנור או באלפס לחם הוא ואדם יוצא י"ת בפסח עכ"ל ואם איתא דס"ל כסברת ר"ת דרבי יהודה ראויה ליאפות בתנור מתחלה הוא דבעי לאפוקי עיסה רכה דלא אפשר תחלתה בתנור א"כ מאי פריך להך סברא דפסק כר"י מההיא דהחולץ הא אפשר לומר דההיא דהחולץ מיירי בחלוט דעיסה קשה דבלא חליטה היא ראויה לאפותה בתנור וכל כי הא אפילו ר"י מודה דאפילו בק' תנורים וע"כ צ"ל דס"ל דלר"י הדברים כפשטן דאין לחם כי אם האפוי בתנור אחד דוקא אבל כל שהתחיל בשולו בחליטה ואח"כ השלים בשולו בתנור לא חשיב לחם וא"כ קשה מההיא דתניא בת"כ בפ' צו בפ"ד סי' ו' תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צורכה אין לך רבוכה בתורה אלא זאת ורבוכה שבתודה ושבמלואים ע"כ הרי דרבוכה של מלואים הויא חלוטה ברותחין כאותה של תודה ומצינו שהכתוב קראה לחם בב' מקומות בין בצוואת המלואים בפ' ואתה תצוה דכתיב ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן חלות מצות הן כנגד חלות של תודה ורקיקי מצות כנגד רקיקים של תודה ולחם מצות הן כנגד רבוכה של תודה אלמא הרבוכה שהיא חלוטה ברותחין קורא אותה לחם ובפ' צו כתיב ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלה אחת [וגו'[ וחלת לחם שמן אחת היא הרבוכה וקורא אותה לחם וכיון דקי"ל סתם ספרא רבי יהודה היא הרי ע"כ הא דת"כ דפ' צו הנזכר ע"כ צ"ל דלר"י החלוטה ברותחין נקרא לחם דאמרינן דבמלואים נמי היתה רבוכה ע"כ צ"ל דלר"י החלוטה ברותחין ואח"כ אפאו בתנור נקרא לחם דהא ודאי במלואים נמי לאו ברותחין בלבד עביד להו אלא בתר הכי הוה אפי לה בתנור כדין חביתי כ"ג דהא עיקר רבוכה במלואין מחביתי כ"ג ילפינן לה כדאמרינן בפרק התודה דע"ח ע"א עלה דמתני' דהתם דקתני דהמלואים היו באים חלות ורקיקין ורביכה פריך הש"ס מה"מ ומסיק אלא כדרב נחמן זה קרבן אהרן ובניו וגו' וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה ע"כ הרי דמהיקש דהמשחו דהיינו חביתי כ"ג ילפינן דחינוכו דהיינו המלואים דבעי רבוכה וכיון דאין היקש למחצה פשיטא דרבוכה דמלואים הויא דומיא דרבוכה דחביתי כהן גדול דאפי להו אחר חליטה וכן כתב בספר המכריע בסוף סימן הנזכר אלא דק"ק דהרב כתב שם וז"ל ומסתברא דהכי הוא דתניא במנחת חביתין אין לך רבוכה בתורה אלא זו בלבד ורבוכה שבתודה ורבוכה שבמלואים משמע שכולם היו שוות דאופין אותן בתנור אחר החליטה עכ"ל והדבר, קשה דאמאי לא הביא ראיה מההיקש שאמרו בגמרא שהיא ראיה ברורה דמהברייתא אינו אלא משמעות בעלמא וכיון דלר"י אינו נקרא לחם אלא האפוי בתנור אחד א"כ הכא ברבוכה דמלואים דאח"כ אפי לה בתנור אחר החליטה איך קראו הכתוב לחה דאפי לה בתחילה ברותחין ואח"כ אפי לה אפיה ב' בתנור לא קרינן ביה תנור אחד איברא דראיתי להתו' בפ' כל שעה דף ל"ו ע"ב ד"ה פרט לחלוט וכו' דכתבו בשם ר"ת ליישב הא דאמרינן התם לחם עוני פרט לחלוט כי היכי דלא תיקשי לההיא דהחולץ וז"ל ואומר ר"ת דהתם בהחולץ מיירי בבלילתו רכה דקודם אפיה לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה עכ"ל וי"ל דדעת הרי"ף בההיא דהחולץ הוא כסברת ר"ת דמיירי בבלילתו רכה כי היכא דלא תיקשי הא דאמרינן פרט לחלוט וכיון שכן אכתי י"ל דס"ל להרי"ף נמי כר"ת בהא דר"י דבעינן תנור אחד דהיינו דוקא בבלילתו רכה דלא אפשר לעשותו בתחלה בתנור אבל בבלילתו קשה אפילו בק' תנורים קרוי לחם דומיא דרבוכה דמלואים:

וראיתי להמאור שכתב ע"ד הרי"ף וז"ל ומאי דמייתי הרי"ף פירכא לאו פירכא היא דמאן דפסיק כרבי יהודה לא פסק לפום האי שינויא דשנינן בגמרא ואוקימנא דר"י סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא דההיא שינוייא אליבא דר"ל הוא אבל לר' יוחנן לית ליה הדין שינוייא ומוקי לה לשמעתין כתנאי ולדידיה לא פליג ר' יהודה בלחם שחלטו וחזר ואפאו בתנור וכו' וליכא עליה פירכא מההיא דהחולץ עכ"ל ולפי מ"ש המאור לעיל מזה ליישב הא דלחם עוני פרט לחלוט מההיא דהחולץ דההיא דהחולץ מיירי בשחזר ואפאו בתנור והא דהכא מיירי שלא חזר ואפאו בתנור יעו"ש דאלמא לא ס"ל דההיא דהחולץ מיירי בבלילתו רכה א"כ מי הכניסו בדוחק זה לומר דמאן דפסק כר' יהודה לא פסק לפום שינוייא דשנינן בגמרא לר"ל דכיון דהרי"ף ע"כ מעיד לנו שראה מי שפסק כר' יהודה לפום שינוייא דשנינן בגמרא דאל"כ מאי קא פריך ליה פירכא מההיא דהחולץ ואיך יכחישנו המאור לומר דמאן דפסק כן הוא אליבא דרבי יוחנן דתנאי נינהו כיון דאפשר דהוא לא ראה סברת הפוסק שראה הרי"ף בזה שאפשר שהוא בפירוש על שינויא דשנינן לר"ל ומה גם דאם כוונת הפוסק שפסק כרבי יהודה היא לסברת רבי יוחנן דתנאי נינהו א"כ נמצא, דכוונת הפוסק הוא לפסוק כר"ל דמעשה אלפס לאו לחם הוא וא"כ למה לו לתלות הפסק דפסק כרבי יהודה היה לו לומר דהלכה כר"ל וכמ"ש בעל ההלכות משמיה דכהן צדק בהיות דהיה יכול לדחות פירכת הרי"ף מההיא דהחולץ דמיירי בבלילתו קשה דמתחילה היה יכול לאפותו בתנור וכה"ג אפילו ר"י מודה כסברת ר"ת ומדלא דחה פירכת הרי"ף באופן זה ש"מ דלא ס"ל כסברת ר"ת אלא דלמאי דמשנינן דלר"י בעינן אפוי מעיקרא בתנור אחד אפילו בבלילתו קשה הוא וא"כ תיקשי ליה מההיא דרבוכה דמלואים דהכתוב קראו לחם דהא קי"ל סתם ספרא ר"י היא וההיא דתורת כהנים דפ' צו סתמא הוי ור"י היא:

(ה) והנה לסברת רבינו הרמב"ן דסובר בעד ר"ת דאפילו בההיא דעיסת כלבים שעשאה שלא לשם אכילת אדם כל שבלילתו עבה חייבת יש לתמוה דאיך לפי סברתו לא הקשה לו מהא דאמרינן בספרי פרשה סוטה והביאו הילקוט בפרשת שלח לך וגם הרא"ש בה' חלה הביאו גבי מתניתין דעיסת כלבים דדריש לה מדכתיב עריסותיכם שלכם חייב ושל חיה פטורה וכן הביאו הספרי הנזכר מהר"י קורקוס בביאורו על הר"ם בפ"ו מהלכות בכורים דין ח' וכן הביאו מרן הכ"מ שם יע"ש דכיון דהספרי יליף לה מעריסותיכם ולא עיסת חיה בודאי דמאי דממעט דומיא דעריסותיכם שלכם ממעט דמיירי שהיא עשויה כתקנה שבלילתה קשה באופן שנתחייבה משעת גלגול דהא מעריסותיכם ילפינן דמשנתגלגל חל עליה חיוב חלה ודכותה קא ממעט דאפילו בעיסה גמורה שאם עשאה לאכילת אדם חייבת באופן זה כל שעשאה לשם אכילת חיה או בהמה פטורה דכיון דעשאה שלא לשם אכילת אדם אפילו היא עיסה כתקנה פטורה ויש לישב ודו"ק:

(ו) ועל מ"ש רבינו ואילו היכא דשדא מוגלשין על גבי קמח וכו' בפרק כל שעה דף ל"ז ע"ב עלה דפלוגתא דר"י ור"ל מייתי מתניתין דפלוגתא דב"ש וב"ה במעיסה וחליטה ומסיק התם דפלוגתא דב"ש וב"ה בין במעיסה ובין בחליטה הוא ותנאי נינהו אליבא דב"ש וב"ה דת"ק סבר דזו היא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ותנא בתרא סבר דזו היא מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה ורבינו הרמב"ן פסק כת"ק דס"ל דזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דב"ה בין במעיסה ובין בחליטה מחייבין וקי"ל כב"ה ונראה דה"ט דפסק כמ"ד דזו היא מחומרי ב"ה דהא תנן בפ"ה דעדיות משנה ב' ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וקא חשיב בכללן המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וכיון דקי"ל בעלמא דהלכה כר"י דנימוקו עמו הכי נקטינן דזו מחומרי ב"ה דאע"ג דהתנא דשנה פרק ד' מקילי ב"ש ומחומרי ב"ה פליג אהנך דהאי פירקא וס"ל דהנך דר"י וכיוצא מחומרי ב"ש וקולי ב"ה הם כמ"ש הראב"ד בפירוש המשניות שם בר"פ חמישי ואתי כהאי תנא בתרא דהכא דס"ל דבמעיסה וחליטה ב"ה פוטרין מ"מ לענין הלכה קי"ל כר"י דנימוקו עמו ואע"ג דבברייתא דמייתי הש"ס קתני רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב דללישנא קמא מוכח דר"י סבירא ליה לפטור הפך סברת ב"ה דהא ודאי אביו של רבי ישמעאל הוא רבי יוסי סתם המוזכר בכל הש"ס דנימוקו עמו וכדמוכח בפ"ב דנדה דף י"ד ע"ב יע"ש דמלבד דכיון דר"י עצמו העיד דב"ה מחמירין בזה ודאי דכוותייהו קי"ל יתר ע"כ דנראה דכיון דר"י העיד דב"ה מחייבין ודאי דהעיקר כלישנא בתרא דזה וזה לחיוב מה גם דללישנא קמא ק"ק לפי מ"ש התוספות בד"ה אמר לך ר"י וכו' וז"ל לא איצטריך לאשכוחי תנאי אלא ללישנא דאמרי לה זה וזה לפטור אבל ללישנא דזה וזה לחייב איכא תנאי בהך ברייתא גופא דע"כ הא דמחייב היינו באילפס דאי בתנור חייב אבל באלפס לא א"כ ר"י ברבי יוסי היינו חכמים עכ"ל דלפי דבריהם מבואר דלכל הסברות הא דמעיסה וחליטה