מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה עו

דהרי יכול לאוכלן בטהרה אבל הכא דאם אנו אומרים דחל קדושת מעשר שני בולד אף דהוי זה וזה גורם הא איכא פסידא דכיון דאינו יכול להקריבו צריך שימתין עד שיפול בו מום דבלאו הכי אינו יכול לשוחטו ולאוכלו ומי יימר עד אימתי יפול בו מום ואין לך פסידא גדולה מזו ופשיטא דבכה"ג לא דמי לדבר שיש לו מתירין ואשר על כן נראה דזהו דעת הר"ם דסתם וכתב חייבת בבכורה ולא ביאר דאסור להקריב האמורין דס"ל דע"כ הא דאמרינן בירושלמי דאסור להקריב האמורין הוא למ"ד בעלמא זה וזה גורם אסור אבל לדידן דקי"ל דאפילו לגבוה זה וזה גורם מותר ה"ה הכא דכיון דהאב והאם גורמין על הויות הולד והאחד חולין והאחד מעשר שני הוי זה וזה גורם והולד חשיב חולין גמורין דומיא דאיסור דכיון דחד גורם הוא מותר גם הוא מותר:

ונראה לע"ד דמדין הלוקח בהמה מפירות שביעית שכתב הר"ם סמוך לדין זה מזה הדין יצא לו דבר זה שכתב וז"ל אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית עכ"ל והשיג עליו הראב"ד וז"ל בגמרא מפרש משום דאכלה ולא לשריפה וקא בעי לאקטורי אמורין עכ"ל וליישב השגת הראב"ד כתב מרן הכ"מ שם דצ"ל דנוסחת הר"ם היה כתוב בגמרא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה יעו"ש וכפי גירסא זאת דגריס הר"ם לאכלה ולא לסחורה הוקשה לו דאמאי לא אמרינן בש"ס דילן טעמא דלאכלה ולא לשריפה דקא בעי לאקטורי אמורים למזבח כמו שאמרו בירושלמי גבי בהמת מעשר שני אלא עכצ"ל דלמאי דקי"ל דזה וזה גורם מותר וסתם בהמת שביעית מיירי שהאם דוקא היא מפירות שביעית ולא האב וגם מסתמא נמי מיירי כשנתעברה אחר הקנין וא"כ כיון דהאב הוא גורם דהיתר זה וזה גורם מותר ולא חל על הולד קדושת שביעית ושפיר מותר להקריב האמורים לשריפה אבל מטעמא דלאכלה ולא לסחורה א"ש דפטורה מן הבכורה דטעם זה אינו מפני הולד אלא מפני האם דקדושת שביעית חלה עליה ואזהר רחמנא ליעבד בפירות שביעית סחורה ואם אנו אומרים חייבת בבכורה הרי זה נמצא משתכר בגוף האם ע"י שקנאה מדמי שביעית שהולד אינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה משא"כ אם היה לוקח איזה דבר אחר לאכלה דאין כאן שום ריוח והנאה כלל ואה"נ דלפי זה אפילו עכשיו דאינו חייב בבכורה והולד לא הוי בכור לא מפני שאין בהולד קדושת שביעית מטעם זה וזה גורם יהיה מותר למוכרו בדמים או שלא לבערו בזמן הביעור דאף דבגוף הולד עצמו ליכא איסור סחורה מ"מ מצד האם צריך שלא ישתכר בולד כלל דאם ישתכר נמצא דלמפרע דעשה סחורה בדמי שביעית ע"י שקנה מהם בהמה שמשתכר בולדות והוא מוזהר שלא יעשה כן דלאכלה ולא לסחורה אמר רחמנא משא"כ אי אמרינן דטעם הפיטור מבכורה הוא מפני האמורין דלשריפה דכה"ג דשריפה דליכא שום סחורה וריוח ועיקר האיסור הוא מפני הולד כל הולד מצד עצמו אין בו קדושת שביעית דזו וזו גורם הוא אין שום קפידא בהקטרת האמורין כיון דמצות אכילה לא נאמרה על הולד:

הן אמת דכפי זה קשה לגירסת הראב"ד והוא גירסת רש"י בספ"ק דבכורות דגרסי' לאכלה ולא לשריפה דאמאי פטרינן לה מבכורה מפני טעם זה כיון דקי"ל דזו וזו גורם מותר ולא חייל קדושת שביעית על הולד דדוחק לומר דמיירי דהאב נמי קנאו מדמי שביעית או דקנאו נמי לאם מדמי שביעית בעודה מעוברת דכל כי הא הו"ל לרב חסדא לפרש ולא לומר בהמת שביעית סתם דמשמע דמיירי בכל גוונא אפילו בנתעברה אחר הקנין והאב חולין ואין לומר דלפי האמור דדבר שיש לו מתירין זה וזה גורם אסור א"כ גבי שביעית הא אמרינן בפ' הנודר מן הירק דף נ"ח ע"א דשביעית קודם הביעור אוסרת בכל שהוא מטעם דחשיב כדבר שיש לו מתירין דאם נתערב קודם הביעור אין לו ביטול וצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו כדבר שיש לו מתירין הוי יע"ש וא"כ ה"ה לענין זה וזה גורם דכיון דולד זה יכולין לאוכלו קודם הביעור דבר שיש לו מתירין היא ואסרינן ליה להניחו אחר הביעור וכיון דלענין אכילה קודם הביעור חשבינן ליה לולד כבהמת שביעית א"כ ה"ה דאסור בשריפה דהא ליתא דכבר כתבנו דאין זה אלא מדרבנן כדין ביטול בדבר שיש לו מתירין ואיך אפשר דמפני איסור מדרבנן עקרו חז"ל קדושת בכור לגמרי ואמרו דאם נולד ממנה בכור דאינו בכור דבהכי מתירין את הבכור בקום עשה לשוחטו בחוץ בלא מום והוא איסור כרת והתירו בקום עשה לעשות בו גיזה ועבודה כיון דמן התורה חל עליו קדושת בכור ואסור לשוחטו בחוץ בלא מום ואסור בגיזה ועבודה ודוחק לומר דהכא רב חסדא אזיל לשיטתיה דאמרינן ביבמות דף פ"ט ע"ב דס"ל לרב חסדא דחכמים עוקרים דבר תורה בקום עשה יע"ש דא"כ כפי"ז מאחר דקי"ל דלא כרב חסדא בזה דחכמים אינם עוקרים דבר תורה כי אם בחב ואל תעשה ע"כ לא קי"ל לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה ועוד דאפילו לרב חסדא דעוקרים בקום עשה הכא לא שייך זה דכיון דעיקר תקנתם הכא הוא לומר דאף דזה וזה גורם הוא צריך לאכול הולד נמי קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור כדבר שיש לו מתירין דמי אף דמפני זה צריך לומר דבולד נמי שייך דין שביעית שלא לשורפו דאם אנו מתירים אותו בשריפה הוו תרתי דסתרן מ"מ כיון דעיקר התקנה הוא על אכילתו קודם הביעור ואיסור השריפה אינו דבר נגרר ממנו ואין עיקר האיסור השריפה למה יעקרו חז"ל מצות קדושת בכור מפני זה:

והנה לגירסת הר"ם דגריס לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה הקשה הרב ל"מ דא"כ מאי פריך מההיא דהאוכל מעיסת שביעית בלא חלה וכו' מטעם דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ותירץ דצריך לדחוק ולומר דהכי פריך דכי היכי דדריש הכא רב חסדא לאכלה ולא לסחורה הכי נמי נידרוש גבי חלה לאכלה ולא לשריפה עכ"ל ולע"ד זה דוחק גדול דא"כ אמאי לא פריך נמי דאמאי נקט ר"ח מטעם ולא לסחורה גבי בכור ולא נקט טעמא דלא לשריפה דהא אימורים לשריפה קיימי לכן נראה דהר"ם דגריס ולא לסחורה בכל הסוגיא גריס הכי וגבי חלה נמי גריס הכי מיתיבי האוכל מעיסת שביעית וכו' ואמאי לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא גריס גירסת רש"י דפריך הכי ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וכן בסוף הסוגייא דפריך וליגמר מינה ומשני התם עיקר לאכילה הכא עיקר לסחורה וה"פ דכבר כתב מרן הכ"מ דמ"ש הר"ם גבי בכור הרי משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה עכ"ל ונראה פשוט דהכוונה דכיון דס"ל להר"ם דבזמן הביעור אם לא מצא אוכלין שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר שמאבד וכמ"ש הר"ם בפ"ז מהל' שמיטה ויובל דין ג' יעו"ש א"כ נאמר דיהיה לו קדושת בכור אם עבר ולא הקריבו קודם הביעור אחר הביעור לא יוכל להקריבו וצריך שריפה או לאבדו וזה אי אפשר דאסור לשרוף ולהפסיד קדשים כשירים שעדיין לא נפסלו וא"כ ה"ה לענין חלה דשייך טעם זה דהא קי"ל דאסור להפסיד תרומה כדין קדשים דאפי' להדליק תרומה טהורה אסור כ"א דוקא תרומה טמאה דתרומה טהורה לא ניתנה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה וכמ"ש הר"ם ריש פי"א וריש פי"ב מהל' תרומות יעו"ש וע"כ פריך הש"ס דאם לענין בכור מפקעינן קדושת בכור מטעם זה א"כ בחלה נמי אמאי לא פטרינן ליה מחלה מטעם זה דלאכלה ולא לסחורה ובהפרשת חלה משתכר בה דאם עבר ולא אכלה הכהן בשעת הביעור אינו יכול לשרפה ולאבדה אחר הביעור וגם הטעם השני שייך בה דנותנה לכהן ויש לו טובת הנאה ומאי דמשני הש"ס למאי דפריך ולגמר מינה דמשני התם עיקר לאכילה הכא עיקר לסחורה לפי גירסת הר"ם צ"ל דה"פ דהתם גבי חלה עיקר עשיית העיסה כוונתו לאכילה אלא דרחמנא רמיא עלה חיובא דחלה והעושה עיסה לא כיון לסחורה כי ע"כ צריך שיפריש בהם הכא עיקר לסחורה דכיון דקנה בהמה בפירות שביעית ולא שחטה מיד לאוכלה והשאירה לגדל ולדות ש"מ דכוונתו לסחורה להשתכר בבכור ומש"ה פטורה מן הבכורה דלפי גירסא זאת בכל הסוגייא לדעת הר"ם א"ש מאי דק"ק לגירסת רש"י ודעימיה דפריך ממתני' דהאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה וכו' ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא וכו' דאמאי הוצרך המקשן להקשות מטעם דכיון דאילו מטמיא בת שריפה תיפוק ליה דמתניתין סתמא קתני האוכל מעיסת שביעית ומי לא עסקינן נמי דמיירי מתני' בעיסה שעשאה בטומאה ויש בעיסה כשיעור חלה דאף דלכתחלה איפליגי רבנן ור"ע בפ"ב דחלה דלרבנן יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה ולר"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין מ"מ אם עבר ועשאה בטומאה לכ"ע נתחייבה בחלה ודין טבל יש לה והאוכל ממנה בלא הרמת חלה חייב מיתה כדין טבל וכיון דקתני מתני' דעיסת שביעית היא כשאר עיסה דשאר שנים לענין חלה א"כ מוכרח הוא דה"ה בעיסה הנעשית בטומאה כל שלא הורמה חלתה דין טבל יש לה וא"כ עדיפא מינה הוי להקשות דהתינח בעיסה טהורה אבל בעיסה טמאה דהחלה ודאי בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה דבכה"ג קשיא טפי ממאי שהקשה המקשן מעיסה טהורה מטעם דאילו מיטמיא בת שריפה הוא דכה"ג יש לדחות דשאני בכור דעיקרו לשריפה משא"כ בחלה דעיקרה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאה כדמשני הש"ס למאי דפריך וליגמר מינה דהתם עיקר לאכילה וכו' ועוד קשה במאי דמשני הש"ס שאני התם דכתיב לדורותיכם דאמאי לא משני כדמשני בתר כן דשאני גבי חלה דעיקרה לאכילה ברם הכא גבי בכור עיקרו לשריפה ולמה הוצרך הש"ס מטעם קרא דלדורותיכם ואם נאמר דניחא ליה להש"ס לשנויי מטעם דלדורותיכם כתיב כי היכי דלא תיקשי לן מעיסה טמאה דעיקרה לשריפה דאף דהמקשן לא הקשה אלא מעיסה טהורה מ"מ התרצן תירץ תירוץ כולל אפי' לעיסה טמאה א"כ מאי דמשני למאי דפריך וליגמר מינה מטעם זה דהתם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה כיון דמקרא דלדורותיכם ילפינן דאפי' עיסה דעיקרה טמאה חייבת בחלה ובעיסה טמאה הרי עיקר לשריפה היא כבכור:

ועוד קשה דאמרי' בספרי בפ' שלח לך וז"ל לדורותיכם להביא את עיסת שביעית שהיא חייבת בחלה שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מן החלה עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דין שפטורה מן החלה והרי לקט ושכחה ופאה יוכיחו שפטורים מן המעשר וחייבים בחלה והן יוכיחו לעיסת שביעית שאע"פ שפטורה מן המעשר שתהיה חייבת בחלה לא אם אמרת בלקט שכחה ופאה שמינם חייבת במעשרות לפיכך חייבין בחלה תאמר בעיסת שביעית שמינן פטורין מן המעשרות לפיכך תהיה פטורה מן החלה ת"ל לדורותיכם להביא את עיסת שביעית שתהיה חייבת בחלה עכ"ל ולפי מאי דמשני הש"ס הכא דשאני התם דכתיב לדורותינם אכתי קשה לרב חסדא מברייתא זאת דספרי דמשמע דמאי דאיצטריך קרא הוא כי היכי דלא נילף מק"ו דשאר פירות חוץ מה' המינין דחייבין במעשר ופטורין מחלה וק"ו לעיסת שביעית שפטורה ממעשר דודאי פטורה מחלה ולפי סברת ר"ח אפי' בלאו האי ק"ו איצטריך קרא לחייב בחלה כי היכי דלא נימא דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה דכיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ואולם אם כנים אנחנו במ"ש דגירסת הר"ם בכל הסוגייא הוא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה א"ש הכל ומאי דאמרו בספרי דאי לאו ק"ו דשאר פירות לא היינו צריכין לקרא דלדורותיכם י"ל דאין הכי נמי דלענין עיסה טהורה דאיכא למיפטר מטעם לאכלה ולא לסחורה בלאו ק"ו דשאר פירות איצטריך קרא אבל לענין עיסה טמאה דלא שייך טעם זה דהא מעיקרא חלה טמאה לשריפה קאי ואינו משתכר שלא לבערה בשעת הביעור על זה הוא דקאמר הספרי דאפי' לענין עיסה טמאה אצטריך קרא לחייבו בחלה כי היכי דלא נילף לפטור מק"ו דשאר פירות דפטורין מחלה:

והנה ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה לדורותיכם וז"ל לדורותיכם כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן למה הביא רש"י קרא דמראשית עריסותיכם נמי כיון דאינו ענין לדרשה זאת וכבר הקשה כן הרב תוי"ט גבי מתני' דפ"ט דשביעית ולענ"ד נראה דרש"י בא לרמוז מאי דאמרינן בספרי למעלה מלשין הספרי הנזכר וז"ל מראשית להביא לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה שהיה בדין ומה שאר הפירות שחייבים במעשר פטורין מן החלה לקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר אינו דין שיהיו פטורין מן החלה ת"ל מראשית עריסותיכם להביא לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה ע"כ וזה הוא שרמז רש"י בהביאו קרא דראשית עריסותיכם לומר דלא תקשי לך דאיך מרבינן עיסת שביעית מקרא דלדורתיכם מאחר דפירות שביעית פטורין מן המעשר ושייך לומר דגם מחלה פטורין מק"ו דשאר פירות שאינן מה' המינין דהא לא קשה מידי דהא כתיב מראשית עריסותיכם לרבות דאפילו לקט ושכחה ופאה דפטורין ממעשר חייבין בחלה וא"כ ה"ה עיסת שביעית וראיתי להתוספות בסוגייא זאת שכתבו בד"ה כיון דאילו מיטמיא וכו' וז"ל ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל ודברי התוס' אלו נפלאו ממני דאיך כתבו דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית דאיך אפשר שיפריש מעיסה דפירות דשנה ששית לעיסת שביעית הא תנן בפ"ק דתרומות דאין תורמין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ואם תרם אין תרומתו תרומה ודין זה איתא בחלה נמי כמו שמתבאר בפ"ד דחלה משנה ד' יעו"ש וזה פשוט דהתורם מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו הוי מן הישן על החדש וכמ"ש הר"ם בפ"ה מהל' תרומות דין י"א וכתב דאפילו לקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש וחזר ולקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן עכ"ל וא"כ קשה דלמה הוצרכו התוס' לדחוק עצמם ולתרץ דחשיב כה"ג כמן החיוב על הפטור דזה דוחק גדול בעיני דכיון דגוף העיסה מצד עצמה חייבת בחלה אלא שמפני שלא תבא החלה לידי שריפה אם יטמא הוא דמפריש ממקום אחר ובאופן זה אינו ברור דזה נקרא מן החיוב על הפטור בהיות דהיה להם לומר טעם אחר ברור בלי שום ספק דמן הישן על החדש אין תרומתו תרומה:

ואפשר ליישב דמ"ש התוס' דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת משכחת לה מפירות שנה של שביעית עצמה ויהיה מהחדש על החדש וכגון העיסה דפירות דח"ל שנכנסו לארץ דכיון דבשעת גילגול העיסה שהוא זמן חיוב חלה היתה בא"י חייבת בחלה מן התורה כדתנן ברפ"ב דחלה פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבת בחלה ואמרי' בספרי בפ' שלח לך וכן אמרי' בירושלמי שם דילפי' לה מקרא דהארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בין בפירות ח"ל ובין בפירות הארץ אלמא דמן התורה הוא וכן נראה מדברי הר"ם בפ"ה מהל' תרומות וכמ"ש הרדב"ז בביאורו על הר"ם שם יעו"ש דבכה"ג דעיסה דפירות ת"ל אין מצות שביעית נוהגת בה דדוקא בפירות הארץ נוהג שביעית ולא בפירות ח"ל ואע"ג דתנן בפ"ק דתרומות אין תורמין מפירות ח"ל על פירות הארץ ולא מפירות הארץ על פירות ח"ל י"ל דהתם הטעם הוא משום דהוי כתורם מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור דפירות ח"ל פטורים מתרומה וממעשר דאפי' דגמרו מלאכתן בא"י דחייבים מדרבנן כמ"ש הר"ם בפ"א מהל' תרומות וכן במקומות של ח"ל שחייבו חז"ל בתרומות ומעשרות מ"מ כיון דאין חיובייהו אלא מדרבנן חשיב כתורם מן הפטור על החיוב דהא התורם מן הפטור על החיוב מקרי אבל גבי עיסה דפירות ח"ל דמחייבת בחלה מן התורה חשיב כמן החיוב על החיוב ואע"ג דראיתי להר"ם בפי' המשנה בפ"ק דתרומות דכתב דדין זה דאין תורמין מן פירות ח"ל על כירות הארץ ילפינן לה מקרא דכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומהר"י קורקוס בפ"ה מהל' תרומות וכן מרן הכ"מ שם בפ"ה כתבו דהכי אמרי' בספרי דמהאי קרא ילפינן דין זה והספרי הזה הוא בסוף פ' קרח וז"ל מנין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות ח"ל ת"ל וכל מעשר הארץ וכו' וא"כ הוא י"ל דאף דלענין חלה חשיב כמן החיוב על הפטור מ"מ גזירת הכתוב הוא דאין תורמין מפירות ח"ל על פירות הארץ הן אמת דראיתי למהריק"ו שם בפ"ה דתרומות שאחר שכתב שם דדרשו בספרי כן מקרא דכל מעשר הארץ תמה על הר"ם דאיך כתב דאם תרם מפירות סוריא על פירות הארץ דאין תרומתו תרומה כלל דמ"ש מתורם מדבר דחייב מדרבנן דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום ופירות סוריא נמי מדרבנן מיהא חייבים וק"ק דכיון דגזירת הכתוב הוא מקרא דכל מעשר הארץ וגו' דמהאי טעמא אפי' בפירות ח"ל דחייבים מן התורה בדין החלה אין תורמין מעיסה דפירות ח"ל על עיסה דפירות הארץ א"כ ה"ה בפירות סוריא דלא עדיף מפירות ח"ל דחייבים מן התורה וע"כ צ"ל דס"ל למהריק"ו דדרשה זאת דכל מעשר הארץ לאו גזירת הכתוב הוא אלא עיקר הטעם הוא משום דחשיב כתורם מן הפטור על החיוב דמהאי קרא ילפינן דין זה דאין תורמין