מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה נא

אלא בניטלת באגפיה דאי יש שני עונות אחרות דיש להסתפק בהם בספק פתיחה כדאמרי אביי ור"ה אמאי לא קאמר להו רב יהודה ומה יתן ומה יוסיף אם התם הוא לענין חילול דאיכא טעמא דספק נפשות להקל סוף סוף הרי ס"ל דב' עונות אלו ספיקא הוא וא"כ לענין טומאה נמי ספק טמא הוא ואמאי נקט ר"י דוקא ניטלת באגפיה גם מה שכתב בכלל דבריו דס"ל לאביי ור"ה דנקרא פתיחת הקבר אפילו קודם שניטלת באגפיה וכו' לא דק דבדברי הרי"ף מפורש יוצא דיושבת על המשבר הוא אחר העונות האלו דניטלת באגפיה או דם שותת:

עוד ראיתי להרב הנזכר שם בדף קצ"א סע"ג שפל מה שכתבו התוספות בפרק בהמה המקשה דמתניתין דאשה וחיה מיירי בדלא העגיל ראש כפיקה וכו' כתב ולעד"נ לתרץ קושית התוספות דפ"ז דאהלות מיירי בנפלים אבל משנתינו שידענו שכלו לו חדשיו עכ"ל ודבריו תמוהים טובא דאי בנפלים אפילו כשיעור זה דהפגול ראש כפיקה חשיב פתיחת הקבר כאילו יצא באויר העולם כ"ש בשכלו לו חדשיו ובר קיימא הוא דודאי ענין פתיחת הקבר דחשיב כילוד הוא לפי גדלות וקטנות הולד ומי שהוא גדול יותר פתיחת הקבר שלו חשיב כלידה ביותר וזה פשוט וכמו שמתבאר בדברי הר"ש שם במתניתין דאהלות גבי מתניתין דיצא הראשון מת והשני חי וכו' יעו"ש:

עוד כתב שם סמוך ונראה לזה וז''ל ופסק הר"ם פכ"ה מה' טומאת מת כפיקה של שתי ותימא איך פסק כר"מ נגד ר' יהודה ואישתמיטתיה דאיתא בפ' מי שהוציאוהו דר"מ ור"י הלכה כר"י וצ"ע עכ"ל גם אלה דברי תימא דהא אמרינן התם בפ' מי שהוציאוהו דאף דר' יוחנן ס"ל הכי דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ היכא דאתמר בהדיא הלכה כר"מ איתמר וכי כיילינן כלל זה היינו בסתמא היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר יעו"ש וא"כ הכא בשמעתין דבכורות מפורש דאמרינן אמר ר"ה שמעתי ב' פיקוח אחת של שתי ואחת של ערב ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמיה דר' יוחנן של אשה של שתי של בהמה של ערב ע"כ וכיון דר' יוחנן עצמו דהוא בעל הכלל הזה איהו גופיה פסק כר"מ לק"מ להר"ם:

איך שיהיה נמצא דלדעת רבינו ורש"י והתוס' בשמעתין הא דאמרינן של בהמה כשל ערב היינו לענין טומאה בלועה דמשיעגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר אם הושיט ידו הרועה טמא ואני תמיה על רבינו ודעמיה בזה דאיך אפשר לומר כן הא אמרינן התם בפ' בהמה המקשה דף ע' ע"ב עלה דמתני' בהמה שמת עוברה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור מ"ט דת"ק אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהוריה מידי נבילה יע"ש דנמצא דעיקר מאי דהרועה טהור כשלא נפתח הקבר הוא משום דשחיטת אמו מתירו באכילה וא"כ לפי סברת רבינו ודעימיה דבנפתח הקבר אם נגע טמא צ"ל דכל דנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה קודם שחיטת אמו אינו ניתר בשחיטת אמו דכיון דנפתח הקבר קודם שחיטה הו"ל כילוד ואין שחיטת אמו מתירו וזה הוא דבר תימא דהא תנן בר"פ בהמה המקשה דבהמה המקשה לילד והוציא העובר את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד דמשמע דדוקא דאם הוציא ראשו הוי כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו ואם איתא דאפילו בפתיחת הקבר אינו ניתר בשחיטת אמו לאשמועינן רבותא דאפי' בפתיחת הקבר אינו ניתר ובפרט דכיון דהוציא ראשו ודאי דאיכא פתיחת קבר ולמה לן יציאת ראשו ואם נאמר דהתם מיירי בעובר שלא העגיל כפיקה של ערב מ"מ קשה דאמאי לא אשמועינן תנא לומר דאם ראש כפיקה בפתיחת הקבר אינו ניתר בשחיטת אמו ומה גם דלא מצינו שום אחד מהפוסקים מהראשונים ומהאחרונים שהשמיענו דין מחודש כזה דבפתיחת הקבר בלבד אינו ניתר בשחיטת אמו ומדברי רבינו ודעימיה נמי שלא פירשו הא דפיקה דבהמה דנ"מ נמי לענין אם ניתרת בשחיטת אמו ולא כתבו אלא לענין טומאה ש"מ דלא ס"ל הכי ולעד"נ זה הכריחו להר"ם לפרש דדין זה הוא קדושת בכור ולא לענין טומאה שוב ראיתי להרב כ"י שהביא משם תוס' חיצוניות על דברי רש"י בשמעתין וז"ל של בהמה כשל ערב פי' הקונט' לענין טומאת נבלות אם יצא לחוץ או אם הושיט הרועה את ידו ונגע בו ואין נראה לר"י בזה דבהדיא אמרינן בפ' בהמה המקשה דהרועה טהור ואיירי אף אם העגיל ראשו כפיקה דהא מק"ו קאמר התם דטהור ומה אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה ואפילו בהעגיל שייך ק"ו זה אלא נראה כפי' קמא לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו כמגע נבילה עכ"ל הרי דהתוס' הרגישו מזה ואולם מ"ש דנפקא מינה לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו דנראה דס"ל דאפילו אם יצא לחוץ אינו מטמא בטומאת נבילה כי אם כשהעגיל ראש כפיקה של ערב אבל בפחות מזה אינו מטמא הוא דבר תימא דאם נאמר דה"ט דכיון דהוא פחות מזה טומאה סרוחה הוא דאינה ראויה לגר הא מבואר לקמן בפרקין דף כ"ג דלדעת רש"י בין לבר פדא ובין לר' יוחנן בטומאת מגע דנבילה עד שיהיה אינו ראויה לכלב ואפילו לדעת התוס' שם דס"ל דבין טומאת מגע ובין טומאת משא טומאה חמורה מקרי ולבר פדא עד שיהיה אינה ראויה לגר מ"מ לר' יוחנן הא אמרינן התם דאפילו טומאה חמורה דנבילה עד שתהיה אינה ראויה לכלב והכא דין זה דפיקה של בהמה של ערב ר' יוחנן קאמר לה ואמרי' התם עוד דהא דאמרינן גבי מתני' דבהמה ששפעה חררת דם דתני ר"ח דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא דמשום בטול ברוב נגעו בה ופריך דתיפוק ליה דלח אתחזי כלל ומשני הא נמי אתחזי מעיקרא אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן וא"כ הכי נמי בפחות מפיקה אף דנאמר דכשיצא לחוץ לא אתחזי כלל מ"מ כיון דמעיקרא הוה חזי אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן אמו מטמא וא"כ מאי טעמא דפחות מפיקה דאפילו יצא לחוץ אינו מטמא הא בשפעה חררת דם משמע דאי לאו טעמא דביטול ברוב היה מטמא במגע ובמשא על צד הודאי אף דיש להסתפק בה אם העגול ראש כפיקה של ערב כיון דנימוח ואינו ניכר:

באופן דלכל הפרושים קשה ורבינו כתב בסיום דבריו האי הוא פירושא דוקא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק ולע"ד נראה דאינו נקי מקושיא וספק אם לא שנאמר דס"ל לרבינו דה"ה לענין איסור כל שהעגיל ראש כפיקה של ערב ונפתח הקבר אינו ניתר בשחיטת אמו וזה כבר כתבנו דפשט מתני' דהוציא את ראשו לא משמע כן וגם מרישא דמתניתין דהתם דקתני הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה מוכח הכי שהרי סתם מוציא ידו אי אפשר בלא פתיחת הקבר ועם כל זה לא חשיב כילוד ומותר בשחיטת אמו ואם נאמר דמיירי בשלא העגיל ראש כפיקה של ערב מכל מקום קשה דבגמרא פריך מנא ליה לרב דאמר דאבר עצמו אסור דאי מותר דקתני מתניתין קאי אעובר מאי אריא החזירו אפילו לא החזירו נמי ואם איתא לוקמה דמיירי בשהעגול ראש כפיקה ואם כן דוקא החזירו דבהכי חזר ונסתם הקבר הוא דמותר אבל אם לא החזירו דבשעת שחיטת אמו הקבר פתוח אינו ניתר בשחיטת אמו אלא דיש לדחות זה כמבואר למעיין אבל מ"מ פשט מתני' לא משמע הכי ולכאורה היה נראה לישב דעת דבינו ודעימיה עפ"י מ"ש רש"י שם גבי מאי דאמר רב חסדא מאי טעמא דתנא קמא ק"ו אם הועילה אמו להתירו וכו' וז"ל ק"ו כלומר אפילו לר' עקיבא דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה הכא מודה מק"ו וכו' וכן כתבו התוספות שם בד"ה מאי טעמא וכו' יעו"ש וכן כתב הרשב"א בחי' יעו"ש נמצא דהאי ק"ו לא ניתן לאמר אלא לסברת ר"ע אבל לדידן דקיימא לן כר"י דעובר אינו מטמא במעי אשה דטומאה בלועה היא והחיה טמאה מד"ס מגזירה וכמ"ש הר"ם בפ"ה מהלכות טומאת מת וכן העלה רש"ל שם בסימן ו' יעו"ש אין הטעם מפני ק"ו אלא מפני דטומאה בלועה היא ומש"ה אם הושיט הרועה את ידו ונגע טהור ולדידן דאין הטעם מפני הק"ו אין הכי נמי דאם נגע הרועה אחר פתיחת הקבר בעובר שהוא כפיקה טמא דומיא דעובר של אשה דכיוצא לזה מטמא זה היה נ"ל לכאורה אבל כדדייקינן שפיר ליתא להא מלתא דהא אף דלדידן דקיימא לן כר"י אין אנו צריכין לק"ו דמטעם טומאה בלועה היא מכל מקום אדם דן ק"ו מעצמו וכיון דק"ו זה ק"ו אלים הוא דכמעט גילוי מלתא הוא דכיון דאנו מחשבין העובר כחי להתירו בשחיטת אמו איך אפשר שנחשוב אותו כמת לענין טומאת נבילה וכיון שכן מכח ק"ו זה ראוי לומר דאף דגבי אשה בפתיחת הקבר טמא גבי בהמה אינו כן דמסתבר דאפי' בפתיחת הקבר אינו מטמא דאיך אפשר דלענין היתר מחשיבין אותו כחי וניתר בשחיטת אמו דחשבינן ליה כאילו אינו ילוד ולענין טומאה נחשוב אותו כאילו יצא לאויר העולם ואדרבה מצינו במתני' בפרק בהמה המקשה דף עב ע"א איפכא דלרבנן דקיימא לן כוותייהו עובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואחר כך חתכו דאף על פי דהשחיטה אינה מתרת את האבר באכילה מטהרתו מידי נבילה יעו"ש ואיך אפשר שנאמר בדבר שהשחיטה מתרת באכילה שיהיה טמא לענין טומאת נבילה:

אשר ע"כ היותר נראה לישב דעת רבינו בדוחק דמ"ש רבינו דבפתיחת הקבר טמא לאו לענין בהמה טהורה היא אלא לענין בהמה טמאה דוקא הוא דאף דתנא קמא דמתני' סבירא ליה דהרועה טהור אפי' בבהמה טמאה מטעם דאיתקש בהמה טמאה לנבלת בהמה טהורה מ"מ י"ל דלא הוקש לבהמה טהורה כי אם לטהר בכל אופן עובר דלא חשיב כאילו יצא לאויר העולם לשום דבר של טומאה כמו עובר שאינו כפיקה או שהוא כפיקה ולא נפתח הקבר אבל בעובר שהוא כפיקה ונפתח הקבר דלשאר דברים מטמא כדין עובר אשה דטומאה בוקעת ויוצאה דבכה"ג לא חשיב טומאה בלועה בהא לא עבדינן היקשא דההקש לא בא אלא להתיר טומאה בלועה אבל בטומאה דלא הוי בלועה לא מקשינן וכעין דוגמא לזה כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה דף ע"ב ע"א בד"ה וחכמים אומרים וכו' שכתבו וז"ל ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כוחו דר"י הגלילי דאפ"ה בטמאה טמא אי נמי מודו רבנן דהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ עכ"ל ונראה דהתירוץ הב' הוא עיקר להתוספות דבהכי ניחא מה שכתבו התוס' לעיל דף ע' ע"א בד"ה כרכתו וכו' שכתבו וז"ל ועוד דמתני' דהושיט רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאל"כ נטמא במה שיצא עכ"ל דלפי האמור צריך לומר דדבריהם שייכי לענין בהמה טמאה דבהמה טהורה אפילו הוציא ידו ונגע טהור נמצא דאף דלענין בהמה טהורה אם הוציא ידו לחוץ טהור מכל מקום גבי בהמה טמאה כל שאינו כעין טומאה בלועה לא מקשינן וה"ה לענין פתיחת הקבר אלא דזה דוחק דכל כי הא הוה ליה לפרושי דנפקא מינה לבהמה טמאה דוקא ועוד דלדידן דקיימא לן כר"י דטומאה בלועה אינו מטמא אם כן למאי איצטריך היקשא דבהמה טמאה לבהמה טהורה כיון דלא נפתח הקבר או בעובר שאינו כפיקה בלא היקשא טומאה בלועה היא ואף בבהמה טמאה אינו מטמא ואין לומר דדעת רבינו כתירוץ הראשון של התוס' דאפילו בטמא אם הוציא ידו ונגע טהור ולזה איצטריך ההיקש דהא ליתא דטפי מסתבר לומר דההיקש איצטריך לטהר בפתיחת הקבר מלומר דאיצטריך לטהר אבר שיצא לחוץ כיון דסוף סוף יצא לחוץ ואפילו בבהמה טהורה אינו ניתר בשחיטת אמו אלא דלזה י"ל דההיקש בלאו הכי איצטריך להביא בהמה טמאה שתטמא במשא דטומאת נבילה בבהמה טמאה לא כתיב אלא טומאת מגע כדכתיב ובנבלתם לא תגעו וכדאמרינן בת"כ פ' שמיני פ' יוד סימן ד' יעו"ש:

אך יש לדקדק דאמרינן התם דטעמא דר"י הגלילי דאמר בטמאה טמא אמר ר"נ בר"י מהכא דכתיב נפש כי תגע בכל טמא וגו' וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ובטהורה לא מטמאה אלא איזה זה עובר שבטמאה טמא ובטהורה טהור ואם איתא דת"ק נמי מודה בעובר טמאה דהעגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר דטמא מה ראיה מייתי מהאי קרא כיון דאפשר לאוקמיה קהא דאיזה זה עובר שהוא כפיקה ונפתח הקבר שבטמאה טמא ובטהורה טהור דבכה"ג אפילו תנא קמא מודה ובאופן זה י"ל נמי להתוספות שכתבו בתירוץ ב' כנזכר לעיל דאפילו ת"ק מודה בהוציא את ידו ונגע בו דבטמאה טמא ובטהורה טהור דא"כ מה ראיה מהאי קרא הא אפשר לומר איזה זה עובר שהוציא יד דבטמאה טמא ובטהורה טהור דבכה"ג אפילו ת"ק מודה:

והנה למ"ש התוס' חיצוניות דהכא נ"מ לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא במגע נבילה אם הוי כפיקה של ערב וכתבתי שדבריהם תמוהים לעת עתה חשבתי דרכי דיש לומר דאין כוונתם לומר בשיצא כל העובר לחוץ דאם כן למה דקדקו לומר שמטמא במגע הא במשא נמי מטמא אלא הכוונה בשהוציא ידו לחוץ ונגע הרועה בו דבכי האי גוונא לא שייך אלא טומאת מגע ולא טומאת משא וסבירא ליה דאף על גב דההיא דהושיט רועה את ידו ונגע בו טהור מיירי אפילו הוציא העובר לחוץ ונגע בו הרועה טהור והא דנקט מתניתין באופן שכולו בפנים להודיעך כוחו דר"י הגלילי או דמודו רבנן בהוציא ידו לענין בהמה טמאה כמ"ש התוספות בפ' בהמה המקשה כנז"ל ס"ל דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה אבל אם העגיל ראש כפיקה כל שהוציא ידו ונגע בו דגבי יד שהוציא לחוץ לא שייך ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה וכו' הרועה הנוגע ביד שיצא לחוץ טמא ועפי"ז י"ל דהתוספות דידן נמי שכתבו בשמעתין דההיא דהושיט רועה ידו ונגע בו טהור מיירי בשלא העגיל ראש כפיקה ס"ל נמי כתוספות חיצוניות דאין כוונתם לומר דאפילו כולו בפנים אם הוא כפיקה מטמא אלא כוונתם לפי שיטתם דההיא דרועה אפי' בהוציא ידו העובר מיירי דבכה"ג דהוציא ידו יש לחלק ולומר דאם הוא כפיקה ונגע ביד שהוציא לחוץ טמא אבל בדברי רבינו ורש"י ולפי גרסתינו אין לומר הכי:

(לו) והנה מה שהקשה רבינו לסברת הר"ם דס"ל דהא דפיקה לענין פיטור בכורה מהא דתנן טינוף פיטר ומהא דתנן בהמה ששפעה חררת דם דאי אמרת דה"ט דפטר משום דאמרינן ולד הוה אלא שנימוק אי הכי הו"ל ספק שמא לא העגיל ראש כפיקה והבא אחריו ספק בכור יש ליישב דכבר כתבנו דתבלין מצא הר"ם, לסברא זאת מההיא דיצאת מליאה דפרק המפלת דלא ס"ל כמ"ש רש"י דהמיעוט שמא ילדה רוח דלא שייך עבור של רוח בבהמה ועכצ"ל דהמעוט שאינו פוטר הוא בכפל שלא העגיל כפיקה והנה כי כן כיון דאמרינן התם דרוב יולדות דבר הפוטר ומיעוט יולדות דבר שאינו פוטר ע"כ צ"ל דכל עיבור שהוכר עוברה כההוא דיצאת מליאה הרוב הוא דהולד העגיל ראש כפיקה של ערב ואיכא מעוטא דאפי' דהוכר עוברה לפעמים עדיין לא העגיל ראש כפיקה וכיון דאינו אלא מעוטא י"ל דהא דתנן טנוף פוטר וההיא דחררת דם מיירי בשכבר הוכר עוברה ומש"ה הבא אחריו לא הוי ספק דהא קי"ל דלא חיישינן למיעוטא ובתר רובא אזלינן ורובא דאיתיה קמן דכל שהוכר עוברה דמסתמא העגיל ראש כפיקה וכבר כתב הסמ"ג בעשין די"א דניכר עיבורה הוא בשליש זמן עיבורה יעו"ש:

ואולם י"ל אפי' לפי שיטה זאת מההיא דאמרינן בפרק בהמה המקשה דף ע"ז ע"ב גבי מתניתין המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים מ"ט רוב בהמות יולדות דבר קדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וכו' יע"ש ואם איתא דנפל שלא העגיל ראש כפיקה אינו פוטר מן הבכורה א"כ אמאי לא אשכח הש"ס כי אם מיעוט דנדמה דדבר שאינו מצוי הוא בהיות כי אפשר לומר דאפי' מיירי בשהוכר עוברה איכא מיעוטא