מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה נט

הגוף דפשיטא דמכחיש ולא קמבעיא לן אבל מדברי הר"ם אינו נראה כן שכתב דאבעיא הוא אם אסורה כולה בגיזה ועבודה יע"ש באופן דמסוגיא דראשית הגז הנזכר מתבאר דמטעם כחישה אסור בגיזה אפילו במשייר גזותיה ואולם לפי סברת התוספות דבכור דקדושה דמאליה היא לא אסר רחמנא הגיזה כי אם שלא יגוז לכתחלה א"כ הכא קשה אמאי לא מוקי מתניתין אפילו בקדשי מזבח ונ"מ דאם עבר וגזז בכוונה או שלא בכוונה כי אם אחרים גזזו שלא מדעתו דס"ד אמינא דכיון דכבר גזז דליתב לכהן דומיא למאי דסלקא דעתך לאוקמה בקדשי בדק הבית דאף דמדרבנן אסור בגיזה אם עבר וגזז וה"ה בקדשי מזבח באומר חוץ מגזותיה דכיון דעיקר איסור גיזה גופה בקדשי מזבח הוא משום דהקדיש נמי גיזותיה מה שאין כן בכור כמ"ש התוספות חיצוניות א"כ הכא ששייר הגיזה ולא ליהוי כדין בכור דאע"ג דאסור לגזוז התורה משום כחישה מ"מ לא מפני זה נאסרה הגיזה כיון דהיא גופה לא הוקדשה ואם משום דכיון דעיקר הויית הגיזה היה ע"י כתישת הבהמה שהיא קדש חשיב כשיש חלק קדושה בגיזה הא ליתיה דבגוף הגיזה ליכא שום דררא דממונא דהקדש בגווה כי אם כחישת ההקדש היא גרמא בעלמא והא קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכדמסיק רב אשי בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ב לענין האוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל אי לא מעל יע"ש ומדלא מוקי לה בקדשי מזבח בכה"ג ש"מ דס"ל לש"ס התם דכל דבר שאסר רחמנא לגזוז אף אם כבר נגזז הגיזה אסורה אף דלא אסירא מטעם דהקדיש דכיון דהזהיר רחמנא שלא לגוז הוי ליה כמזהיר שלא יהנה מאותה גיזה וי"ל ודו"ק ומהתימא על התוספות חיצוניות הנזכר שלא מצאו מקום ראיה דגיזת עולה או שאר קדשי מזבח אסורה כי אם מההיא דמתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה ואף גם זאת אין אנו יודעים איה מקום דברים אלו כי הרבה חפשתי במסכתא מעילה ובתוספתא ובהרבה מקומות דשייך להיות שם ולא מצאתי כלל בהיות שאין יכולין להביא מסוגיא זאת דפרק ראשית הגז דמוכח מינה דגיזת קדשי מזבח אסורה ואפילו דקדשי ב"ה כיון דהקדיש גם הגיזה:

עוד יש לעמוד בסברא זאת דגיזת הבכור מותרת מחיים מההיא דאמרינן בפ"ק דמכילתין דף ט' ע"ב עלה דאיפליגו ר"י ור"ש דלר"י פ"ח אסור ולר"ש מותר ואמרינן התם דבהאי קמיפלגי דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים וכו' דברי ר"י ר"ש אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור ע"כ ובשלמא אי אמרינן דכל שהזהיר רחמנא שלא יגוז הי"ל כמזהיר שלא יהנה מהגיזה אפילו אם נגזז א"ש דרבי שמעון יליף היתר הנאה דפטר חמור מהאי קרא דכיון דמיעטה קרא מאזהרת גיזה הרי היתר הגיזה אמור שהרי חדית לן קרא שיכול ליהנות בגיזה דאין דינו כבכור בהמה טהורה אבל אם נאמר דלא אסר כי אם שלא לגוז אבל הגיזה עצמה מותרת אפילו בבכור בהמה טהורה מנ"ל לר"ש מהאי קרא היתר הנאה הא אפשר דלא התיר קרא אלא דבפ"ח מותר לגוזזו דאין בו איסור גזיזה כבכור בהמה טהורה אבל לעולם דהפ"ח עצמו אסור בהנאה דכיון דלר"י כיון דלית ליה קרא להיתר מסברא אוסרו בהנאה כ"כ י"ל לר"ש דאה"נ דאסור ליהנות ממנו בעבודה או במכירה או אפילו בגיזה שגזז דלא התיר הכתוב אלא לגוזזו כדי שאח"כ אחר שיפדנו יהיה מותר ליהנות בגיזה שגזז מקודם דלא חדית לן קרא אלא דאין בו ענין איסור גזיזה כבכור בהמה טהורה דדכוותיה קא ממעט בפ"ח ועוד דאפילו לא יהיה מותר הגיזה אחר הפדיון י"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר הגיזה אם יהיה צורך לגוזזו לצורך גוף הפ"ח ועוד דאעיקרא דמלתא איכא למימר דמאי דמיעט קרא פ"ח הוא לאמר דדוקא בכור צאנך אי אתה גוזז אבל אם נגזז מותר הגיזה אבל פ"ח אינו כן דאפילו הגיזה אסור כיון דהפ"ח אסור בהנאה ואין לישב כל זה דע"כ לא כתבו התוספות דהגיזה מותר כי אם בבכור בעל מום אבל בתם הגיזה אסורה מן התורה דהכי דייקי דברי התוספות שכתבו כולה הך שמעתתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא דמלבד דמדברי התוספות חיצוניות הנזכר שהוקשה להם מהא דמועלין בגיזי עולה ש"מ דאפילו בבכור תם קאמרי דאי בבכור תם אסור הגיזה מאי ק"ל מעולה הא התם אפשר דמיירי בגיזי עולה דתם דדכוותיה בבכור גיזת תם אסורה יתר ע"כ דהתוספות דידן כתבו לדחות דאין לחלק דבמתכוין לגוזזו אסורה דהא אפילו בתולש פליגי וכו' ואפילו בעולה תמימה לא מתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי תולש צמר מעולה תמימה וכו' דלפי דרכם דלא חלקו בין היתר דאחר שחיטה להיתר דמחיים דמש"ה כתבו דמשמעתין משמע דגיזת פסולי המוקדשין מותרת מדאורייתא א"כ ה"ה בתם דהא עולה תמימה אמרינן דגיזה מותרת אחר שחיטה אף דנגזז בעודה תמימה ועוד דע"כ ה"ה תם דאם איתא דבתם אסירא מן התורה איך אפשר דבפסולי המוקדשין הוא מותר הא לענין מלקות חייב בפסולי המוקדשין בגיזה ועבודה כתם וכתבו התוספות לעיל בפ"ב דף ט"ו ע"א ד"ה ואהני קרא וכו' וזה לשונם כדתניא לקמן גבי פסולי המוקדשין דהגוזז והעובד בהם סופג את המ' ולא אמרינן דכיון דאתקש לצבי ואיל מפקיע לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא אלא אמרינן אהדריה קרא לאיסוריה ללמד דלענין גיזה דין בע"מ כתם הוא וכשם דבתם אסור כ"כ בבע"מ דאכתי באיסוריה הוא כמו שהיה בעודו תם כדאמרינן לענין מלקות וכן נראה מדברי ר"ש בפ"ג דערלה משנה ג' עלה דקתני מתניתין האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' כתב וז"ל גבי בכור בעיא מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהוא וצריך טעם מ"ש אטו בכור לאו מוקדשין ושמא חדא בתם וחדא בבע"מ ואע"ג דתרווייהו דרבנן דכולה סוגייא דשלהי הלוקח בהמה מוכחא דגיזי פסולי המוקדשין שריא מדאורייתא ואפילו בעולה תמימה וכו' עכ"ל הרי דכתבי דתרוייהו אחד תם ואחד בע"מ אינו אלא מדרבנן אלא דצריך להבין דנהי דאזהרת דלא תגוז בין לתם ובין לבע"מ דבכור אינו אלא שלא יגוז לכתחלה אבל הגיזה לא נאסרה מחמת דעבר על איסור גיזה מ"מ היינו דוקא בבע"מ אבל בבכור תם דיש לו דין קדשים קלים אמאי לא יהיה אסור הגיזה קודם הקרבה כיון דקודם הקרבה דין מוקדשים יש לו ואף דקי"ל דאין מועלין בשלמים מ"מ אסור ליהנות מהם מדאורייתא וכמ"ש התוספות בפ"ק דנדרים וכ"כ התוספות בפ"ק דמעילה דף ג' ד"ה לאו וכו' וכן פירש רש"י בפרק כ"ש דף כז ד"ה בעצי שלמים יע"ש וא"כ איך כ' הר"ש ואע"ג דתרוייהו מדרבנן וכו' הא אפשר לומר דמוקדשין דקתני כל שהוא ומיירי בבכור תם מיירי בצמר שנשר מבכור תם וארגו קודם הקרבה דקודם הקרבה פשיטא דאסור ליהנות בו מן התורם ובהכי אתי שפיר כיון דאיסורו מה"ת אסור בכ"ש משא"כ בע"מ שאינו אלא מדרבנן ובשלמא להתוספות חיצוניות שכתבו וחילקו בין עולה ושאר קדשי מזבח לבכור דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בבכור שהקדושה בא מאליה גיזה רחמנא שרייה כנז"ל א"ש דלענין גיזה אין דין בכור כשאר קדשים קלים דמעיקרא לא אקדישינהו רחמנא ואין לגיזה דין הקדש אבל לר"ש שכתב דאטו בכור לאו היינו מוקדשים ומוקי מתניתין דמוקדשין בבכור תם דנראה דס"ל דדין הבכור כדין הקדש יש לו לענין גיזה נמי א"כ אמאי כתב דהוי איסורא דרבנן כיון דאפשר לומר דמתניתין מיירי בצמר הנתלש קודם הקרבה דאסור בהנאה מן התורה דע"כ לא אמרו בעולה תמימה בשמעתין דאינו אלא מדרבנן אלא לאחר הקרבה או דנפל בו מום ופדאו ושחטו כמו שמתבאר בדברי התוספות בשמעתין יעו"ש אבל מחיים פשיטא דהוי מן התורה ודוחק לומר דר"ש לא ס"ל כהתוספות ורש"י דס"ל דבשלמים איכא איסור תורה דר"ש ס"ל דכיון דאין מועלין בהם לא אסירי בהנאה כי אם מדרבנן דוקא ועוד דאפילו ס"ל הכי מ"מ היינו דוקא בשלמים וקדשים קלים אבל בקדשי קדשים בעולה וכיוצא פשיטא דמועלין בגיזתן קודם הקרבה וא"כ מאי דוחקיה לומר דמוקדשין דקתני במתניתין הוא אפילו בבכור תם הא שפיר י"ל הבכור דקתני רישא הוא בכל גוונא אפילו בבכור תם ודכותיה בשלמים דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן בעינן מלא, הסיט וסיפא דקתני במוקדשין בכל שהוא מיירי בעולה וקדשי קדשים דאסירי מן התורה:

. והנה גבי מאי דקמבע"ל בשמעתין התולש צמר מעולה תמימה מהו ופריך תולש מי איכא מאן דשרי וכו' כתב רש"י וז"ל מי איכא מאן דשרי אליבא דרבנן הא ודאי רשע הוא עכ"ל וצריך להבין דלפי מאי דקי"ל כר"י בן משולם דתולש לאו היינו גוזז אמאי בתולש נקרא רשע כיון דלא עבר על לאו דלא תגוז וגו' דנהי דאסור ליהנות מעולה ומועלין בגיזתה מ"מ לא מפני שגזז מעל כל שלא נהנה ממנה דנהי דאם תלש בדרך גניבה ולקח הגיזה לעצמו, אה"נ דמעל קודם הנאה מכיון שהוציאה מרשות הקדש מ"מ בתולש מעולה שהפריש לנדרו ועדיין הוא בידו דחשיב כגזבר עליה דכל אדם שהקדשו בידו הרי הוא כגזכר לא מעל עד שיהנה ממנה וא"כ הכא דנראה דמיירי שתלש במזיד דליכא מעילה אם תלש מקרבן עולה של אחר ודאי נקרא רשע דהא גזל מן ההקדש ולא גרע הקדש מהגוזל ממון הדיוט דעובר על לאו דגזילה אף דחייב להשיב את הגזילה בעין ובענין הקדש נמי אף דלא יצא לחולין ע"י הגזילה עובר על איסור גזילה אבל אם תלש מקרבן עולה דידיה דחשיב כגזבר עליו ולענין מעילה לא חשיב הוצאה מרשות לרשות א"כ ה"ה באיסור גזילה דלא חשיב עובר על לאו דגזילה כיון דלא עשה שום מעשה קנין כדין קנין גזילה וא"כ מאי פריך הש"ס תולש מי איכא מאן דשרי וכתב רש"י מטעם דהוי רשע הא אפשר דמיירי בתולש מעולה שהפריש לעצמו דהוי כגזבר עליה וליכא איסור גזילה:

פרק רביעי מתני' עד כמה ישראל חייבין ליטפל וכו' בגמ' מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך ופריך איפוך אנא ומשני מסתברא דמוקדם למוקדם דמאוחר לדמאוחר ופריך אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה ומשני אלא אמר רבא א"ק תעשה הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך ופריך ואימא שיתין ומשני לא מסרך הכתוב אלא לחכמים מתבאר משמעתין דלפי המסקנא דמסיק רבא עיקר הדרשא הוא דבין שורך ובין צאנך לסמוך ליה מקשינן להו לקרא דבכור בניך אלא דמדקאמר קרא תעשה הוסיף עשיה אחרת לשורך ואמרו חז"ל שהוא נ' יום וראיתי להרע"ב שפי' במתניתין כדרשא דרב כהנא דרמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך המוקדם וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר והדבר קשה דלמסקנא לא קאי הא דרב כהנא כי אם העיקר משום דאמר קרא תעשה שהוסיף הכתוב עשיה אחרת ומזה לא הזכיר כלום ר"ע:

הן אמת דגם מפי' הר"ם בפי' המשנה נראה שתפס לעיקר דרשת רב כהנא יעו"ש ועפ"י סברת הר"ם פירש כן ר"ע וי"ל על התי"ט ז"ל איך לא הרגיש מזה וכבר עלה ע"ד לומר דהר"ם ור"ע סבירא ליה דע"כ עיקר הילפותא הוא כסברת רב כהנא דמסתברא דמוקדם למוקדם וכו' ולא משום דאמר קרא תעשה דהא בפ' בתרא דבכורות דף נ"ו ע"א עלה דמתני' דהלקוח והנתון במתנה פטור ממעשר בהמה מה"מ א"ר כהנא דא"ק בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בניך אין בלקוח ומתנה אף צאנך ובקרך אין בלקוח ומתנה ופריך והאי בבכור כתיב ומשני א"ק כן תעשה אם אינו ענין לבכור דלא איתיה בעשיה דברחם קדוש תנהו ענין למעשר בהמה ע"כ ואם איתא כדרשת רבא דבשמעתין הא איצטריך קרא דכן תעשה להוסיף לך עשיה אחרת דחייב ליטפל בשור נ' יום וכבר התוס' שם תמהו ע"ז וכתבו וז"ל א"ק כן תעשה תימא דבריש עד כמה לעיל דרשינן לענין בכור וכו' וי"ל הא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשיה דרשינן ליה למעשר משום דבבכור לא שייך קדושת עשיה עכ"ל והרואה יראה דתירוץ התוס' דוחק הוא דכיון דקרא דכן תעשה מוקמינן ליה לבכור לעשות לבכור שור עוד עשיה אחרת ליטפל בו נ' יום א"כ אף דלא שייך קדושת עשיה בבכור דברחם קדוש ממילא מ"מ לענין שחייב לטפל בו ולגדלו זה אינו נעשה ממילא כי אם חיובא רמי רחמנא עליה לעשות לו עשיה אחרת בידים ליטפל בו ועל ענין הטיפול א"ק תעשה ולא על ההקדש וכיון דאיצטריך קרא דתעשה לענין הטיפול מנין לנו לומר דקרא דתעשה קאי נמי על עיקר חלות הקדושה וכיון דאינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר וע"כ י"ל דהר"ם ור"ע ס"ל דמאחר דהכא גבי מעשר המסקנא הוא כדדריש רב כהנא דלקוח דפטור הוא מקרא דתעשה באם אינו ענין לבכור ש"מ דהעיקר נמי כדרשת רב כהנא בשמעתין לענין טיפול דעיקר הדרשא דמוקדם למוקדם ודמאוחר לדמאוחר וקרא דתעשה איצטריך לפטור לקוח ממעשר אבל שוב ראיתי דהא ליתא דהא בשמעתין אמרינן דתניא כוותיה דרבא דמקרא דכן תעשה ילפינן ליה וכיון דתניא כוותיה ע"כ קיימא לן כוותיה ועוד דרבא עצמו בההיא דמעשר נראה דס"ל דעיקר דרשא דלקוח דפטור הוא מקרא דתעשה כסברת רב כהנא דהתם דהא אמרינן התם עלה דפריך מהא דאמרינן לקח עשרה עוברין וכו' ומשני אמר רבא א"ק תעשה בשעת עשיה מיעט הכתוב ועכצ"ל כמו שתירצו התוס' אף שהוא קצת דוחק ולעד"נ אפשר לישב תמיהת התוס' באופן אחר בהקדים דצריך להבין במאי דאמרינן במתני' ובברייתא דר' יוסי ס"ל דבדקה חייב ליטפל ג' חדשים ובגסה נ' יום דמנין לו לר"י זה דכיון דלת"ק אמרינן דנפקא ליה מקרא א"כ סתמא גם ר"י מקרא נפקא ליה וע"כ צ"ל דר"י ס"ל דכיון דערב הכתוב שורך וצאנך בקרא דוכן תעשה ש"מ דתעשה דרישא דקרא דבא להוסיף עשיה אחרת קאי בין לשורך ובין לצאנך דאי לא תימא הכי לימא קרא כן תעשה לשורך וכן לצאנך דבהכי הוה משמע דלא קאי תוספת עשיה כ"א לשורך ולא לצאנך כיון דאפסקיה קרא ואמר וכן לצאנך וא"כ כיון דתעשה דקרא קאי נמי לצאנך חשיב כאילו כתיב וכן תעשה לשורך וכן תעשה לצאנך וש"מ דבין בשורך ובין בצאנך הוסיף לך קרא עשיה אחרת ומסתברא דסמיך ליה למאי דסמיך ליה ורמינן שורך לבכור אדם ומש"ה בשורך הוא נ' יום וצאנך רמינן ליה לקרא דמלאתך ודמעך לומר דבצאנך תעשה עשיה אחרת כמוהו ויהיה מאה ימים ולא מסרך הכתוב אלא לחכמים והם אמרו ג' חדשים דהוי פחות עשרה ימים כדאמרינן לת"ק דהיה ראוי בבהמה גסה שיתין יום ואתו רבנן ובצרו עשרה ואוקמוה בנ' דנמצא דכפי זה לר"י חשיב כאילו א"ק וכן תעשה לשורך וכן תעשה לצאנך דתעשה דרישיה דקרא קאי נמי לצאנך וא"כ לת"ק נמי ע"כ הכי הוי וא"כ י"ל דמאי דדריש רב כהנא מתעשה לענין מעשר דלקוח פטור היינו ממשמעותיה דקרא דתעשה קאי נמי לצאנך ומשמעות תעשה דצאנך לא איצטריך להוסיף עשיה אחרת לענין טיפול דהא לרבנן בבהמה דקה ליכא הוספה דאינו חייב ליטפל כי אם ל' יום כדין בכור בניך ועכצ"ל דאיצטריך לענין מעשר דאם אינו ענין לבכור דברחם תלה רחמנא תנהו ענין למעשר:

והרב תי"ט כתב וז"ל וצריך לומר דרבי יוסי לית ליה דרשא דקרא אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפל בו הישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה עכ"ל ולענ''ד