מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה עד

אלא כי אנן קיימין בתמרים והוא עתיד לדושן ובגרוגרות והוא עתיד לדורסן ר"א אומר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן וחכמים אומרים אין תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן הרי בפירוש דסברת ר"א אינו אלא בתמרים ועתיד לדושן וגרוגרות ועתיד לדורסן וראיתי למהר"ר אליהו ז"ל בביאורו שם שכתב בד"ה ואם במעשר ראשון שהקדימו בשבולין ד"ה מותר שהרי בהפרשה זאת אפילו על תרומת מעשר שבו לא נטבל מן התורה וכדאיתא סוף פרק ט' דשביעית משום דכתיב דגנך ואע"ג דאסור לאכול עראי וכדאיתא שם ובפ"ק דביצה דשמו טובלו לתרומת מעשר אין זה אלא מדרבנן משום קנסא עכ"ל ולא ידעתי למה הוצרך לבקש טעם בסברת הירושלמי דקאמר דברי הכל מותר דהא הדין מפורש בתוספתא דמודה ר"א בשבולין ולע"ד דאם אין הדין מפורש בתוספתא טעם זה שכתב אינו מספיק דדוקא המעשר עצמו לא נטבל לתרו"מ מן התורה כיון שגוף המעשר לא נגמר מלאכתו ולא עשה שום מעשה בו המורה על הטבל דאה"נ דאם היה תורם ממנו תרומת מעשר היה נטבל למעשר שני או למעשר עני כדין התורם תרומה גדולה מהפירות קודם גמר מלאכתן דנטבלין אבל עכשיו שלא הפריש ממנו שום דבר מהחיובים השייכים בו לא נטבל אבל במפריש מעשר ראשון מהגורן בעודן שבולין כיון דכבר עשה מעשה והפריש אחד מהחיובים דשייכי בכללות הפירות אפשר דהוי כתורם פירותיו עד שלא נגמרה מלאכתן דאפילו לא תרם כי אם תרומה גדולה נטבל לשאר מעשרות וה"ה במפריש מעשר ראשון לבד וחל עליו שם מעשר ואפשר דלא אמרינן דכמו שנטבלו כללות הפירות בהפרשת מעשר ראשון מהם כן חל שם טבל על גוף המעשר כיון דחלות שם טבל על הפירות הוא אחר הפרשת המעשר ראשון ועל גוף הפירות חל שם טבל שהתחיל להפריש מהם אחד מהחיובים ועל מעשר ראשון שלא הופרש ממנו כלום לא חל שם טבל גם מה שכתב כדאיתא בסוף פ"ט דשביעית כשאני לעצמי בקשתי שם ולא מצאתי רמז מזה ואולי דט"ס הוא וצ"ל בספ"ק דתרומות והוא לשון הירושלמי הנזכר אף דמדברי הרב שם משמע דס"ל דמאי דפשיט שם הירושלמי ממתניתין דבכורים הוא כמ"ש הרב וז"ל דאע"ג שנתרבה לאיסור ולמיתה אין לוקין עליו עד אחר שנעשה גורן דנראה מזה דס"ל דנתרבה מקרא איסור ומיתה אלא דמלקות ליכא וא"כ נראה דנטבל מן התורה מ"מ הכא לא ניחא ליה לומר הכי והעיקר מ"ש כאן דזה פשוט לכל הישר הולך דמהירושלמי הנזכר מוכח דהא דמעשר ראשון שמו טובלו אינו אלא מדרבנן ואין צורך להאריך כמבואר למעיין היטב ומ"ש עוד ובפ"ק דביצה דשמו טובלו אין זה אלא מדרבנן משום קנסא לא ידעתי מנ"ל דמשום קנסא הוא דלא נאמר טעם זה דמשום קנסא בפ"ק דביצה אלא למאי דפריך הש"ס למאי דמוקי בטבל טבול לתרו"מ כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך ומשני אמר רבא קנסא אבל לענין לאסור אכילת עראי לא הוזכר טעם קנס:

איך שיהיה מפורש יוצא מהתוספתא ומהירושלמי הנזכר דמודה ר"א בתורם שבולין ועתיד לעשותן גורן שיאכל מהן עראי וא"כ איך מוקי לה הכא בירושלמי דתפתר במעשר שני שהקדימו בשבולין דאוסר את הגורן לסברת ר"א הא הכא בשבולין אפילו ר"א מודה ועוד דאפילו נאמר דסברת ר"א הוא אפילו בשבולין היינו דוקא בתורם ת"ג אבל במפריש מעשר ראשון הא בעייא דלא איפשיטא הוא בירושלמי שם בפ"ב דמעשרות אי מעשר ראשון טובל לר"א יע"ש ואם (כן) במעשר ראשון מיבעיא לן כ"ש במעשר שני דאיכא למימר דאינו טובל ולע"ד דיש להביא ראיה מהש"ס דילן דמעשר ראשון אינו טובל מההיא דאמרינן בפ"ק דביצה דף י"ג דלמאי דמוקי התם מתניתין דחבילי תלתן של טבל בטבל טבול של תרו"מ פריך כותש למה לי ופריך עוד מחשב הא מדידה בעי ומשני הא מני אבא אלעזר בן גומל הוא וכו' ע"כ ואם איתא דמעשר ראשון טובל לר"א בתרומה אפילו קודם גמר מלאכה למאי דמוקי לה דמיירי במעשר ראשון שהקדימו בשבולין אמאי דחיק לאוקמא בטבל טבול לת"מ וקאי לבן לוי הא שפיר י"ל דגבי ישראל קרי ליה התנא טבל דכיון דהפריש מעשר ראשון בשבולין הפרשת מעשר ראשון טובל כל שאר הפירות וחל עליהם שם טבל דבהכי א"ש מאי דתני כותש דאי בן לוי כותש למה לי וכן א"ש מאי דתני מחשב ולא תני מודד דגבי תרומה שייך לשון מחשב דאינו צריך מדידה ואין לומר דלא ניחא לש"ס לאוקמה מתני' דחבילי תלתן כר"א דלא קי"ל כוותיה דהא בלאו הכי מוקי מתני' כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דתר"מ ניטלת נמי במחשבה אע"ג דלא קי"ל כוותיה וא"כ אמאי לא ניחא להו לאוקמא כר' אליעזר דתרומה ומעשר ראשון טובל ומדלא אוקמה בהכי ש"מ דס"ל להש"ס דמעשר ראשון אינו טובל אפילו לר"א והן עתה אבוא נבוא לבאר דברי הירושלמי דשמעתין דחלה דקא מיבעיא לן מ"ד חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה את עביד ליה כגדיש שנדמע וכו' דלפי האמור דאפילו לר"א דתרומה טובלת מודה הוא בשבולין דאינה טובלת ואפילו את"ל דתרומה טובלת אפילו בשבולין מעשר ראשון או מעשר שני אינן טובלין דהכא דמיירי דהקדים מעשר שני בשבולין לא נטבלו כל הפירות מפני הפרשת מעשר שני ואפילו למ"ש הר"ש בפירוש הירושלמי דפ"ב דבכורים דלר"א מע"ש שהקדימו בשבולין אוסר את הגורן עם כל זה הכא י"ל דקא מבעיא אליבא דרבנן דפליגי אר"א וקי"ל כוותייהו דאפילו תרומה אינה טובלת וכ"ש מעשר ראשון או מע"ש וא"כ בשאר הפירות שהפריש מהם מע"ש בשבולין פשיטא דלא טבלו ומאי דקא מיבעיא ליה הוא על מע"ש עצמו למ"ד דממון הדיוט הוא אפילו בגבולין וחייב להפריש ממנו תרומה גדולה ומעשר ראשון אי חל עליו שם טבל בעודן שבולין מפני חלק התרומה וחלק מעשר ראשון אשר בתוכו כיון דכל עוד שלא נפדה אסור לאכול ממנו בגבולין מפני איסור אכילת מע"ש חוץ לירושלים ואיכא למימר דכל דע"י הפרשתו חל עליו איסור אכילה בכה"ג נטבל וחל עליו נמי איסור טבל דכיון דנאסר ע"י קריאת שם מעשר שני מצד עצמו שמו טובלו לאוסרו ג"כ מחמת איסור טבל דאע"ג דלא דמי למעשר ראשון שהקדימו בשבולין דאמרינן דשמו טובלו דמעשר ראשון שאני דכיון דתרומת מעשר לא שיך אלא עד שיפריש מעשר ראשון ואי לאו דמפריש מעשר ראשון א"י לקרות שם לתרומת מעשר דנמצא דקריאת שם מעשר ראשון גורם לתרומת מעשר כה"ג שייך לומר דשמו טובלו לתר"מ משא"כ במע"ש דאין קריאת שם מע"ש גורם להתחייב בתרומה גדולה ובמעשר ראשון דבלאו הכי היה יכול לקרות שם תרו"ג ושם מעש"ר הקודמים למע"ש ואם יש טעם לומר דבמע"ש שמו טובלו לת"ג ולמעש"ר הוא משום דאגב דנחית ליה איסור מע"ש בגבולין נחית ליה ג"כ איסור טבל והנה כי כן אם עשאו תר"מ על מקום אחר לא חשיב כתורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו כיון דכבר חל עליו שם טבל דמדמינן ליה כגדיש שנדמע דס"ל להירושלמי דגדיש שנדמע בעודו שבולין דהיינו דקרא שם תרומה בתוך הגדיש ולא הפריש אלא דקרא שם וסיים מקומם בצפונו או בדרומו דכה"ג דסיים מקומם קרא שם וכדתנן בפ"ג דתרומות משנה ה' יע"ש וכה"ג דכבר חל שם תרומה בתוך הגדיש כל זמן שלא הפריש התרומה ממנו ממש הרי צד צפון או צד דרום שסיים בו התרומה הוא מדומע דיש בו תערובת תרומה ובתוספתא בפ"ד ממסכת תרומות ומייתי לה בירושלמי בפ"ג דתרומות עלה דמתניתין הנזכר וז"ל האומר תרומת הכרי הזה בצפונו מחציו כלפי צפון מדומע דברי רבי וחכמים אומרים עושין אותו כמין כי רשב"ג אומר נוטל את התרומה בצפון צפונו ע"כ דמתבאר מזה דמר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל זמן שלא הוציא התרומה משם אותו המקום הוא מדומע וא"כ בקורא שם בצפונו בגדיש בשבולין הרי המקום שסיים מדומע הוא עד שיוציא התרומה מהמקום ואע"ג דעד השתא היה מותר לאכול עראי מכל הגדיש מ"מ משעת קריאת שם אסור לישראל לאכול עראי מאותו מקום שסיים התרומה מפני איסור תרומה לזרים שיש בתוכו וס"ל להירושלמי דבכה"ג דקריאת שם תרומה גורם לאסור לישראל מלאכול עראי אפילו רבנן דפליגי אר"א וס"ל דתרומה אינה טובלת מודו דככה"ג טובלת דכיון דע"י קריאת שם תרומה חל עליו בצד צפון איסור אכילת עראי לישראל מפני התרומה מגו כי חל איסור תרומה חל נמי איסור טבל עליו גם על הכהן דאסור לאכול ממנו עראי כיון דנטבל למעשר ראשון ולמע"ש וא"כ אפשר דה"ה במקדים מע"ש בשבולין די"ל דכיון דע"י הפרשה אסור לאכול ממנו עראי בגבולין עד שיפדה מגו כי חל איסור מעשר שני עליו לאוסרו חל עליו אפי איסור טבל דנטבל לתרו"ג ולמעשר ראשון או דילמא לא דמי הא דמע"ש לגדיש שנדמע דהתם כיון דסברא הוא דתרומה טובלת דכיון דהתחיל אחד מהחיובים שבו הרי עשאו כאילו הגיע לעונת מעשרות כמו שהוא סברת ר' אליעזר א"כ י"ל דאפי' רבנן מודו כשקרא שם תרומה בצפונו דכיון דנעשה מדומע מפני איסור תרומה חל עליו איסור טבל דמעש"ר ומע"ש אבל בהקדים מע"ש דאף דכשימרחנו חייב בתרומה ומעשר ראשון מ"מ כיון דבעודו בשבולין לא הפריש ממנו לא תרומה ולא מע"ר לא בקריאת שם ולא בהפרשה גמורה איך מפני שחל עליו איסור מ"ש בגבולין שהוא אופן איסור אחר שאינו מאחד מהחיובים דרביע עלייהו אחר מירוח יחול עליו דין טבל דאפשר דהרי זה דומה כעיסה שנדמעה ולאו דוקא עיסה קאמר אלא כקמח שנדמעת כלומר שעומדת לעיסה ומיירי בקמח של טבל שעדיין לא הפריש ממנה תרומה ומעשרות וקרא עליה שם תרומה ומעשרות וסיים להם מקום בצפון או בדרום דזה הקמח כל זמן שלא הוציא ממנה בפועל התרומה והמעשרות הרי אסורה לישראל משום תרומה ומעשרות המדומע בה דבכה"ג פשיטא דלא אמרינן דכיון דחל על קמח זה איסור אכילת עראי מצד קריאת שם תרומה ומעשרות חל עליה נמי איסור טבל דחלה דאף ע"ג דעדיין לא נתגלגלה אסור לאכול ממנה עראי אף דעיסה עד שלא נתגלגל מותר לאכול ממנה עראי וע"כ דה"ט דכיון דלגבי איסור טבל דחלה איסור זה דחל עליה איסור תרומה ומדומע הוא איסור אחר ואינו מסוג חיוב חלה ואין לו שייכות עמו מש"ה לא שייך לומר דנטבלת לחלה ואפי' הכהן אסור לאכול ממנה וא"כ ה"ה בנדון דידן דמעשר שני שהקדימו בשיבולין דאינו נטבל מחמת איסור אכילת מעשר שני בגבולין ואפשר דלפי מאי דמסיק דמה בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמע משום דעיסה שנדמע עד שלא נדמע עבר והפריש ממנה אינה חלה דהמפריש חלה קמח אינה חלה אין טעם עיסה שנדמע דפטורה משום דאיסור תרומה הוא איסור אחר דלא שייך באיסור חלה אלא הטעם הוא מפני דאי אפשר דיחול שם טבל דחלה בעודה קמח משא"כ בגדיש וא"כ כפי טעם זה אפשר דדין מעשר שני דומה לגדיש שנדמע דמעיקרא קס"ד דש"ס דטעמא דעיסה שנדמע הוא מפני שהוא איסור תרומה דאין לו שייכות באיסור חלה ואח"כ מייתי הש"ס הא דכל הני אמוראי דס"ל דהטעם הוא משום דלא מצי חייל שם טבל לחלה בקמת וא"כ כפי זה מעשר שני דינו כגדיש שנדמע ואין לומר דכפי פי' זה נמצא דבעיא זאת דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר מיירי בגבולין דמעשר שני אסור באכילה וא"כ איך אפשר שיעשה המעשר שני עצמו תרומת מעשר על מקום אחר כיון דעכ"פ אף דעושה אותו תרומת מעשר לא מפני זה פקע מניה קדושת מעשר שני שכבר חל עליו בהיות דאף דחייב בתרומה גדולה ומעשר ראשון הא יכול להפריש עליו משאר הפירות דמפריש מהם תרומה ומעשר ראשון לפי חשבון המעשר שני נמי וא"כ בעושה אותו תרומת מעשר על מעשר ראשון אכתי קדושת מעשר שני עליו ואסור לאכלו בגבולין וכיון דאינו ראוי לאכילה לכהן לא חייל שם תרומה דבעינן תתן לו ולא לאורו דבעינן ראוי לאכילה דאפשר דהכא הבעיין ס"ל כמ"ד בש"ס דילן בפ' כל שעה דף ל"ג ע"א גבי הפריש חמץ תרומה דכל דהיה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ בתלוש דקדשה התרומה אף דלא קרינן תתן לו דאינו ראוי לאכילה יע"ש ועוד דאפי' את"ל דהירושל' לא ס"ל הכי וכדמוכח בירושלמי בפ"ק דפסחים סוף הלכה ד' דאמרי' התם חמישית כר"י הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכילה בלבד יעו"ש מ"מ מעשר שני שאני דכבר ראוי לאכילה בירושלים ויכול הכהן להעלותו לירושלים ולאוכלו שם או אפשר דאה"נ דהעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר מחייבינן ליה שיפדה אותו ואח"כ יתננו לכהן:

זה נראה לע"ד בפירוש דברי הירושל' הנזכר ואף כי אין הפי' מרווח כ"כ מ"מ לפי חומר הנושא הפי' היותר נכון הוא פי' זה כי כבר ראיתי מה שפירשו המפרשים ולע"ד אין פירושם עולה כהוגן כי הרב שדה יהושע הביא הפי' שפירש מהרש"ם וז"ל בקיצור גדיש שנדמע היינו כשהעומרין עשויין כרי קרויין גדיש וכו' ונפל בגדיש חטים של תרומה וכו' וא"כ כשנדמע שנפל בו תרומה מצא מין את מינו וניעור ומצטרפין חלק תרומות שבמעשרות ובעינן מאה כנגד כולן וכו' והכא מיבעיא לן האי מעשר שני שהקדימו בשבולין וכו' היכי מידמי ליה דאי תימר דדומה לגדיש דנדמע אהני קריאת שם וכוליה הוי תרומה דלא פקע לה מעשר שני מיניה דניעור חלק התרומה ותרומת מעשר שבו ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו וכו' עכ"ל ולע"ד אין פי' עולה יפה דאיך שייך לומר הכא מצא מין את מינו וניעור להצטרף חלק התרומה שבו ובעינן מאה כנגד כולן כיון דתרומה שבו עדיין לא קרא עליהם שם תרומה ולא הוקדשו ואין עליהן אלא שם טבל באופן דאפי' הכהן אסור לאוכלם ובפירוש אמרו בירושלמי ברפ"ק דתרומות גבי מתני' סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו' וז"ל תני רבי חייא טבל מעלה וקורא שם למעשרותיו ע"כ וכתב מהרש"ס עצמו שם וז"ל טבל מעלה כגון שנפלה סאה תרומה למאה סאין של טבל בטלה ותעלה הסאה לכהנים ושרו אחרנייתא ומפריש מעשרות של הטבל ולא תאמר דלא בטיל דהא קרוב לשלשה סאין של תרומה איש בתוכו וכ"ש אם נאמר מגו דאי עביד כוליה תרומה בר מכל שהוא מצי עביד מצא מין את מינו ונעור קמ"ל דכחולין דמו ומסייע נמי חלק התרומה לבטל עכ"ל ואין לומר דהבעיין דהכא לא ס"ל הכי דהא ברייתא הוא דתני רבי חייא ואמרינן עוד התם אמר רבי יוסי מתני' אמרה כן סאה תרומה וכו' ולאו טבל הוא ע"כ ועוד דלפי פי' הרב איך שייך לומר גדיש שנדמע את אמר חייב דמה שייך לומר לשון חייב דמשמע דגדיש שנדמע חייב בתרומות ומעשרות דכבר נטבל כיון דלענין ביטול במאה עסקינן דבעינן ק' כנגד כולן ועוד דמהו הדמיון דמדמי מעשר שני לגדיש שנדמע דכשם דגבי גדיש אמרינן מצא מינו את מינו ונעור כן אמרינן דנעור חלק התרומה ותרומת מעשר שבו ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו דמשמע דאי לאו דמדמי לדין גדיש דאמרינן דנעור חלק התרומה שבו שירת הדין היתה דאם עשאו כולו תרומת מעשר על מקום אחר לא חייל כלל דהא ליתא דלענין לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כיון שהוא טבל לתרומה גדולה ולמעשר ראשון הרי ראוי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר אף דלא נאמר דנעור התרומה שבו דכל דבר שהוא טבול לתרומה יכול לעשותו תרומה על מקום אחר וכדאמרינן דבן לוי יכול לעשות מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו תרומה גדולה על מקום אחר וכמ"ש הר"ם בפ"ב דתרומות דהכי אמרינן בספרי זוטא יעו"ש ומ"ש הרב דהוה אמינא דהוה פקע ליה מעשר שני מיניה דנראה דהאי טעמא דאי לאו דאמרינן דנעור התרומה שבו לא הוה חייל שם תרומת מעשר על מקום אחר בכולו כיון שנתקדש וחל עליו שם מעשר שני הא ליתא דאף דחל עליו שם מעשר שני לא מפני זה אינו חל עליו שם תרומת מעשר על כולו דחלות שם תרומת מעשר עליו אינו מפקיע קדושת מעשר שני מיניה דאפילו הכהן שיתן לו צריך שיאכל אותו בקדושת מעשר שני ואי משום דבגבולין אינו ראוי לאכילה ולא ניתנה תרומה אלא לאכילה הא כבר כתבנו דכיון דראוי לאכילה בירושלים ראוי לאכילה מיקרי ובפרט אם נאמר דהישראל חייב לפדותו קודם שיתן אותו לכהן באופן דלע"ד דאין מקום לפירושו כלל וגם מה שפירש מהר"ר אליהו בביאורו שדרך קצת על דרך שכתבתי לע"ד אינו נראה בעיני שהרי כתב דגדיש שנדמע היינו גדיש שנתערב בו שבולת אחת של תרומה חייב כל הגדיש בתרומה והוה ליה כאילו נתמרח ונגמר מלאכתו ואסור לאכול ממנו הכהן כדין טבל עד שיתרום ממנו שיעור תרומה שיש בגדיש זה לבד השבולת שנתערב וכיון דטבל הוא ע"י דימוע זה יכול לעשות הכל חוץ משבולת אחד תרומה למקום אחר עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דהיכן מצינו שורש דבר זה דמפני שנדמע כל הגדיש ואסור מפני התרומה שנתערב דנעשה הכל טבל ואפילו הכהן אסור לאוכלו ועוד דכיון דשבולת אחד של תרומה היא שנתערבה הרי מן התורה בטלה ברוב ומותר הכל ומה גם דבשבולת אחד בתוך הגדיש קרוב לודאי דאיכא מאה שבולין של חולין ושבולת של תרומה עולה באחד וק' דכבר כתבנו דמפורש בירושלמי דתרומה עולה באחד וק' אפילו נפלה לק' חולין של טבל ואפילו את"ל דמיירי בדליכא ק' בגדיש כנגד התרומה מ"מ מן התורה בטילה ברוב וכיון דמן התורה לא חל עליה שם טבל כיון דמותר כל הגדיש איך יכול לעשות כל הגדיש תרומה למקום אחר כיון דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו לדבר שנגמרה מלאכתו ועוד לפי זה מה דמיון יש למעשר שני שהקדימו בשבולין עם גדיש שנדמע ואי משום דס"ל דמיירי בגבולין וכיון דאסור מצד עצמו מחמת שם מעשר שני חל עליו שם טבל ע"ד שפירשתי אני כל כי הא הו"ל לפרש: