מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה נח

גיזה מהזבח לאסור הגיזה מחיים דומיא דבשר ולא חלב דהמיעוט הוא לאסור החלב אמנם התוספות בשמעתין ד"ה שער בכור וכו' כתבו וז"ל כולה הך שמעתא מוכחא דגיזה דפסולי המוקדשין שרי מדאורייתא ואפילו רבנן דאסרי מפרש בגמרא דלמא אתי לאשהויי והא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז וכו' והעלו התוס' שם דלענין דרשה דבשר ולא חלב הוא לאסור החלב שנחלב דהכי הוי משמעותיה דקרא יעו"ש מתבאר מדבריהם דלת"ק דדריש תזבח ולא גיזה היינו להזהיר שלא יגוז אבל אם עבר וגזז הגיזה מותרת ואפילו מחיים קודם שחיטה וכן מתבאר מדברי התוס' בחולין דף ל"ו ד"ה סלקא דעתך אמינא וכו' ובפ"ק דמעילה דף י"ב ע"ב ד"ה חלב המוקדשין וכו' יעו"ש וע"כ דאפילו קודם שחיטה ס"ל דמותר מן התורה כיון דכתבו דעיקר ההיתר הוא ממשמעותיה דקרא דתזבח משמע ולא תגוז משא"כ בחלב ואם כן מנין לחלק בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וצריך להבין דכיון דלאידך תנא דדריש אין לך בו היתר אכילה אלא מזביחה ואילך עכצ"ל דגיזה וחלב שווים דמחיים אסירי מנ"ל לומר דת"ק נמי לא ס"ל הכי כיון דלא אמרו בפירוש דבהא נמי פליגי הני תנאי כדפליגי לענין אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואי משום כולה שמעתין שכתבו התוס' דמוכחא דגיזה שרי מדאורייתא יש לדחות דע"כ לא אמרינן הכי דאפי' רבנן דאסרי אינו אלא, מדרבנן גזירה דילמא אתי לאשהויי אלא דוקא לאחר שחיטה דמן התורה לכ"ע השחיטה מתרת אפילו הצמר שנשר מחיים דמגו דאהני שחיטה להתיר צמרו המחובר לו אהני נמי להתיר לצמרו שנשר ממנו מחיים וכמ"ש הראב"ד בפ"ה דעדיות שזה הוא טעמו דעקביא שמתיר יעו"ש וכמ"ש התוס' לקמן בשמעתין בד"ה התולש צמר מעולה וכו' דכתבו התוס' דהבעיא הוא בעולה שנשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח ועורה לכהנים ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי בהכי נמי יעו"ש והרי בעולה תמימה דפשיטא דקודם שחיטה מועלין בגיזתה ועם כל זה השחיטה מתרת וא"כ הוא הדין בפסולי המוקדשין די"ל דדוקא אחר שנשחט מותרת מן התורה במגו דמתיר הצמר המחובר בה אבל לעולם דמחיים אסור מן התורה דגיזה אסירא מחיים דומיא דחלב דבהכי ניחא מה שלא נחלקו רבנן ועקביא כי אם בהיתר דאחר ששחטו ואם איתא דמדאורייתא מחיים נמי מותר צריך טעם אמאי לא נחלקו נמי אם מותר קודם שחיטה דלעקביא דלא גזר דילמא אתי לאשהויי אמאי לא יהיה מותר אפילו קודם שחיטה ובכולה שמעתין מוכח דמודה עקביא דקודם שחיטה אסור ודוחק לומר דה"ט דמחיים דאי מתירין לו ליהנות ממנו מחיים דמקרבא הנאתיה דאינו צריך להמתין עד אחר שחיטה איכא למיחש טפי דילמא אתי לאשהויי ואפי' עקביא מודה דכה"ג גזרינן דאין סברא לחלק בהכי דאי איכא חששא דילמא אתי לאשהויי כדמקרבא הנאתיה אמאי לא ניחוש נמי דאתי לאשהויי כדי ליהנות מהגיזה אחר שחיטה דכיון דיש תקוה ליהנות ממנו אחר שחיטה מה לי דמחיים דלאלתר ומה לי הנאה דלאחר שחיטה אף דלא הויא לאלתר סוף סוף הרי יש לו תקוה ליהנות ממנו ואתי לאשהויי ועוד י"ל בדברי התוס' במה שהוקשה להם כפי זה ההיא דאמרינן בחולין גבי על הארץ תשפכנו כמים דאתא למשרי דמן של פסולי המוקדשים דהא אפי' הגיזה עצמה מותרת דלפי האמור דלתנא בתרא דדריש דאין לך היתר אלא מזביחה ואילך גיזה וחלב שוין דגם גיזה אסירא מאי קשה להו מהתם הא אפשר לומר דהתם דחי דלא תקשי ליה לרב אשי דאמר דאומר היה ר"ש שחיטתו מכשיר ולא דם שחיטה דהא בדם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו כמים די"ל דר"ש ס"ל כאידך תנא דגיזה וחלב שוים ואפי' עבר וגזז אסור מן התורה ומש"ה סד"א לאסור דמן כדין גיזה וי"ל דמאי דדחי הש"ס דאתא למישרי דמן לאו בדם [שחיטה] קאמר כדס"ל להתוס' ומש"ה הוקשה להם דהא לאחר שחיטה מותר הכל דהא שפיר י"ל דמוקי קרא למשרי דם ההקזה דאמרינן בפ"ק דמעילה דף י"ב דהמקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו יעו"ש ועל כן אתי קרא למשרי בפסולי המוקדשים דם ההקזה כי היכי דלא נימא שיהא אסור כדין גיזה דמחיים אסור ולעולם דאין לומר דכוונת הש"ס לומר דר"ש ס"ל כאידך תנא:

דקשה הדבר מנ"ל להתוס' דלת"ק דדריש תזבח ולא גיזה הגיזה מותרת אפילו מחיים כיון דמשמעתין אין ראיה דאינו אלא לאתר שחיטה ומלבד דמדברי התוס' דילן דהכא ומדברי התוס' בפ"ק דמעילה הנזכר מוכח דס"ל דאפי' מחיים מותר מדאורייתא יתר על כן ראיתי להתוספות חיצוניות שהביא הרב כ"י על דברי התוספות דידן שכתבו וז"ל משמע הכא דגיזה מותרת אלא שאסור לגזוז לכתחלה ותימא מ"ש דחלב דאסור לאחר שנחלב וי"ל דהכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא תזבח כתיב משמע ולא תגוז ואכלת בשר כתיב משמע אבל החלב אסור ולא תאכל וכו' והקשה ר"י דאמרינן נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בבכור שהקדושה באה מאליה גיזה רחמנא שרייה עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריהם דמדאורייתא גיזה מותרת לגמרי אפילו מחיים ואם כן צריך לדעת מאי טעמא לא אפליגו רבנן ועקביא אפילו מחיים כיון דלעקביא לא גזרינן דילמא אתי לאשהויי כאמור ויש לומר דהיינו טעמא דמחיים כ"ע מודו דאסור מדרבנן מטעם קנס דאם גזז בכוונה ועבר על לאו דאיסור גזיזה קנסו אותו חכמים שלא יהנו מעשיו ולא יכול ליהנות ממנו כי אם לאחר שחיטה דלאחר שחיטה כבר היה יכול ליהנות בלאו הכי וכדאמרינן לענין מטיל מום בבכור בפ"ה דבכורות דף ל"ד דהצורם אוזן בבכור דלרבנן דקיימא לן כוותייהו אם נולד בו מום אחר דבלאו הכי היה נשחט במום אחר ישחוט עליו דלא קנסינן ליה עולמית יעו"ש וה"ה הכא דאחר שחיטה בלאו הכי מותר ליהנות ולא אהני מעשיו מותר ליהנות נמי ממה שגזז אבל מחיים אסור משום קנס אלא דבאיסור זה דגיזה לא פלוג רבנן ואסרו בכל מין גיזה אפילו נשר מאליו או שגזז עובד כוכבים שלא מדעת בעלים וכיוצא לזה מצינו דקנסו חז"ל בענין לקט עניים דאמרינן בירושלמי בריש פרק ה' דפאה עלה דמתניתין גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים ואמרינן דקנס קנסו בו שגדש על גבי לקט של עניים ואפילו היה שוגג ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ של עניים דמשום קנס לא פלוג רבנן ופסקו הר"ם בפ"ד מהל' מתנות עניים יעו"ש וה"ה הכא כיון שקנסו חכמים למי שגזז בכוונה שלא יהנה מהגיזה קודם שחיטה לא פלוג רבנן ובכל גוונא אסור:

והנה במסקנא דשמעתין מסקינן דעקביא מתיר בבעל מום לאחר שחיטה אפילו בתולש בכוונה דבברייתא נקט תולש להודיעך כחו דעקביא דאפילו בתולש מתיר ויש לחקור אי האי תולש הוא בדווקא דדוקא בתולש דקיימא לן כרבי יוסי בן משולם לעיל דתולש לאו היינו גוזז ובתלישה אינו עובר על לאו הוא דמתיר עקביא דכיון דלא גזז כאורחיה לא קנסינן ליה לאסור הגיזה עולמית אפילו לאחר שחיטה אבל בגזז ממש אפשר דאפי' עקביא מודה דאפי' אחר שחיטה אסור והיינו רבותא דתולש לעקביא דהוה אמינא דכיון דתלש בכוונה באופן והורה על עצמו שרוצה ליהנות מהגיזה בכהאי גוונא מודה דגזרינן דילמא אתי להשהותו דלא דמי לנשר מאליו דלא גילה דעתו שהוא רוצה ליהנות מהגיזה ומש"ה לא גזרינן דלמא אתי להשהותו וע"ז בא התנא להודיע כחו דעקביא דאפילו בתולש דגילה בדעתו דניחא ליה בהנאת גיזה לא גזרינן אבל אי גזז גיזה גמורה ועבר על לאו אפשר דאזיל ומודה דקנסינן ליה דאל"כ לישמועינן רבותא אפי' גוזז ולמה נקט התנא לישנא דתולש דמשמע דווקא תולש ואולם מדברי התוספות בדבור הנזכר נראה דס"ל דלאו דוקא תולש דה"ה גוזז שכתבו לישב ההיא דחולין וז"ל וכי תימא הא דשריא מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז דמתכוין אסור חדא דמתכוין דדם כנשר דגיזה ועוד אפילו בתולש פליגי כדמוכח בסוף פרקין דשרי ר"ע מכלל כי אסרי רבנן הוא מדרבנן עכ"ל ואם איתא דתולש דוקא מה ראיה מייתי לגוזז הא אכתי י"ל דבנוזז דעבר על לאו אסור מן התורה ודוקא בתולש דקי"ל דתולש לאו כגוזז הוא דהוא מדרבנן ובאמת צריך טעם דלפי סברת התוס' אמאי נקט תנא דברייתא לישנא דתולש דאיכא למטעי דדוקא תולש דלאו כגוזז ונראה דהתוס' הכריחו כן דלאו דוקא תולש דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל גבי הא דהשוחט תולש את השער בד"ה והיינו טעמא וכו' דאף דתולש לאו כגוזז מן התורה מכל מקום מדרבנן אפילו תולש אסור לתלוש דגזרינן תולש אטו גוזז דאם אנו מתירין לו לתלוש בכוונה יבא לגזוז בכוונה יעו"ש וע"כ הכריחו התוספות דאפילו בגוזז בכוונה לא אסירא גיזה כי אם מדרבנן דאם איתא דגוזז מן התורה אסירא הגיזה א"כ אמאי בתולש לא גזרו חז"ל לאסור הגיזה מטעם דגזרינן גיזת תולש אטו גיזה דגוזז כמו שגזרו לענין שלא יתלוש לכתחלה הנה כי כן אכתי י"ל דמודה עקביא דבגוזז בכוונה דעבר על לאו דקנסינן ליה דאפילו אחר שחיטה אסור ולפי סברת התוספות דלעיל דסבירא להו דבתולש נמי אסור מדרבנן דגזרינן אטו גוזז יש לומר דהיינו רבותא דתולש דאשמועינן תנא דאפילו בתולש מתיר עקביא משום דס"ד דכיון דעבר אאיסור דרבנן ותלש בכוונה ליקנסיה קמ"ל דכיון דאינו אלא איסור דרבנן לא קנסינן ליה אבל בגוזז אפשר דקנסינן ליה:

והנה התוספות בדבור הנזכר לא מצאו להכריח דאחר שחיטה גיזה וחלב מותר כי אם לתנא דאיכא דאמרי דדריש אין לך היתר כי אם מזביחה ואילך אבל לת"ק לא מצאו ראיה כי אם הא דפ"ק דמייתי היתר חלב מפסולי המוקדשים והוא תימא דהדבר מפורש בספרי בפרשת ראה וז"ל תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב יכול יהיו אסורים לאחר זביחה ת"ל כברכת ה' אלהיך ע"כ הרי מפורש בפירוש דמרבה היתר לאחר שחיטה מקרא דכברכת וגו' ולמה לא הזכירו התוספות הספרי דאתי אפילו לת"ק ואפ"ה ס"ל הכי ובפרק כל פסולי המוקדשין דל"ב ע"א א"ר שמואל ב"י מנין למעשר בהמה של יתומים שמוכרין אותו כדרכו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ומהכא יש להביא ראיה דגיזה מותרת מדאורייתא אפי' מחיים דאם איתא דגיזה אסורה מחיים מנ"ל לומר דקרא דכברכת ה' אלהיך להתיר מכירה אחר שחיטה אף דמחיים היתה אסורה נימא דבא להתיר דמחיים לא היה לו ברכה והנאה מהגיזה אבל אחר שחיטה יש לו ברכה והנאה דמותר ליהנות בגיזה הן בגיזה שנגזז מחיים והן בצמר המחובר בו ולעולם מכירה אסור אפילו לאחר שחיטה ומדילפינן היתר מכירה ש"מ דמחיים נמי מותרת הגיזה וא"כ אין כאן ברכה אחר שחיטה טפי מבחיים וע"כ צריך לומר דמכירה מותרת משא"כ בחיים אלא דאכתי יקשה דנהי דגיזה מותרת מ"מ חלב שנחלב אסור מחיים ואחר שחיטה מותר וכמ"ש התוספות בדף הנזכר וא"כ נימא דהיינו הברכה דלאחר שחיטה לענין היתר החלב דמותר מה שלא הותר מחיים ולעולם דמכירה אסורה ולפי סברת היש מפרשים שכתבו התוספות בפ"ג דמעילה די"ג ע"א ד"ה אתיא וכו' וז"ל ויש מפרש דכי אסר רחמנא חלב פסולי המוקדשים היינו באכילה דכתיב ואכלת בשר ולא חלב אבל בהנאה שרי ולהכי צריכינן הכא לגזירה שוה דאמו אמו לאסור אף הנאת יניקת הוולד עכ"ל א"ש זה דכיון דאפילו מחיים מותר החלב בהנאה הרי אין כאן ברכה דהיינו הנאה אחר שחיטה טפי מבחיים אבל להתוספות שם שדחו סברת היש מפרשים וכתבו ואין נראה דהא אמרינן בפרק השוחט הואיל ואסירי בגיזה ועבודה וכו' משמע דאף החלב אסור בהנאה ע"כ קשה מהכא דאכתי מנ"ל דמכירה מותרת נימא דהברכה דאחר שחיטה הוא לענין חלב ולפי מ"ש לעיל אפשר דהיש מפרשים לא קשיא להו מההיא דחולין שהקשו התוספות דס"ל דהתם דחי הש"ס דלמשרי דמן של פסולי המוקדשים אתא הוא במונח דר"ש דאמר אין דם שחיטה מכשיר ס"ל כתנא דאיכא דאמרי דס"ל דגיזה נמי אסור מחיים ואיסור גיזה איסור הנאה הוא וע"ז ס"ד דדם נמי טעון קבורה דאסור בהנאה:

עוד יש לעמוד בסברא זאת דס"ל להתוספות דגיזה מותרת אפילו קודם שחיטה וכתבו התוספות חיצוניות דעולה דמועלין בגיזתה הוא משום דהקדיש גם הגיזה משא"כ בכור שהקדושה בא מאליה ולא אסר רחמנא הגיזה עצמה כי אם שלא יגוז אבל אם עבר וגזזו מותרת מהא דאמרינן בר"פ ראשית הגז דף קל"ה ע"א עלה דתנן ראשית הגז אינו נוהג במוקדשים מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופריך והא לאו בני גיזה נינהו ומוקי לה בקדשי ב"ה דאע"ג דמדרבנן אסורים בגיזה מ"מ סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכא דגזו ליה ליתיב ליה ופריך הא קדיש ומשני הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ופריך אי הכי קדשי מזבח נמי ומשני כחשי וחוץ מגיזה וכחישה לא שייך בקדשי מזבח משום דפשטה קדושה בכוליה יעו"ש מתבאר מסוגיא זאת דבקדשי מזבח אפילו במשייר הגיזה איכא לאו דלא תגוז כיון דהגיזה מכחיש את גוף הבהמה שהיא קודש אע"ג דגיזה גופה לא הקדיש כיון דעיקר טעמא דאיסור גיזה בקדשים הוא מטעם כחישה גם במקדיש חוץ מגיזותיה איכא איסור גיזה מן התורה וכמו כן בקדשי ב"ה דאסור בגיזה מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומש"ה לאוקמתא זאת דסד"א דחייב לגזוז וליתן לכתחלה ע"כ צריך לאוקמה באומר נמי חוץ מכחישה דבלאו הכי אסור בגיזה מדרבנן דומיא דקדשי מזבח אשר זה נראה לע"ד שהוא דעת הר"ם בפ"א מהלכות מעילה שכתב דבהקדיש אבר אחד הוי ספק אי אסור בגיזה ועבודה ולכאורה קשה דבגמרא בפ"ק דתמורה די"א ע"ב לא קמבעיא לן אלא מהו בגיזה וכתב רש"י דבעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה ע"כ ומנין לו להר"ם דהבעיא היא גם בעבודה אבל לפי מה שמתבאר מסוגיא דריש פרק ראשית הגז דבגיזה איכא נמי משום כחושה דמהאי טעמא אפילו במשייר הגיזה אסור בגיזה ע"כ צ"ל דהא בעבודה נמי קמבעיא לן ונקט גיזה וה"ה עבודה כיון דבשניהם הא קא מכחיש לה ובאמת שצריך לישב סברת רש"י דמשמע דס"ל דבגיזה ליכא כחושה ואולי דלא כתב כן אלא משום דס"ל דהבעיא היא אם אותו אבר בלבד אסור בגיזה דאפילו לא גזז כל גוף הבהמה עובר כיון דגזז אותו אבר שמקדיש ויש לומר דבגזיזת אבר אחד אינו מכחיש אפילו אותו אבר משא"כ בעבודה שעושה עבודה בכל