מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה סג

הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותן תרומה טמאה לכהן שירצה עד כאן לשונו והדבר קשה דאיך כתב הר"ם תרומה טמאה סתם ולא פירש שמן שריפה כמתני' דבתרומה טמאה דלא חזיא להדלקה אמאי לא חיישינן שמא יאכלנה ונראה שזה היתה כוונת מרן הכ"מ שכתב שם קשה דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה עכ"ל דלכאורה יש לגמגם בדבריו דמאי קשיא ליה על הר"ם הא במתני' קתני שמן שריפה שהיא תרומה טמאה ומה שיאמר במתני' יאמר על הר"ם אך לפי האמור א"ש דמתני' [דקתני[ שמן שריפה לק"מ מטעם האמור משא"כ בדברי הר"ם דכתב סתם תרומה טמאה קשה וצ"ל דדעת הר"ם הוא דלא חיישינן אלא בתרומה טהורה דיש לחוש דעביד שני איסורים שיטמאנה ואסור לטמא התרומה טהורה כמ"ש הר"ם בפי"ב מהלכות תרומות וגם יאכלנה דבכה"ג דעביד ב' איסורים חיישינן אבל בתרומה טמאה דבלאו הכי היא טמאה בשביל איסור אכילה לבד לא חיישינן וכן נראה מדברי הר"ם בפירוש המשניות יעו"ש ובמ"ש הר"ם שם דבין תרומה של תורה ובין של דבריהם אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם י"ל דהא אמרינן במתניתין דחלה ומייתי לה בפ' כל הבשר דף ק"ד דחלת ח"ל ניתנת לכל כהן ופירשו בירושלמי דלכל כהן הוא אפילו לכהן עם הארץ וכן כתב רש"י שם בפרק כל הבשר והטעם הוא דכיון דחלת ח"ל מדרבנן היא לא חיישינן שמא יאכלנה בטומאתו ואם כן איך כתב הר"ם דאפילו תרומה דרבנן אין נותנין לעם הארץ ואין לומר דהר"ם סבירא ליה כמ"ש התוספות משם ר"י דהיינו דוקא כשאין שם כהן חבר אבל כשיש כהן חבר אין נותנין לעם הארץ אפילו בחלת ח"ל כמו שמתבאר מדבריהם שם בפ' כל הבשר דהא ליתא דעיקר דברי התוספות לאו משום חשש איסור טומאה הוא אלא משום דסבירא להו דהלכה כרבי שמואל בר נחמני דאין נותנין אלא למחזיק בתורת ה' וסבירא להו דהוא הדין בחלת ח"ל דרבנן אבל לדעת הר"ם דנראה דהשמיט סברת רבי שמואל בר נחמני וסבירא ליה דלא קיימא לן כוותיה משום חשש איסור טומאה לא חיישינן ואפי' בדאיכא חבר נותנין לעם הארץ ומה גם דאי מיירי הר"ם כשיש כהן חבר וס"ל כסברת התוספות א"כ מ"ש בתרומה טמאה שכתב שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כיון דס"ס תרומה טמאה בכלל מתנות כהונה וראיתי בתשובת הרדב"ז ח"ב בלשונות הר"ם סימן רצ"ג שכתב בדעת הר"ם די"ל דסבירא ליה להר"ם דכל המתנות אינן ניתנין לעם הארץ כרבי שמואל בר נחמני משום אחזוקי תורת ה' אלא דוקא תרומה טמאה אמר נותנה לכל כהן שירצה דמוטב שיאכל אותה ע"ה משריפתה אע"ג דמותר לכהן להסיקה תחת תבשילו מוטב שיאכלנה ע"ה דהא דאמרינן אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה' ה"מ כשהכהן המחזיק יכול ליהנות דרך כבוד אבל תרומה טמאה מוטב שיאכלנה כהן עם הארץ ולפיכך כתב נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה עכ"ד ודבריו תמוהים בעיני דאם ס"ל להר"ם דמן הדין נותנין לחבר איך מפני שכהן עם הארץ יאכלנה לתרומה טמאה ויקיים מצות אכילה מוטב שיתן אותה לכהן עם הארץ לקיים מצות אכילה כיון דמצוה הבאה בעבירה היא דאסור לאכול תרומה טמאה ואדרבא אפילו אם לא היה מצוה ליתן לחבר כל מתנות כהונה בתרומה טמאה מצוה ליתן לחבר כדי שלא יעבור כהן עם הארץ על איסור אכילת תרומה טמאה וכ"ש דבלאו הכי לכל מתנות כהונה החבר קודם:

ועוד דכפי הנראה הרמב"ם לא סבירא ליה לענין הלכה כרבי שמואל בר נחמני וכן מתבאר מדברי הרמב"ם עצמו שכתב הכא דאין נותנין תרומה טהורה לעם הארץ מפני שאסור לאכול תרומה טמאה אלמא עיקר הטעם הוא משום חשש טומאה ולא מטעם דבעינן מחזיק בתורת ה' ועינינו הרואות דבכל מתנות כהונה דאין בהם קדושה וליכא חשש איסור טומאה לא הזכיר הר"ם כלל הא דאין נותנין אלא לחבר לכן נראה דמ"ש הר"ם דאפילו תרומה מדבריהם אין נותנין לעם הארץ מפני חשש טומאה מיירי בתרומה דרבנן דעיקרה מן התורה כגון תרומה בזמן הזה דאף דהאידנא בזמן הזה מדבריהם מכל מקום מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כתרומה בזמן הבית ולא אמרו להקל בחלת ח"ל שיכול ליתן לעם הארץ אלא מפני שאין לה עיקר מן התורה דחלת ח"ל עיקרה מדרבנן וכיוצא בחילוק זה כתב רש"ל בפ' כל הבשר סי' ג' לענין תלה יעו"ש:

והנה בהא דאין נותנין תרומה לעם הארץ מפני איסור טומאה מפורש בתוספתא ברפ"ב דדמאי דהוא הדין דאין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר וז"ל כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר האוכל תרומת עם הארץ משלם קרן וחומש לכהן חבר וחבר נוטל דמים ומפייס לעם הארץ עכ"ל וכלשון הזה איתא בתוספתא ברפ"ו דתרומות יעו"ש ותוספתא זאת הובאה בירושלמי בפ"ו דתרומות באופן אחר וז"ל אכל תרומת חבר משלם לחבר תרומת עם הארץ משלם לעם הארץ ופריך ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ ומשני כיצד הוא עושה נותן שתיהן לכהן הבר ונוטל דמי אחת מהן ונותן לכהן עם הארץ רבי בון בר חייא אמר קומי רשב"ל אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו ברם דמאן דאמר מתנתו מקדשתו בלא כן אינו צריך זכיה אמר ליה במזכה על ידי אחר עכ"ל הירושלמי ופירש מהר"ש סירלי"ן ז"ל וז"ל מוסר טהרותיו לעם הארץ דהא תשלומין דתרומה הוא ומוסר תרומה לעם הארץ ואסור כדאיתא במסכת דמאי ונוטל דמי אחד מהם שמוכרה לחבר בדמים של תרומה ואותם הדמים נותן לעם הארץ הפרשתו מקדשתו דמש"ה איקרי מוסר טהרותיו דתרומה הם מיד קודם שיבואו לידו ולדידן דקיימא לן כרבי אין כאן מוסר טהרותיו בלא כן אינו צריך זכיה בתמיה והלא צריך שיזכה בה הכהן עם הארץ כי היכי דליחול עלה שם תרומה אמר ליה במזכה ע"י אחר מיירי האי דפרכינן ולא נמצא מוסר טהרותיו וכו' דקא חייל עלה שם תרומה והתימה על הר"ם ז"ל למה פסק בפ"י מהלכות תרומות אכל תרומת עם הארץ משלם לחבר ונוטל דמיה ממנו ונותן לעם הארץ שאכל תרומתו שאין מוסרין טהרות לעם הארץ דכיון דקיימא לן כרבי מחבירו ופסק כרבי יוחנן דמשלם לשבט היה לו לומר כן משלם לעם הארץ דאין בה קדושת תרומה עד שתבא לידו בד"א שלא זיכה לו ע"י אחר אבל אם זיכה לו ע"י אחר נותנה לחבר ומוכרה לו בדמי תרומה והדמים ניתן לעם הארץ שאין מוסרין טהרות לעם הארץ ויש בזה קיצור גדול עד כאן לשון מהרש"ס והמתבאר מתוך פירושו דע"כ לא אסרינן לשלם לעם הארץ אלא למאן דאמר דמשעת הפרשה נעשה תרומה או אפילו למאן דאמר עד שעת נתינה אי זיכה לו על ידי אחר כיון דבשעת מסירה כבר היתה תרומה אבל למ"ד עד שעת נתינה ולא זיכה לו על ידי אחר דנמצא דבשעת מסירה ליד עם הארץ עדיין לא היתה תרומה עד שהגיעה לידו לא חשיב כמוסר טהרותיו ועל פי זה תמה על הר"ם דקצר ואני תמיה דאיך אפשר לפרש פירוש זה בירושלמי הא כיון דטעמא דאין מוסרין טהרות לע"ה הוא כדי שלא יטמא אותם אם כן מה לי אם חל שם תרומה משעת הפרשה או עד שעת נתינה מכל מקום כיון דבשעת נתינה התשלומין עושים תרומה נמצא דחשיב כמוסר טהרותיו לעם הארץ דעל ידי נתינה זאת גורם לטמא טהרותיו דכל דעל ידי נתינה זאת ע"כ נעשית תרומה פשיטא דמסתברא דחשיב כמוסר טהרותיו ממש כיון דעל ידי מעשה הנתינה נמשך ממנה דממילא גורם טומאה לתרומה דזכיית העם הארץ בתשלומין וחלות שם תרומה עליהם בב"א הם באים דבגמר חלות הזכיה חל שם תרומה עליהם וכיון דהנותן יודע בודאי דכן יהיה פשיטא דאינו יכול למוסרה לעם הארץ ועוד דלפי פירושו לשון הירושלמי דחוק דמוקי לה הא דפריך ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ במזכה לו על ידי אחר דמי הכניסנו לומר דמאי דקתני בברייתא אכל תרומת עם הארץ משלם לעם הארץ לא הוי כפשטא אלא דמוכרה לכהן חבר בהיות דאפשר לומר כפשטא דנותנה ממש לעם הארץ והאי תנא דברייתא סבר כמאן דאמר מתנתו מקדשתו וליכא משום מוסר טהרותיו לעם הארץ ולמה צריך לומר דמיירי במזכה על ידי אחר דבהכי אפילו למאן דאמר מתנתו מקדשתו צריך למוכרה לכהן חבר כיון דלשון הברייתא לפי מה שהביאו בירושלמי הוא דאכל תרומת עם הארץ משלם לעם הארץ ואפשר לאוקומה כמאן דאמר מתנתו מקדשתו לכן נראה לע"ד פשוט דאין כוונת הירושלמי כפירוש הרב דודאי אפילו למ"ד מתנתו מקדשתו איכא משום מוסר טהרותיו לעם הארץ מטעם האמור ועל זה פריך ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ לכ"ע אפילו למאן דאמר דמתנתו מקדשתו ומשני דלשון הברייתא לאו דוקא אלא כיצד הוא עושה נותן לכהן חבר ונוטל דמי תרומה ממנו ונותן לכהן עם הארץ ועל זה פריך דהתינח אי האי תנא סבר כמ"ד הפרשתו מקדשתו דלמ"ד הכי לא צריך לקיים מצות נתינה כדי שיחול שם תרומה עליה אבל למ"ד דמתנתו מקדשתו דבעינן ונתן לכהן את הקדש דעל ידי מצות נתינה מתקדש והמתנה צריכה ליתנה לעם הארץ וכיון שאינו נותן לע"ה גוף התשלומין כי אם הדמים אין כאן נתינה דמה שנותן לכהן חבר ולוקח ממנו הדמים הו"ל כאילו מכרו לו לכהן חבר ולא נתקיים הנתינה בגוף התשלומין דכיון דנתינה כתיב ביה ונתן לכהן את הקדש בעינן דליהוי נתינה כדרך מתנה בלא לקיחת דמים ממנו וכדאמרינן בפ"ק דב"מ דף י"א עמוד ב' דמתנות כהונה אינו יכול לזכותם לכהן בקנין סודר דמתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין דרך מקח וממכר ע"כ וכתב רש"י נתינה כתיב בהו וכו' לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא שזה נותן כליו תחתיהן ונראה כמוכרן לו עכ"ל וא"כ הכא דכתיב ונתן לכהן את הקדש נתינה כתיב ביה ובעינן דרך נתינה ולא דרך מקח וממכר ואיך ע"י שמוכרן לכהן חבר יוצא ידי חובת מצות נתינה לכהן את הקדש וע"ז משני דלמ"ד מתנתן מקדשתן מיירי במזכה ע"י אחר דהיינו שנותן לכהן חבר כדי שיזכה לע"ה בעל התרומה וכיון שזכין לאדם שלא בפניו הרי קיים מצות נתינה כאילו נתן בידו ממש ואח"כ נותן הדמים לו וחשיב כאילו קונה החבר בדמים מעם הארץ ועפ"י פירוש זה לק"מ על הר"ם מה שהקשה מהרש"ס דקיצר בדבריו ואף על גב דאנן קיימא לן כרבי מחבירו דמתנתן מקדשתן וא"כ היה צריך הר"ם לפרש דמיירי במזכה לע"ה ע"י כהן חבר דבלא"ה לא מקיימת מצות נתינה ולא קדשי התשלומין י"ל דסבירא ליה להר"ם דמאי דאמרינן בירושלמי דמיירי במזכה ע"י אחר לאו דצריך שיאמר בפירוש לחבר זכי בתשלומין אלו לכהן ע"ה בעל התרומה וכל דלא פירש שיזכה לו לא מהני דאפילו סתמא כל שמפרש ואומר שזה שמוכר לו הוא תשלומין מתרומה שאכל מפלוני כהן ע"ה ומטעם שאינו יכול למוסרו ביד ע"ה נותן לו כדי ליתן לו הדמים סתמו כפירושו דכיון דאי אפשר לקיים מצות נתינה וחובת תשלומין בדבר שראוי להיות קידש אם לא שיזכו הבעלים תחלה בגוף התשלומין מסתמא נעשה כאילו אומר לו זכי מדין זכיה בגוף התשלומין לבעלים ואחר כך שתזכה תקנה אותם בדמים ומצינו אופן כזה דאפי' בסתמא אמרינן דחשיב כאילו אמר זכי בהם לבעלים כמה שכתב הטור בא"ה סי' ק"ך משם הרמ"ה וז"ל כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריך לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבי מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחותו קא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכי לאתתא בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באים כאחד עכ"ל וכתב הדרישה שם וז"ל ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כא' פי' העדים אינם יכולין לזכות הנייר לבעל אם לא ע"י אחר ובקבלת האשה שמקבלת הגט כאילו היא מקבלת אותו מהעדים בשביל הבעל לזכות לו הנייר ומאחר שנעשה הזיכוי בקבלתה ג"כ נעשו הגירושין הכל בפעם אחד עכ"ל וכתב הרב דברי אמת, בקונטרס דס"ג ע"ג דשורש דברי הרמ"ה מצינו בירושלמי בפ' האיש מקדש דאמרי' דאם אמרה תנהו לעני ונתנו לעני מקודשת ואמרו דה"ט כרבי אילא דהעני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו יעו"ש דמוכח משם ד פי' לא אמר המקדש בפירוש לעני זכי ביה לאשה ותחזור ותזכה בו עם כל זה נעשה כאילו אומר בפירוש והעני יוכה בתחלה לאשה ואח"כ חוזר וזוכה בו וכ"כ בדין הרמ"ה דבקבלת הגט האשה מיד השליח זכתה לבעל וזכתה היא ג"כ בגט וכיוצא לזה כתב הרב הנזכר שם דה"ט דהרמב"ן והרמ"ך דס"ל דקנין סודר צריך בסודר של הקונה ומה שהעדים קונים בסידר שלהם הוא משום דמקנים סודרם לקונה ע"י המקנה דמתחלה זוכה המקנה הסודר לקונה מדין זכיה ע"י אחר וחוזר וזוכה לעצמו וע"י מקנה לו הקרקע יעו"ש ובכל אלו אמרי' הכי אפי' בסתם שלא פירשו שיזכה להם אלא מסתמא אמרינן דנעשה כאילו אמר שיזכה בעדם וה"ה הכא דכיון דאומר לכהן חבר שאלו התשלומין הם תשלומי תרומה שאכל מע"ה ושאינו יכול ליתנם בידו משום דאין מוסרין טהרות ביד ע"ה הרי מסתמא הכהן חבר זוכה ביד הבעלים מדין זכיה ע"י אחר וחוזר וקונה לעצמו ומש"ה לא פירש הר"ם דמיירי במזכה לו ע"י אחר דס"ל דאפי' סתמא חשיב כאילו מזכה לו ע"י אחר בפי' ומהירושלמי הזה יש לדקדק קצת על מ"ש הרב מחנה אפרים בהלכות זכיה סימן ל"ג שכתב משם רש"ל שכתב דאם אין כהן בעיר שיכול לזכות לכהן החמש סלעים ע"י אחר וכתב על דבריו וז"ל ולע"ד אין נראה לי כן דכיון דהתורה חייבתו לזה באחריותם עד דמטו ליד כהן נראה דודאי לא מהני זכייתו אלא לענין דלא מצי למהדר ביה אבל באחריותיה קיימי דלא גרע מהאומר תן מנה זה לפלוני בעל חובי דאע"ג דאם רצה לחזור אינו חוזר אפ"ה באחריותיה קיימי וחמש סלעים של בן חוב הוא ולפי דעתינו נראה דאם אין כהן בעיר אין תקנה לקיים המצוה כשיזכה לו ע"י אחר דכיון דחייב באחריותם עדיין לא קיים המצוה עכ"ל ואם איתא כסברת הרב א"כ הכא דמוקי לה דמזכה ע"י אחר כיון דחוב הוא דחייב לכהן ע"ה ובא לשלם לו מאי אהני מה שמזכה לו ע"י אחר לקיים מצות נתינה דונתן לכהן את הקדש כיון דבתר הזכיה אכתי חייב באחריותו כדין חוב בעלמא דאע"ג דאינו יכול לחזור אפ"ה באחריותו קאי וכל דחייב באחריותו עדיין לא קיים מצות נתינה ולמ"ד מתנתם מקדשתם בעינן נתינה גמורה עד דאיכא קיום מצות נתינה אלא ודאי דהעיקר כסברת רש"ל דכל דמזכה לו ע"י אחר ולא מצי למהדר ביה אף דחייב באחריותם עדיין קיים מצות נתינה ויש לחלק קצת ודו"ק ובעיקר הירושלמי י"ל קצת דאמאי לא מוקמינן לישנא דברייתא דקתני אכל תרומת ע"ה משלם לע"ה באופן דהוי יותר קרוב לפשטא דברייתא דקתני אכל תרומת ע"ה משלם לע"ה דמשמע דמשלם לע"ה עצמו ולא ע"י כהן חבר דאפשר לאוקמא דמשלם לכהן ע"ה עצמו דמזכה לו התשלומין ע"י שמניח אותם בחצירו וחצירו קונה לו שלא מדעתו ומאחר דזכה בהם ע"י חצירו ונעשין תרומה נותן לו את הדמים דמי תרומה כיון דבכה"ג דלא ידע שהניחם בחצירו ליכא למימר שמא יעכבם בידו ואיכא חשש איסור טומאה ועוד באופן אחר דאפי' אם ידע שהניחם בחצירו לזכות לו משכחת כשהתנה עמו שיזכה בהם לקיים מצות נתינה על מנת שיחזירם לו בדמיו שיתן לו דהא קי"ל בכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובכה"ג מקיים מצות נתינה וכיון דמכח התנאי חייב להחזיר תו ליכא חשש מסירת טהרות לע"ה דע"כ צריך שיחזירם לו ויקח הדמים ודו"ק:

(מה) אמר רבא תרומת ח"ל אין בה משום כהן המסייע וכו' רב חמא יהיב ליה לשמעיה נראה פשוט דהא דיהיב ליה לשמעיה היינו אפי' שנותן לו בשכרו דהא אמרינן בתוספתא בפרק חמישי דדמאי וז"ל לא יתן אדם תרומת ביתו לשומר ביתו ולא בכור צאנו לרועה צאנו אם נתן להם שכרן נותן להם לשום טובה. לא יתן ישראל בהמתו לטבח כהן לשחוט ולא לרועה כהן לרעות אא"כ נתן להם שכרם עכ"ל ופסקה הר"ם בפי"ב מהלכות תרומות דין י"ט יע"ש דמתבאר מזה דאפי' בתרומה דאורייתא מותר ליתן לשמעיה כל דניתן לו שכרו וע"כ צ"ל דהיינו רבותא דתרומת ח"ל דאפי' בשכרו יכול ליתן לשמעיה וכן כתב בפי' רגמ"ה הביא דבריו הרב כ"י בשמעתין שכתב וז"ל יהיב ליה לשמעיה כהן בשכרו ולא חייש לנראה כמסייע עכ"ל והר"ם בפי"ב מהלכות תרומות השמיט דין זה דתרומת ח"ל אבל כבר הביאו לענין חלה בפ"ה מהל' בכורים דין י"ב כפי גירסת מרן הכ"מ דגריס בדברי הר"ם ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור עכ"ל וא"כ ה"ה תרומה ולפי האמור דמותר ליתן לשמעיה אפי' בשכר פעולתו צריך טעם אמאי השמיט דבר זה דאפי' בדרך פרעון שכר פעולתו מותר ודו"ק: