מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה נה

אמאי לא קתני לאשמועינן בו פיטור וחיוב דחייב לפדותו בשה ופטור ליתנו לכהן ואולי דכיון דאיכא פלוגתא דר"י ור"ש דלר"י פטר חמור אסור בהנאה ולר"ש מותר בהנאה דלמ"ד מותר בהנאה בספק בכור בהמה טמאה אינו צריך להפריש טלה עליו כדאמרינן בפ' קמא דמכילתין מלתא דפלוגתא לא קתני והר"ם בפ"כ מה' איסורי ביאה דין י"ז וכן הטור א"ה סי' ג' הביאו דין הולדות שנתערבו ובענין מתנות כהונה מה יהיה דינו של בכור בהמה טהורה שלהם ומה יעשו בתרומה שלהם ואם פטורים מן הזרוע וכו' לא הביאו כלל ולא כתבו אלא ולא אוכלים תרומה והשמיטו דינים אלו ולא ידעתי למה ואם נאמר דדינים אלו כבר פסקו אותם בענין ספיקות הגר דמשם ילפינן דאפילו בענין מתנות כהונה בספיקא אמרינן דהמע"ה וה"ה הכא לענין שנתערבו מכל מקום אכתי צריכין למודעי דין זה דתרומה מוכרין אותו והדמים שלהם ובפרט להר"ם שפסק לענין תרומת מעשר של דמאי דנותנה לכהן ואינו מוכר אותה וכן דין זה דבכורו יהיה רועה עד שיסתאב דזה אין ללמוד מספק בכור דגר דאיכא למימר דהתם דין הוא דהבכור אשר הוא ספק אם אחר שנתגייר נולד או קודם שלא יתננו לכהן דהמע"ה וגם שלא יקריבנו כיון דהוי ספק חולין בעזרה לא כן הכא בתערובו' הולדות דהבכור קדוש ממ"נ בין אם הוא כהן ובין אם הוא ישראל וכיון שכן יש סברא לומר דלא מפני שלא יפסיד זה לא יתקיים מצות הקרבת קרבן ודאי ולכל כי האי רבותא הוי דירעה עד שיסתאב ולא יקרבנו ואם כן אמאי השמיטו הר"ם:

וראיתי להריטב"א בחידושיו ליבמות כ"י שכתב עלה דמתני' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם וז"ל ויש מקשים כיון דספיקא דאורייתא הוא היכי שרינן להו לכתחלה לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה ומתרצים שלא חייב הכתוב מצות נתינה אלא לישראל ודאי ואין כאן משום גזל עד שיודע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה ויש גורסין אין מוכרין את התרומה ואם מכרו הדמים שלהם ובנסחאות ישנות גרסינן כגירסת רש"י ז"ל עכ"ל דנראה דלגירסא זאת שגורסין אין מוכרין את התרומה אין הטעם משום מה שהקשו היש מקשים דהא ספיקא דאורייתא והיכי שרינן ליה לכתחלה לעשות כן דזה פשוט דלענין ממון זה כלל גדול בדין המע"ה אפילו לענין מתנות כהונה דאיכא מצות נתינה כדאמרינן בספיקות הגר ולענין ספק בכור בהמה טהורה דספק פ"ת דבכמה מתני' אמרינן דהמע"ה ואי משום דהכא שאני דעכ"פ ממה נפשך היא תרומה ודאית משא"כ בכל הספיקות הא ליתא דמאי איכפת לן אי גוף התרומה היא קדושה על צד הודאי כיון דמכל מקום אי הבעלים הוא כהן אינו חייב ליתן אלא עכ"פ צריך לומר דהאי טעמא כדאמרינן גבי דמאי דתרומת מעשר נותנה לכהן ואינו מוכרה לכהן וא"כ הוא קשה דהתינח בתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה בין לטעמייהו דהתוספות ובין לטעמיה דרש"י יכול למוכרה וכמו שמתבאר מהסוגיא דספ"ק דמכילתין דר''ש ס"ל דהמפקיד אצל העובד כוכבים פירותיו הוי כדמאי ומוכרה לכהן וכן חלה דגר אמרינן בירושלמי בפשיטות דמוכרה לכהן ותקשי לן מתניתין דהכא ואיך הריטב"א ז"ל לא דחה גירסא זאת מטעם זה ונלע"ד דהאי טעמא דאין מוכרין את התרומה לכתחלה הכא לפי גירסא זאת משום ההיא דתנן בפ"ז דשביעית משנה ז' אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות וכתבו ר"ש ור"ע דהיינו טעמא דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה יעו"ש ואע"ג דהיינו דוקא בדרך סחורה אבל בהזדמן מותר הכא באלו התערובות דכל ימי חייהם מפרשין תרומות וחלה והוא דבר תדירי וצריך לכל פעם שמפרישין למוכרה באופן זה נראה כסחורה כיון שאינו בהזדמן בעלמא אלא תדיר עושים כן משא"כ בספק חלה דגר או בההיא דר"ש שמא החליפן העובד כוכבים דכיון דאינו דבר תדירי כי אם שנזדמן לו ספק זה לא חשיב כסחורה ומותר:

ועפ"י גירסא זאת מינח ניחא לי מאי דאמרינן בפרק כל שעה גבי הא דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ופריך והרי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דלפי גרסתנו במתניתין דגרסינן מוכרין את התרומה קשה טובא דאמאי לא אשכח הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתניתין דמערבין לישראל בתרומה דהרואה יראה דיש לדחות ראיה זאת דהרי כתבו התוספות שם דהכא לא פריך למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו יעו"ש דיש לדחות דמתניתין כמאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ובפרט דדברי התוספות תמוהים דהא בפרק בכל מערבין דף ל"א מפורש יוצא גבי פלוגתא דרבנן ור"י אי מערבין לכהן בבית הקברות דהמסקנא שם דכ"ע דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו וכן כתבו התוספות שם בפרק בכל מערבין דף ל' ע"א בד"ה ככר זו עלי וכו' יעו"ש וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דמערבין לישראל בתרומה כיון דענין הערוב לא חשיבא הנאה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו וליכא מאן דאמר איפכא ואמאי לא מייתי ממתניתין דיבמות הנז"ל דמפורש יוצא משם דתרומה מותרת בהנאה לישראל דאם איתא דאסורה בהנאה במה שאינו יכול לאוכלה מפני הספק שמא הוא ישראל גם ליהנות ממנה למוכרה יהיה אסור שמא הוא ישראל ואסורה לו בהנאה ואולם לפי גירסא זאת א"ש דלא מייתי מינה דאדרבה ממתני' יש ללמוד איפכא דאסורה בהנאה ומהאי טעמא אמרינן דאין מוכרין את התרומה לכתחלה די"ל דמטעם איסור הנאה נגעו בה אלא בדיעבד אם מכרו הדמים שלהם דתרומה לאו מאיסורי הנאה התופסים את דמיו הוא ודמיו מותרים ואע"ג דקי"ל דאפילו באיסורי הנאה דאינו תופס את דמיו אסור למחליף מדרבנן וכמ"ש רש"י בע"א דף נ"ד ובפ"ק דחולין דף ד' יעו"ש מ"מ כיון דאינו אלא מדרבנן הכא דהוי ספק כהן הוי ספק באיסור דרבנן דאזלינן להקל ומותרים בדמים אך לפי גרסתינו במתניתין דיבמות קשה אמאי לא הביאו מתני' וצ"ע:

והנה הטור כל ספיקות הגר פסקם כל אחד במקומו ענין ספק פדיון הבן בסימן ש"ה וספק בכור בהמה טהורה בסי' שי"ח וספק פ"ח בסי' שכ"א וספק חלה בסי' ש"ל אלא שצריך טעם אמאי לענין חלה לא הביא דברי הרא"ש אביו שכתב שיכול למוכרה לכהן ומהתימא על הרב כנה"ג שבסי' ס"א בהגהת הב"י אות ס"ג כתב דהא דהטור הדין בכור פ"ח לא הביאו דמדין בכור בהמה טהורה נלמד יעו"ש והוא תימא דכבר הביאו בסי' שכ"א עיין במ"ש הרב מ"ל בפרק עשירי מהלכות תרומות דין י"ד שכתב דלענין ספק תרומה אם יכול למוכרה או לא נלמד מדין חלה לענין גר דאמרינן בירושלמי והדבר קשה דלענין ספק תרומה הוא מפורש בדברי הר"ם בפ"ה מה"ת דין כ"ג והוא מהירושלמי דפ"ג דתרומות ומהתימא דדין זה דפ"ה מהלכות תרומה הזכירו הרב שם בתחלת דבריו:

וראיתי להרדב"ז בפ"ח מהלכות בכורים שהקשה בדין ספק חלה דגר דבחלה בזמן הזה דמדרבנן אמאי לא אמרינן דספיקא דרבנן לקולא וכתב וז"ל ונראה דלתרץ קושיא זאת כתב רבינו לפי שהוא עון מיתה כלומר כיון דחמיר כולי האי החמירו בספיקו ונכון הוא אלא שצריך לדקדק אם נאמר כן בכל עון מיתה עכ"ל כנראה שנסתפק הרב דבכל עון מיתה יהיה כן דספיקא לחומרא והוא תימא דמשנה שלימה שנינו בפ"ג דתרומות גבי ספק אם החמיצה עד שלא תרמה וכו' דתרומה ויחזור ויתרום וקתני נפלו ב' למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן יעו"ש וי"ל כיון דספיקא דאורייתא הוא אמאי אינה מדמעת אלא כקטנה וצ"ל דכיון דמן התורה חד בתרי בטיל ומה שאין התרומה עולה אלא באחד ומאה אינו אלא מדרבנן אזלינן לקולא כדין כל ספק דרבנן וכמ"ש הרדב"ז עצמו בפ"ה מהל' תרומות בדין זה יעו"ש ואם איתא הרי תרומה איסור מיתה היא דחמיר ואמאי אזלינן לקולא:

מתני' ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ וכו' גמרא אמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם בעו מיניה מרב הונא כנגדו וכו':

[מ] מה שכתב רבינו אשכחן לחד מרבותא דשמע לה מיניה דבעוף כנגדו בי"ט אסור והכין כתב השוחט בהמה וכו' אבל בעוף לא ימרוט וכו' הם דברי הר"ם בפ"ג מהלכות י"ט ורבינו חלק עליו ועיקר טעמו משום דתולש תולדה דגוזז הוא וגוזז חיוביה בין מקמי שחיטה ובין לאחר שחיטה וכיון דסופו של י"ט לדחות אצל מלאכה זאת לאחר שחיטה אמאי לא יתלוש מקמי שחיטה והא דגוזז חייב אפילו אחר השחיטה הביא רבינו ראיה מהתוספתא דפ"ט דשבת דקתני הגוזז אפי' מן השלח חייב דהכוונה דהגוזז אפילו מן העור של הבהמה לאחר שהופשט חייב עוד הביא רבינו ראיה מהירושלמי דפרק כלל גדול דאמרינן תדע לך שהוא כן דתני התולש מהמתה תלישתה זו היא גיזתה הרי מפורש דהתולש מן המתה חייב וצריך להבין למה הוצרך להביא רבינו ראיה מהירושלמי נמי כיון דברייתא מפורשת בתוספתא היא ונראה פשוט דרבינו סבירא ליה דהא דאמרינן בירושלמי דתני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה מיירי בתולש מן העוף לאחר מיתה דדוקא בעוף בתולש לאחר מיתה חייב דאורחיה הוא כדמסיק בשמעתין אבל בתולש מן הבהמה אחר מיתה דוקא גוזז חייב אבל בתולש אפילו אחר מיתה לאו אורחיה הוא וחשיב כלאחר יד ופטור והא דנקט הירושלמי התולש מן המתה אורחא דמלתא נקט דסתם תולש כנף מן העוף הוא אחר מיתה והא דתניא התולש כנף והקוטמו וכו' חייב שלש מיירי נמי בתולש אחר מיתה וע"ז מייתי רבינו מהירושלמי דאילו מהתוספתא אין ראיה אלא בגוזז מן הבהמה אבל מן העוף אחר מיתה אין ראיה ומהירושלמי יש ראיה וכן מתבאר מדברי רבינו שסיים אחר לשון הירושלמי וז"ל כך היא גמרא דמערבאי ומתפרש בה בהדיא דתולש מן העוף לאחר מיתה חייב משום גוזז כדמחייב מחיים וכדתניא גבי בהמה אפילו מן השלח עד כאן לשונו הרי מפורש דהירושלמי סבירא ליה דמיירי בעוף וא"כ יצא לנו לענין דינא דס"ל לרבינו דאין שים הפרש בין תלישה מחיים לתולש אחר מיתה דבעוף זה וזה שיין דתולש חייב כיון דאורחיה הוא ובבהמה זה וזה שוין דתולש פטור ואפילו אחר מיתה לאו אורחיה בתלישה וזה דלא כמ"ש הט"ז בא"ח סי' של"ז בס"ק י' שצריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי התולש מהבהמה מתה חייב שתלישה זו היא גיזתה עכ"ל:

הנה הרב הוסיף בדברי הירושלמי התולש מהבהמה שאין לשון הירושלמי כן אלא סתם התולש מן המתה משום דסבירא ליה בפשיטות בפירוש הירושלמי דמיירי אפי' בבהמה וכן כתב הרב קרבן העדה דאפילו בבהמה מיירי דאע"ג דמסקנא דשמעתין דתולש דבהמה לאו אורחיה היינו מחיים אבל במתה אורחיה בתלישה כעוף מחיים ואולם לפי מה שהעלינו מדברי רבינו אינו כן דבבהמה אין חילוק כלל דאפילו אחר מיתה תולש פטור דלאו אורחיה כלל וראיתי להרב יד אהרן בסימן של"ז בהגהת הטור שהשיג על הט"ז דנראה דהירושלמי הזה הוא דלא כהלכתא מתלמודא דידן נראה דמשמעתין דבכורות מבואר דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ולאו אורחיה ותמה על הט"ז איך לא שת לבו לש"ס דילן יעו"ש אחר המחילה לא דק דהא דמסקינן בתלמודא דידן דתולש בבהמה לאו אורחיה י"ל דהיינו דווקא מחיים אבל לאחר מיתה אורחיה בתלישה ותלישתה זו היא גיזתה כדברי הירושלמי ומ"ש הרב הנזכר שם דמדברי הר"ם בפ"ט מה"ש נראה דהתולש בין מן החי ובין מן המת אין בו חיוב חטאת האמת אתו שמשמע כן מדברי הר"ם אך מ"ש דהר"ם דחה הירושלמי מקמי הש"ס דילן אינו כן אלא די"ל דהר"ם נמי ס"ל בפירוש הירושלמי כדעת רבינו דמיירי בעוף דוקא:

והנה עיקר יסוד דין זה דס"ל לרבינו דגם בעוף מותר לתלוש קודם שחיטה הוא משום מ"ש דתולש לא הוי משום עוקר דבר מגידולו דהא תולדה דקוצר לא הוי אלא תולש מן הקרקע אבל התולש מן בעלי חיים משום גוזז הוא דמיחייב בלחוד ואין חילוק בין מחיים לאחר שחיטה ויש לתמוה דבירושלמי בפ' כלל גדול מבואר בב' מקומות איפכא דאמרינן התם רבנן דקסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ע"כ ועוד דאמרינן התם בפיסקא דהמעבדו וכו' דהחולב והרודה חלות דבש לרבי אליעזר חייב משום קוצר יעו"ש הרי מפורש דהירושלמי ס"ל שכל שמבדיל דבר מחיותו חייב משום קוצר ואף דבתלמודא דידן אמרי' בשבת דף צ"ה ע"א דחולב חייב משום מפרק ולא משום קיצר הרי כתב רש"י שם בד"ה מפרק וכו' וז"ל ואית דאמר תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש עכ"ל הרי מתבאר דדוקא משום דלאו מחובר הוא דאמרי' דלא חשיב קוצר אבל בדבר המחובר אפשר דש"ס דילן נמי ס"ל כהירושלמי דהמבדיל דבר מחיותו אפילו מבעלי חיים חייב משום קוצר וי"ל דאף לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דחולב אינו אלא משום שבות הוא משום דלאו מחובר הוא אבל בדבר מחובר אפילו רבנן מודו דחייב משום קוצר לסברת הירושלמי ובפרק שמנה שרצים דף ק"ו ע"ב אמרי' אמר שמואל הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו יעו"ש שוב