מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה סא

בטומאה או להאכילה לזרים אבל מתנות כהונה דקדושת דמים נינהו אי אמינא להו דחללו אותם איכא למטעי בהו דנתחללו קדושתייהו לגמרי ואתו למינהו בהו מנהג חולין ומשום דבעי למיתני דאמינא להו אללו נקט התנא תרומה ומעשר דהא ליתא דאי איתא דקאי גם ארישא מאי דפריך ומאי דמשני האי דקאמר הש"ס הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהו סבר תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי דהא דארבעה זוזי לא שייך אלא בסיפא דטובת הנאה אבל ברישא לא שייך:

שוב ראיתי להרב כ"י שהביא פי' הרגמ"ה לשמעתין וכתב גבי מאי דקתני ואם עשו כן חללו וז"ל ואם עשו כן שנתנו להם, בשכרן חיללו הוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהם דין קדושה ולא יפה עשו ולא יצאו ידי חובתן וכו' וגבי מאי דפריך הש"ס ותנא מאי טעמא וכו' כתב וז"ל ותנא קמא דאמר אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי להכי ותנא קמא משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי ומשני אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין את התרומה להוציאה לחולין לא אתי למטעי דאע"ג דאמרינן הכא חללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים ניהו דנפדין אי אמינא חללו אתי למטעי בהו ואתו למינהג בהו מנהג זלזולי דחולין ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון עכ"ל מפורש יוצא מפירוש הרגמ"ה דלפי הגי' דגריס ותנא קמא פי' דלא קאי מאי דפריך הש"ס ותנא מ"ט וכו' אלא ארישא דאין נותנין להם תרומה ומעשר ועלה הוא דמשני הש"ס וע"כ צ"ל דלא גריס הרגמ"ה האי לישנא דנוסחא דידן דקאמר תתחל קדושתייהו אארבע זוזי וכן נראה מתוך לשונו וא"כ כפי פי' הרגמ"ה יוצא לנו לענין דינא דלענין טובת הנאה לא נזכר בש"ס כלל חילוק זה שיש בין תרומה לשאר מתנות כהונה דאפילו במתנות כהונה ובכור שריא טובת הנאה כפשט הברייתא דקתני ובכולן יש להם טובת הנאה ולא קשיא ליה להש"ס דאמאי פתח תנא בלשון וכולן וסיים לומר כיצד ישראל שהפריש תרומה וכו' דס"ל דע"כ צ"ל דחדא מינייהו נקט ובפרט די"ל דנקט התנא לדוגמא תרומה שהוא היותר פשוט דטובת הנאה שרייא כיון דהיא קדושת הגוף ולא אתי למטעי ואין ספק אצלי שפי' זה שפירש הרגמ"ה בשמעתין ס"ל להר"ם ז"ל ומש"ה פסק בפשיטות דטובת הנאה מותר בכל גוונא בין בתרומות ומעשרות ובין במתנות כהונה ובאמת שפי' זה מחוור יותר כי היכי דלא תקשי לן ממתני' דערכין הנזכר ומשאר דוכתין ואפשר דמכח מתני' דערכין וכיוצא הכריעו דהעיקר כפי' זה:

והנה כתב הר"ם בפ"א מה' בכורות דין ט"ו וז"ל היה הבכור בעל מום ואמר ליה בתוך הזמן תנהו לי שאוכלהו עתה או שהוא תמים ואמר ליה תנהו לי בתוך זמן שאקריבנו עתה הרי זה נותנו לו ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה עכ"ל וכתב מרן הכ"מ וז"ל ויראה לי וכו' נראה דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים עכ"ל ויש לתמוה דהא דטובת הנאה דבכור לבעלים כבר כתבו הר"ם בפי"ב מהל' תרומות כנזכר לעיל ובזה לא שייך לומר ויראה לי כאילו הוא דין שהמציא הר"ם דלפי דרכו של הר"ם כאמור מבואר בהדיא בברייתא דשמעתין דקתני וכולן יש לו טובת הנאה וקאי נמי אבכור לדעת הר"ם כאמור אשר ע"כ נלע"ד לומר דמ"ש הר"ם הכא ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה הוא ללמדנו דאפילו בכור תם דחזי להקרבה אין דינו כבכורים שכתב הר"ם בפ"ג מהל' בכורים דהבכורים נותנין אותן לאנשי משמר ובבכור נמי אמרינן בירושלמי בפ"ד דחלה עלה דמתני' ואלו נתנין לכל כהן שירצה וכו' וז"ל יש מהם לאנשי משמר ויש מהם לכל כהן הבכורות והבכורים לאנשי משמר והשאר לכל כהן ע"כ והר"ם בפי' המשנה שם בפ"ד דחלה כתב אמרו בגמ' הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן שירצה וכו' עכ"ל וכוונתו על הירושלמי הנזכר נמצא דלפי הירושלמי בכורות נמי נותנין לאנשי משמר ואף כי בפי' המשנה הביא סברת הירושלמי מ"מ כסברת הירושלמי לא הביא להלכה כי אם בכורים דהוו לאנשי משמר אבל בבכורות לא הביא כלל דהוו לאנשי משמר ואדרבא נראה דעל זה כתב הכא ויראה לי דהבכור נותן לכל כהן שירצה לאפוקי מסברא זאת דאינו צריך ליתנו לאנשי משמר אלא הוי כשאר המתנות דנותן לכל כהן ותלה הדבר בסברתו באומרו ויראה לי ללמדנו דלפי ראות עיניו ולפי הראיות והכרחיות שיש לו ע"כ דברי הירושלמי לאו דוקא ואין הגירסא נכונה ויש סעד לזה מההיא דאמרינן במכילתא בפ' בא על פסוק קדש לי כל בכור וגו' באדם ובבהמה וז"ל באדם ובבהמה את שיש לו באדם יש לו בבהמה יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה דהא הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה ומה בכור אדם רשאי ליתנו לו בכל מקום אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו בכל מקום שירצה לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם שומע אני אף במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה ת"ל באדם ובבהמה ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ע"כ וכלשון הזה אמרינן בספרי בפ' קרת על פסוק כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך יעו"ש וכיון דאיתקש בכור בהמה לבכור אדם ואף בכור בהמה טהורה דמהיקשא זה ילפינן דאין חובה עליו להביאו לבית הבחירה א"כ מהיקש זה יש ללמוד דמה בכור אדם נותן לכל כהן שירצה ואינו לאנשי משמר אף בכור בהמה טהורה נותן לכל כהן שירצה ואין חובה עליו ליתן לאנשי משמר כיון דאין היקש למחצה ועוד יש סעד לזה ממתני' דשמעתין דקתני דאם היה בכור תם ואמר ליה תנהו לי בתוך זמן שאקריבנו עתה הרי זה נותנו לו דאם איתא דדינו כבכורים דנתנין לאנשי משמר אמאי שומעין לו באומר תנהו לי שאקריבנו עתה דכיון דמן התורה אינו נותנו עד זמנו איך יכול כהן דמשמר זה לומר שיתנהו לו קודם זמנו להקריבו במשמר שלו ומפסיד זכות המשמר שיהיה לאחר זמנו דמצד הדין תם זוכים בו בזמנו אם לא דע"כ צ"ל דהבכור דינו כשאר מתנות דנתנין לכל כהן דבהכי א"ש דהר"ם סמך דין זה שכתב ויראה לי סמוך לדין זה וכללו בסעיף א' לרמוז דמזה הדין המציא דבר זה:

ומתוך דברי המכילתא והספרי הנזכר לעיל דקתני ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום יצא לנו קצת ישוב עוד למה שהקשה התוס' בההיא דמעשר בהמה דיליף לקוח מקרא דוכן תעשה דהא איצטריך לרבות עשיה אחרת לשורך דבהמה גסה מטפל בה ל' יום כאמור דהא לכאורה קשה דהאי תנא דמכילתא וספרי הוי דלא כמאן דהא סתמא קתני דמשמע דכל מין בכור בהמה בין דקה ובין גסה אינו מטפל כ"א שלשים יום דומיא דבכור אדם וע"כ צריך לומר דסבירא ליה לתנא דמכילתא וספרי דמהאי היקשא דבאדם ובבהמה אין ללמוד אלא טיפול דל' יום אפילו בבהמה גסה אבל מייתורא דהיקש שני דהוקש לבכור אדם בקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך ילפינן דבהמה גסה מטפל חמשים יום דהיקש זה אי אפשר לומר דבא ללמדנו לטיפול ל' יום דלל' יום זו היא בידינו מהיקשא דקרא דקדש לי כל בכור ולמה איצטריך היקש אחר לזה וא"כ ע"כ לומר דעיקר ההיקש אינו להקישו לבכור בניך אלא לרישא דקרא דמלאתך ודמעך לומר דכזמן הביכורים שהוא נ' יום כן תעשה לשורך וס"ל להתנא דעיקר היקשא הוא לשורך ולא לצאנך דטפי סמך ליה לשורך ממאי דסמיך לצאנך וכל מאי דאפשר לדרוש ההיקש לרישיה דקרא דבכורים למאי דסמיך ליה יותר עדיף טפי כדאמרינן בשמעתין דאדרבא מדסמיך ליה לדסמיך ליה וכיון דעיקר הטעם הוא משום דהיקש זה לא איצטריך ליה לא לשורך ולא לצאנך לענין טיפול ל' יום דהא ילפינן לה מהיקשא דקרא דקדש לי כל בכור וע"כ דעיקר ההיקש הוא לרישיה דקרא דבכורים לא שייך להקשות דאדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה דמעיקרא לא מקשינן לצאנך בהיקש אלא לשורך מקשינן לבכורים דסמיך להו טפי וא"כ כפי זה אין עיקר הדרשה בטיפול בהמה גסה נ' יום מקרא דכן תעשה כ"א מגוף ההיקש ומאי דאמרינן בשמעתין דלתנא דברייתא ס"ל דמקרא דכן תעשה ילפי' דהוסיף לך הכתוב עשיה אחרת היינו משום דס"ל להאי תנא דלא ילפינן מהיקש דקרא דקדש לי כל בכור באדם ובבהמה דבר זה ובפרט לסברת רש"י בפרק לולב הגזול דף ל' ע"א הביא דבריו הרב הליכות עולם דף מ' ע"ב דהא דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו לאו דוקא ג"ש דכל המדות נמי לא נתנו לידרש מעצמן חוץ מק"ו בלבד יעו"ש דלדידיה י"ל דתנא דשמעתין לא קיבל היקש זה מרבו אלא היקש דבכור בניך וכן תעשה וא"כ ע"כ לא ילפינן לבהמה גסה דצריך נ' יום כי אם מקרא דכן תעשה וא"כ י"ל דההיא דאמרינן בפ' מעשר בהמה דלקוח פטור מן המעשר מקרא דוכן תעשה באם אינו ענין היינו לומר דהעיקר כתנא דמכילתא וספרי דדרשי היקשא דקרא דקדש לי כל בכור וגו' לטפול ל' יום דבהכי אייתר לן היקשא דכן תעשה לשורך וע"כ צ"ל דלהיקש לשורך לרישיה דקרא דבכורים אתי ומינה ילפינן דבהמה גסה בנ' יום וקרא דתעשה הוא ללמד על מעשר באם אינו ענין:

ואחרי כתבי כל זה מצאתי בתוספתא בפ"ד דדמאי דתניא הכי רשאי ישראל שיאמר לישראל אחר הילך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן ותן בכור לבן בתי כהן רשב"א אומר אומר אני אף במתנות כן כיצד הרי עלי מאתים זוז לכל מתנות כהונה רשאי שיאמר לו הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן עכ"ל מתבאר מתוספתא זאת דעיקר הגירסא בברייתא דשמעתין כמ"ש הרא"ש בתוספותיו דרשב"א פליג את"ק דלת"ק אפילו במפריש מעות למתנות כהונה אינו רשאי ולרשב"א אם אמר הרי עלי מאתים זוז למתנות כהונה דהיינו שהפריש ר' זוז להלוות לכהן רשאי לומר הילך סלע ותן לבן בתי כהן ובהגלות נגלות גירסא זאת ע"כ גירסת התוספתא היא כמו שכתבתיה ומ"ש בספרים אף במתנות מקודש בכהנים כן ט"ס הוא וצ"ל אף במתנות כן כגירסת הרא"ש ועיין בספר חסדי דוד מה שדחק עצמו לפרש הגירסא הזאת ואולם לפי התוספתא יש ללמוד דאפילו לת"ק מתיר לומר כן אפילו בבכור וצ"ל דהיינו דוקא בבכור תם דהוי קדושת הגוף כתרומה דלא אתי למטעי למינהג ביה מנהג חולין ולא גזרינן תם אטו בעל מום כאשר שיערנו בברייתא דשמעתין לדעת רש"י כנזכר לעיל:

(מד) תנן החלה נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה וכו' וחזינן ביה תרין פירושי א"ד נותנין לכל כהן שירצה ואפילו לע"ה וכו' וא"ד לכל כהן אע"פ שאין משמר שלו וכו' ואיכא למידק דאיך אפשר לפרש הפירוש הב' במתניתין הא במתניתין בכלל כל הני קתני וקדשי המקדש והבכורים וקדשי המקדש אינם נתנין לכל כהן אלא לאנשי משמר דוקא וכן הבכורים דהא תנן בסוף מסכת בכורים ר"י אומר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה וחכ"א ניתנין אותם לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש ואם כן אפשר לומר דמאי דקתני מתניתין דנתנין לכל כהן הוא לומר דאף ע"פ שאין המשמר שלו ומהתימא על רבינו שכתב דפירושא קמא עיקר ולישנא בתרא ליתיה והוכרח להביא ראיה מהירושלמי בהיות דמפשט מתניתין דקתני קדשי המקדש והביכורים דחוי מעיקרו פירוש זה וכ"כ י"ל על התוספות בפרק הזרוע דף ק"ל ע"ב ד"ה מנין וכו' שכתבו ואין לפרש לכל כהן בין לאנשי משמר בין לשאר כהנים דהא בירושלמי קאמר דיש מהם נתנין לכל כהן ויש מהם לאנשי משמר א"כ ע"כ לכל כהן דקאמר היינו בין כהן חבר ובין כהן ע"ה עכ"ל ולא מצאתי טעם נכון למה הוצרכו להוכיח מכת הירושלמי כיון דזה פשוט דקדשי המקדש אינו אלא לאנשי משמר והיאך אפשר לפרש כן ומאי דמייתי רבינו והכי אשכחן לה בגמרא דמערבא במסכת חלה וניתנת לכל כהן בין חבר ובין עם הארץ וכו' אע"ג דההיא דירושלמי קאי לחלת ח"ל דמדרבנן דעלה דמתניתין דקתני חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה אמרינן בירושלמי הכי י"ל דהכי מייתי רבינו דכיון דלישנא דמתניתין דקתני גבי חלת ח"ל ולישנא דמתניתין דאלו ניתנין לכל כהן שוין כיון דלגבי ניתנת לכל כהן דחלת ח"ל פירשו בירושלמי דבין לכהן חבר ובין לכהן ע"ה ה"ה גבי מתניתין מאי דקתני ואלו ניתנין לכל כהן ע"כ הכי פירושו כיון דבלשון אחד קתני להו והרשב"א והר"ן בחי' בפרק הזרוע הביאו ראיה זאת וכתבו וז"ל וכ"מ בירושלמי וניתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ואף על פי שאמרוה בירושלמי גבי חלת עובד כוכבים בארץ ותרומת עובד כוכבים בח"ל מ"מ מינה שמעינן דכל כהן שירצה דקאמרינן ר"ל בין חבר ובין עם הארץ עכ"ל וצריך להבין דנראה דהבינו דהא דאמרינן בירושלמי וניתנת לכל כהן בין חבר ובין עם הארץ קאי לחלת עובד כוכבים בארץ וכן נראה פשט הירושלמי דאמרינן תניא חלת עובד כוכבים בארץ ותרומת העובדי כוכבים בחוץ לארץ מודיעין אותו שאינו צריך ואוכל וניתנת לכל כהן וכו' דנראה דמאי דקתני וניתנת לכל כהן סיפא דברייתא היא וקאי לחלת עובד כוכבים אבל קשה דזה אי אפשר דכיון דקתני דחלת עובד כוכבים בארץ לא חלה קדושה עליה ונאכלת לזרים וזהו מאי דקתני ואוכל כמו שאמרו בש"ס דילן במנחות דף ס"ז יע"ש א"כ איך שייך לומר על חלת עובד כוכבים וניתנת לכל כהן ועכצ"ל דלשון זה דוניתנת לכל כהן לאו סיפא דברייתא דחלת עובדי כוכבים בארץ היא אלא מלתא באנפי נפשה וקאי אמתניתין דחלת ח"ל דקתני וניתנת לכל כהן ומפרש דפירושו הוא אפילו לכהן עם הארץ וכ"כ הר"ש בפרק ד' דחלה גבי מתניתין וז"ל וניתנת לכל כהן מפרש בירושלמי בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה עכ"ל ומ"ש רבינו אבל פירוקא דקושיין אמרי בה רבנן במקום שיש חבר לחבר במקום שאין חבר אפילו לע"ה ולא צריך למטרח בתר חבר או לעכבם עד שיבא חבר ע"כ כן כתבו התוספות בפרק הזרוע דף ק"ל ובפרק כל הבשר דף ק"ד ע"ב ד"ה וניתנת לכל כהן וכו' יע"ש ומ"ש רבינו ולא צריך למטרח בתר תבר היינו דאין צריך שישכור שליח להוליכן למקום שיש שם חבר וכמ"ש הרשב"א והריטב"א והר"ן בחי' יעו"ש ומ"ש ואין צריך לעכבם עד שיבא חבר אין הכוונה דהוה ס"ד דיניחם כן עד שיבא החבר דהא מהיכא תיתי הא אפשר שיתאחר עד שיבא החבר ויופסדו המתנות אלא הכוונה דהיה אפשר דמעלה אותם בדמים ואוכלן וכשיבא כהן חבר יתן הדמים וכדאמרינן בס"פ הזרוע דף קל"ב ע"ב ואם אין שם כהן מעלין אותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן וקמ"ל דכל דיש כהן כאן אפילו ע"ה טפי עדיף ליתן המתנות עצמם כמצוותן לכהן ע"ה ולא ליתן הדמים לכהן חבר:

והנה בעיקר חילוק זה יש לעמוד דהא הא דאמרינן בפרק הזרוע אין נותנין מתנה לכהן ע"ה שנאמר למען יחזקו בתורת ה' לאו דוקא במתנות דהזרוע והלחיים וכו' אלא דכל מתנות כהונה כן ואפילו בקדשי המקדש דהא אמרינן התם ת"ש ר"י ב"ב אומר משפט מלמד שהמתנות דין יכול אפילו חזה ושוק דין ת"ל זה למאי אילימא לחולקו בדיינין אטו חזה ושוק לאו בדיינין מחלקי ופירש"י אטו חזה ושוק וכו' כלום היה יכול לתתם לכהן ע"ה והא מנת נינהו עכ"ל וכן הביא רבינו הא דחזה ושוק וא"כ ניחזי אנן גבי מתניתין דאלו ניתנין לכל כהן דיש מהם דניתנין לאנשי משמר כמו קדשי המקדש והבכורים והחרמים והבכורות כמ"ש כירושלמי איך אפשר לומר דניתנין לכהן ע"ה מיירי באין שם כהן חבר הא אנשי המשמר כולם הם שם במקדש ובכל יום עומדין שם הבית אב הנוגע לאותו יום ומן הנמנע הוא שכל הבית אב יהיו כולם כהנים ע"ה דכיון דמן הדין אין נותנין מנת אלא