מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה עז

מן הפטור על החיוב ומש"ה הוקשה לו דמ"ש סוריא מדבר החייב מדרבנן דאמרי דתרומה ויחזור ויתרום וזה נראה ג"כ שיהיה דעת התוס' הכא דודאי דלענין חלה דחייבת מה"ת וליכא טעמא דמן הפטור על החיוב שפיר מפריש מעיסת ח"ל לעיסת הארץ אלא דלענ"ד נראה דלדעת התוס' אפשר לומר כן ליישב דבריהם אבל מ"מ לדעת הר"ם המחוור יותר לומר דס"ל להר"ם דכיון דמקרא דכל מעשר הארץ ילפי' לה כיון דקי"ל דלא דרשינן טעמיה דקרא ע"כ הא נמי אמרינן דגזירת הכתוב הוא ולאו משום טעמא דמן הפטור על החיוב הוא דאפי' מפירות ח"ל החייבים מה"ת בענין דין חלה אין מפרישין מזה על זה ומש"ה כתב הרב דאפי' מסוריא על פירות הארץ אין תרומתו תרומה כלל ועיקר דלא עדיף מענין חלה דחיובו מה"ת כאמור דלא כסברת מהריק"ו ואפשר דאפי' לסברת התוס' אילו הוה ס"ל דדרשא זאת דכל מעשר הארץ דרשה גמורה היא פשיטא דאין לומר דטעמא משום דהוה מן הפטור על החיוב כיון דגזירת הכתוב היא ולא דרשינן טעמיה דקרא אלא י"ל דס"ל דלאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא הוא דדין דאין תורמין מן הפטור על החיוב אסמכוהו אקרא דכל מעשר הארץ:

והנה בעיקר סברת ר"ח דס"ל דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה לא תעזוב נפשי לשאו"ל דאפי' אם תמצי לומר דהא דאמרי' לענין שביעית לאכלה ולא לסחורה או ולא לשריפה מצות עשה הוא וכמו שהיא סברת הרמב"ן בספר המצות במצות עשה שהוסיף הרמב"ן על הרמב"ם ז"ל במצוה שלישית דמצות עשה היא יעו"ש וא"כ נאמר דה"ט דר"ח דפטורה מן הבכורה מטעם דקי"ל דאין עשה דוחה עשה אחר דהאי עשה דבכור והאי עשה דלאכלה אמר רחמנא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה מ"מ הא קי"ל דעשה אלים שיש בו כרת דוחה עשה כדאמרי' בפ' תמיד נשחט דף נ"ט דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה אע"ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה יעו"ש וכיוצא לזה אמרי' בפ' שלוח הקן דף קמ"א דעשה דמצורע דחמיר משום שלום הבית דחי עשה דשלוח הקן וע' בדברי התוס' בפ"ג דזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין וכו' וא"כ הכא בעשה דבכור שהוא עשה אלים דכל שהבכור הוא תם וראוי להקרבה אם שחטו בלא מום בחוץ חייב כרת כדין שחוטי חוץ איך אנו מתירים אותו לשוחטו בחוץ בלא מום מפני עשה דלאכלה ולא לסחורה או ולא לשריפה ולא אמרי' דליתי עשה דבכור דאלים הוא ולידחי עשה דלאכלה דשביעית ואין לומר דלא שייך לומר ליתי עשה אלים וידחה עשה אלא כההיא דעשה דקרבן פסח דכבר חל עליו להקריב קרבן פסח ומחוסר כפרה דבהכי אמרי' דאתי עשה דקרבן פסח ודחי עשה דהשלמה משא"כ הכא דמעיקרא אמרי' דכשקנאה לבהמה בדמי שביעית הרי הבהמה נפטרת מבכורה משעת קנין כשאר הבהמות הפטורות מצד עצמן וכשנולד הבכור לא חל עליו קדושה כלל דהא ליתא דאכתי אעיקרא דמילתא אני דן דמידי הוא שעמא דשייך לומר דנפטרה בהמה זאת מבכורה משעת קנין מטעם דלא מצי לאקטורי אימורין דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה דמנא ליה הא דמעיקרא לא חל על הבכור שום קדושה הא כיון דמצינו בעלמא דעשה אלים דוחה עשה קל א"כ ה"ה הכא די"ל דלעולם דחל קדושה על הבכור בפטר רחם ואי משום הקטרת האימורין דלשריפה לית לן בה דכך היא המדה דלקיים עשה אלים דחינן עשה קל:

והנה לפי האמור דסבירא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל דהא לאכלה ולא לסחורה או ולא לשריפה הוא מצות עשה שחייב הכתוב לאכול פירות שביעית ולא לעשות סחורה בהם או להפסידם א"כ יוצא לנו דמאחר דקי"ל בעלמא דסתם אכילה בכזית ובין לענין איסור לאו ובין לענין מצות עשה אינו עובר על הלאו ואינו מקיים המצוה כי אם בכזית ה"ה הכא דלאכלה אמר רחמנא דדוקא בכזית או טפי מכזית הזהיר רחמנא לאכלה ולא להפסד וסחורה אבל פחות מכזית אינו בכלל מ"ע כמו שהוא בשאר מצות עשה דלאכילה כעשה דאכילת מצה וכיוצא וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס לרב חסדא ממתני' דעיסת שביעית חייבת בחלה מטעם דאילו מיטמיא בת שריפה היא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה הא י"ל דחלה שאני דמן התורה חלה אין לה שיעור דאפי' כשעורה שהפריש חלה יצא מידי טבל וכל השיעורין הנאמרים בחלה לבעה"ב ולנחתום אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ם ברפ"ה מהל' בכורים יעו"ש וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ב יעו"ש וזה מוסכם מהכל וא"כ י"ל דשפיר קתני מתני' דהאוכל מעיסת שביעית קודם שהורמה חלתה חייב מיתה דעכ"ט מן התורה שאין לה שיעור עיסת שביעית טבל היא כל זמן שלא הפריש ממנה כל שהיא לשם חלה דבכה"ג דמפריש מה"ת אפי' פחות מכזית ליכא אזהרה דלאכלה ולא לשריפה דאזהרה זאת אינה אלא בכזית וכיון דמה"ת יכול לפטור העיסה בפחות מכזית למה נפקיע ממנה חיוב חלה ואין לומר דלמאי דקי"ל כרבי יוחנן דלענין איסורין חצי שיעור אסור מה"ת ה"ה נאמר לענין מצות עשה דאם אין לו בליל פסח כ"א חצי כזית מצה מחוייב לאוכלו מה"ת כדין איסור וה"ה הכא בעשה דלאכלה דאפי' בפחות מכזית איכא איסור מה"ת להפסידו דהא ליתא דכבר העליתי בספר תוספת דרבנן להרב א"א ז"ל באות חי"ת חצי שיעור בדף מ"א סעיף א' דמתוך דברי הריטב"א בחי' ליומא שהביא הרב בני חייא ומדברי המ"ל במה שהשיג על הרא"ם ממצות עשה יוצא דבמ"ע לא אמרינן חצי שיעור מה"ת וע"ש שהארכתי וא"כ הכא מאי פריך לרב חסדא ממתני' דחלה כיון דעכ"פ מה"ת דאין לה שיעור אפי' עיסת שביעית היא טבל כיון דבכל שהוא ליכא איסור שריפה הן אמת כי ראיתי להרב המופלא מופת הדור הי"ו כ"י בספר מחזיק ברכה סי' תע"ה ס"ד החזיק דבריו אשר כתב בספרו הבהיר ברכי יוסף ודחה הראיה שהביא הב"ח מדברי הריטב"א והעלה דהעיקר דבמ"ע חצי שיעור איכא קצת מצוה מה"ת יעו"ש ובאמת כי מסוגייא זאת יש ראיה לדבריו דמשום סברא זאת דבחצי שיעור איכא קצת מצוה מה"ת פריך שפיר ממתני' דחלה ואף דאכתי ק"ק דאמאי לא משני דר"ח ס"ל כר"ל דס"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן מ"מ י"ל דעדיפא מינה משני הש"ס ובפרט דדחיקא ליה מלתא לאוקמי לר"ח דקי"ל כוותיה במימרא זאת דבהמת שביעית דלא כהלכתא:

ואולם נראה דראיה זאת ניתנה ליאמר לסברת הר"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין דס"ל דאוכלין לטומאת עצמן בכל שהוא דאפי' שומשום או חרדל מקבל טומאה יעו"ש וכן הוא סברת רש"י בפ' כל שעה דף ל"ג יעו"ש אבל לדעת התוס' שם בפ' כל שעה ודעימייהו שחלקו על רש"י וס"ל דאפי' לקבל טומאה בעינן כביצה ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה וכן נראה שהוא סברת רבינו הרמב"ן בביאורו על התורה בסוף פ' שמיני יעו"ש אכתי קשה דאפי' את"ל דאסור מה"ת לשרוף פירות שביעית אפי' פחות מכזית מ"מ מאי פריך ממתני' לרב חסדא כיון דעיקר הקושיא הוא כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא דהא כיון דמה"ת חלה אין לה שיעור ע"כ עיסת שביעית טבל היא והאוכל ממנה קודם שהורמה חלתה חייב כיון דיכול להפריש פחות מכביצה דליכא למיחש לאילו מיטמיא דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה וליכא משום לאכלה ולא לשריפה ואם כנים אנחנו במה ששיערנו לעיל דגירסת הר"ם בכל הסוגייא הוא לאכלה ולא לסחורה גם גבי מאי דפריך ממתני' דחלה ול"ג הא דאילו מיטמיא בת שריפה אתי שפיר דכ"כ י"ל דס"ל לרבינו הרמב"ן ומאן דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה דהגירסא היא כסברת הר"ם ואין לומר דבלאו הכי יש ליישב זה דהא אפי' למ"ד דאפי' לקבל טומאה אינו מקבל בפחות מכביצה היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מקבל טומאה וכמו שהכריח מהר"ם בן חביב בספר תוספת יום הכיפורים דף ט' יעו"ש דהא ליתא דמלבד דנראה דעל טומאה זו דרבנן אינה בת שריפה כמו שמתבאר בפ"ק דשבת דף ט"ז סוף ע"א וכתב רש"י שם בד"ה עבדי רבנן היכרא וכו' דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מששה ספיקות יעו"ש יתר ע"כ דאפי' את"ל דשורפין על טומאה דרבנן מאי פריך לומר דתהיה פטורה מן החלה מטעם דבת שריפה היא מדרבנן דאיך אפשר דאנו עוקרים דבר תורה בקום עשה ואנו מתירין לאכול מהעיסה בלא חלה מטעם דמדרבנן בת שריפה היא הא כיון דמה"ת שפיר קרינן לאכלה ועוד מאי משני שאני התם דכתיב לדורותיכם דמשמע דקרא בא לחייבה בחלה כי היכי דלא נפשר אותה מטעם דבת שריפה הויא כיון דמה"ת לאו בת שריפה היא:

(ג) כתב רבינו ארשב"ל הללו מעשה אלפסין הן ור"י אמר מעשה אילפס חייבים והללו שעשאן בחמה וכו' הנה פלוגתא דר"י ור"ל במעשה אילפס איתיה בפ' כל שעה דף ל"ז ומ"ש רבינו הרמב"ן והלכתא כרבי יוחנן וכו' והכי נמי פסק רבינו בהלכות וכן כתב הרי"ף שם בפ' כל שעה מהאי טעמא שכתב רבינו דהא אמר רבא בפ' החולץ הלכתא כר"ל בהני תלת דנראה דהא בעלמא קי"ל כר"י וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורים יע"ש ואע"ג דהרי"ף ברפ"ק דע"א גבי פלוגתא דר"י ור"ל בנשא ונתן לפני אידיהן פסק כר"ל דאמר מותר משום דתניא כוותיה דר"ל וכ"פ הר"ם בפ"ט מהל' ע"א יע"ש וא"כ הכא מ"ש דפסקו כר"י מאחר דאמרו בשמעתין דפ' כ"ש דתניא כוותיה דר"ל דאמרינן בברייתא דמייתי התם גבי מעיסה וחליטה וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה עשאן באילפס פטור בתנור חייב ואמרינן תיובתא דר"י מהך ברייתא דאע"ג דקא משני אמר לך ר"י תנאי היא דתניא וכו' הא דחי לה הש"ס וקאמר לא דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי וכו' ומאחר דאיכא למדחי ולומר דבמעשה אילפס לא פליגי מי הכניסנו לומר דתנאי נינהו כיון דיש לנו לומר בבירור אידך ברייתא דאמרו רבנן דמעשה אילפס פטור ונמצא כפי זה דהכא נמי תניא כוותיה דר"ל דאף דהכא שאני דהברייתא לא הויא תיובתא דר"י כיון דלדידיה ס"ל דבהא פליגי ת"ק ורבי יהודה ותנאי היא מ"מ התם נמי בההיא דפ"ק דמסכת ע"א הברייתא לא הויא תיובתא דר"י דהא יכול לומר ר"י דתנאי נינהו כדאמרינן התם דף ו' ע"ב נשא ונתן איכא בינייהו תנא קמא סבר נשא ונתן מותר ורבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור י"ל דהתם שאני דכיון דאיכא ברייתא מפורשת כר"ל מסתברא דהעיקר כר"ל ויש לדחות דת"ק ורבנן בתראי דהתם לא פליגי בהכי דאיכא למימר דפליגי בהם בלא אידיהן או בדשמואל פליגי כדאמרינן התם משא"כ הכא דאף דיש לדחות דת"ק ור' יהודה לא פליגי בהכי מ"מ ע"כ מידי פלוגתא לא יצא דהא קתני בברייתא דמעיסה וחליטה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב ולמ"ד זה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופא דע"כ הא דמחייב ר"י ברבי יוסי היינו באילפס דאי בתנור אבל באילפס פטור אם כן רבי ישמעאל היינו חכמים וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמר לך וכו' וכתבו התוס' דלא איצטריך לאשכוחי תנאי אלא ללישנא דזה וזה לפטור אבל ללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופה ולע"ד לדעת הרי"ף והר"ם י"ל דאפילו ללישנא דזה וזה לפטור איכא תנאי בהך ברייתא די"ל דס"ל דמאי דמייתי הש"ס ברישא דהך ברייתא דהמעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וכו' ובתר הכי קתני איזהו המעיסה וכו' הכל הוא ברייתא אחת דמייתי הברייתא לישנא דמתני' דפלוגתא דב"ש וב"ה לפרש איתה וקאמר איזהו המעיסה וכו' ובתר הכי מייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן וכן משמע מפשט הסוגיא דאי פלוגתא דב"ש וב"ה דמייתי הוא לישנא דמתני' דחלה ולשון הבריתא אינו מתחיל אלא מלשון איזהו המעיסה וכו' א"כ הכי הו"ל ומי אמר ר"י הכי והתנן התם המעיסה ב"ש פוטרין וכו' ותני עלה איזהו המעיסה וכו' ומדמייתי סתם מיתיבי המעיסה ב"ש פוטרין ש"מ דהכל לישנא דברייתא דתנא דברייתא מייתי פלוגתא דב"ש וכו' לפרש פלוגתייהו וא"כ לאידך תנא דאמר דבין במעיסה ובין בחליטה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבים ע"כ הא דמחייבים היינו דלאחר שהרתיחן ברותחים אפאן באילפס דאי בתנור אבל באילפס פטור א"כ חכמים היינו ת"ק דב"ה מחייבים ומאי דאיצטריך רבי יוחנן לאשכוחי תנאי דתנא קמא ורבי יהודה הוא לאשכוחי תנאי אפילו לאידך תנא דסבירא ליה דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל הוי וב"ש מחייבין וקיימא לן ב"ש לגבי ב"ה אינה משנה באופן דבהך דהכא עכ"פ בכל אופן וצד שיהיה מידי פלוגתא לא יצא ואיכא תנא עכ"פ דס"ל כר"י בלי שום ספק ויכול לומר אנא דאמרי כי האי תנא ובפרט דהברייתא דמייתי ר"י לאותובי לר"ל דקתני הסופגנין וכו' עשאן באילפס חייבים בחמה פטורין פשטא דברייתא אתיא כר"י דלר"ל לא אתיא אלא א"כ נאמר חסורי מחסרא והכי קתני כדמשני הש"ס אבל בההיא דע"א דליכא דבר ברור לומר דאיכא תנא דס"ל כר"י ואדרבא איכא ברייתא ברורה כוותיה דר"ל מסתברא דהלכתא כוותיה אלא דדברי הר"ן מ"ש בפ' כ"ש בזה ומ"ש ברפ"ק דע"א בהא דלפני אידיהן סתרי אהדדי וכבר עמד עליהן הרב יד מלאכי ד' קל"ו ע"ב יעו"ש אלא שמה שתמה על עיקר פסקי הרי"ף והר"מ לע"ד יש ליישב כדבר האמור:

(ד) והנה מ"ש רבינו הרמב"ן וז"ל אלא מיהו אשכחן לחד מרבוותא במלתא פירושא דלא דייק וכו' האי חד מרבוותא ר"ת ז"ל הוא כמ"ש התוספות והרא"ש ושארי הראשונים משמיה דס"ל דכולהו מיירי בדליכא גילגול מעיקרא דכולהו בלילתן רכה נינהו אבל היכא דגלגל עיסה ל"ש באילפס ל"ש בחמה חייבת דמעידנא דגילגול איחייבא ולא מיפטרה לעולם אפילו בדגלגל אותה ע"ד לעשותה באילפס או בחמה וסופגנין ובדברי התוספות וכיוצא לא בא מפורש בסברת ר"ס אי סבירא ליה הכי גבי מתני' דעיסת הכלבים כשאין הרועים אוכלים ממנה דפטורה דלדידיה מיירי נמי דוקא בבלילתו רכה דאי מיירי בבלילתו עבה הא איכא גילגול ומשעת גילגול נתחייבה אף שעשאה משעה ראשונה ע"ד שלא יאכלו הרועים ממנה דאפשר דע"כ לא קאמר ר"ת דבלילתו עבה דאיכא גילגול לא מהני דעתו של אדם לפטור אלא דוקא כשנלגל עיסה ועשאה ע"ד לעשותה סופגנין דבכה"ג כיון שעשאה לשם אכילת אדם כדרך הפת חייבת אבל בעיסת הכלבים שעשאה ע"ד שאין הרועים אוכלים אותה אעפ"י שבלילתו עבה פטורה כיון שלא נעשית לאכילת בני אדם וכהצד הזה כתב הר"ן בפ' כיצד מברכין דף ל' ע"ב בסברת ר"ת דעפ"י סברת רבינו תם באופן זה יישב ההיא דאמרינן התם דלחם העשוי לכותח דאופין אותה בחמה דמיירי דבלילתו עבה וכל שעשאה כעבין חייבת מפני מראית העין אבל בשעשאה למודין פטורה י"ל דאעפ"י שבלילתן עבה כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרוך אותה באור ולעשות ממנו כותח לפיכך פטורה כדאמרינן בעיסת הכלבים יעו"ש וכן נראה דס"ל לרבינו ישעיה בספר המכריע סי' ס"ג שהאריך שם בסברת ר"ת וכתב וז"ל שמעינן מהכא דכל גילגול עיסה חייב בחלה אפילו בהנך באילפס לר"ל ובחמה לר"י בר מהנהו דממעט במס' חלה כגון עיסת הכלבים עכ"ל כנראה דס"ל כסברת הר"ן הנזכר אמנם מדברי רבינו מתבאר דס"ל דסברת ר"ת הוא אפילו בעיסה עבה שעשאה לשם אכילת כלבים אעפ"י שלא נעשית לשם אכילת אדם שהרי כתב וז"ל ואפילו עיסת כלבים שאין הרועים אוכלין אותה משעת גילגול נתחייבה ותו לא מיפטרה אלא כולהו הני פטורי דחלה בשלא גלגל עכ"ל וכן מתבאר ממה שהביא ראיה לסתור סברת ר"ת